"משפחת חצות" יכול להתהדר בשלל תארים: הוא אחד הסרטים התיעודיים הטובים של השנה החולפת, ולמעשה אחד התוצרים הקולנועיים הכי טובים שנראו בה, ולא רק בגזרת הדוקו. נוסף לכך, בשבועות האחרונים הפך הסרט למסמך הדוקומנטרי הכי רלוונטי שיכול להיות, וזאת הודות לנושא העומד במרכזו - תחלואיה של מערכת הבריאות הציבורית, והדילמות המוסריות הבלתי אפשריות שהן מעוררות.
הסרט מתרחש במקסיקו סיטי, עיר שבה המצב של שירותי הבריאות היה מזעזע עוד לפני מגיפת הקורונה. מדובר באחת הערים המאוכלסות והצפופות בעולם, אך אף שגרים בה כמעט תשעה מיליון איש, רק 45 אמבולנסים ציבוריים משרתים אותם.
לתוך הוואקום הזה נכנסות חברות פרטיות המפעילות אמבולנסים משל עצמן. אחת מהן שייכת למשפחת אוצ'ואה, שהעניקה לסרט את שמו. הבמאי לוק לורנטזן, אמריקאי שעבר למקסיקו סיטי לאחר סיום לימודיו בקולג', פגש אותה במקרה כשחנו מול הבניין בו התגורר, ומיד הבין את הפוטנציאל.
התוצאה היא סרט מרתק ומסחרר, מטלטל ולא קל לעיכול, שזכה בפרס הגדול של פסטיבל שפילד, מהאירועים החשובים בעולם הדוקו, והוקרן אצלנו לראשונה בקיץ האחרון במסגרת פסטיבל ירושלים. כעת, הוא זמין באופן בלעדי ב-VOD של yes דוקו, וכדאי מאוד לראותו - גם בגלל איכותו וגם בגלל שלל השאלות האקטואליות שעולות בו.
"אני חושב שאנחנו רואים בשבועות האחרונים איך מערכות הבריאות ברחבי העולם כורעות תחת העומס ומתפרקות", אומר לורנצן בריאיון טלפוני מביתו שבסן פרנסיסקו, המצויה גם היא תחת הסגר. "כנראה שעוד הרבה מדינות יילכו בדרך של מקסיקו סיטי. אני חושב שהסרט מתאר מה קורה כשהממשלה לא עושה את העבודה שלה, ומה קורה כשהשוק הפרטי מספק שירותים שהיו צריכים להיות ציבוריים. במצב כזה, אנשים יכולים לעבוד קשה כל החיים ועדיין לא יהיה להם כסף לטיפולים הרפואיים שהם צריכים".
למרות שלורנטזן התיידד עם המשפחה ויצר איתה קרבה שבאה לידי ביטוי באינטימיות האינטנסיבית של הסרט, הוא לא מהסס להראות את הצדדים הפחות נעימים של פועלה. לאמבולנס הפרטי שלה יש מתחרים רבים, ובני המשפחה דוהרים לזירות האסון כדי להיות הראשונים שמעלים את הפצועים על האלונקה. נוסף לכך, הם גם מוצאים עצמם לא פעם גובים כספים מאנשים רגע לאחר שאיבדו את יקיריהם, או חמור מכך - מתעמתים איתם בשל חוסר הנכונות שלהם לשלם להם את שכרם.
"האתגר הכי גדול שלי היה לוודא שהסרט יהיה הגון ויביא את התמונה המלאה על כל המורכבות שלה", אומר הבמאי. "המשפחה הזו עושה את המיטב. הם מצילים חיים ועושים את כל זה בגלל ואקום שאחרים יצרו. מצד אחר, יש אלמנטים אפלים בפועלם, ועם כמה שאני מחבב אותם כבני אדם, זה לא היה ראוי להתעלם מהם. רציתי ליצור סרט אובייקטיבי ככל האפשר, בלי לזרוק אותם מתחת לאוטובוס".
"היו לי הרבה הרהורים והיסוסים לאורך הדרך וגם בחדר העריכה, אבל דבר אחד לא השתנה מהרגע הראשון ועד האחרון של העבודה על הסרט - הרצון להציג כמה מקרים שונים, שכל אחד מהם חושף דילמה מוסרית עמה נאלצת המשפחה להתמודד".
מה היחס במקסיקו סיטי כלפי המשפחה? וכלפי הסרט?
"הרבה אנשים מתייחסים אליהם בצורה חיובית ומבינים שהם בסך הכל מנסים לספק צורך שהעיר צריכה. יש כמובן גם כאלה שחושבים שהם מנצלים את המצב ואפילו רואים בהם פרזיטים. אני חושב שבכל מקרה, הבעיה היא לא בהם, אלא בשיטה. לאף אחד אין כוונות רעות, אבל הסיטואציה במקסיקו סיטי לא משאירה הרבה ברירות. המשפחה מנסה לעזור לאחרים לשרוד, אבל גם הם צריכים לשרוד כלכלית. בסך הכל, זה מצב שכולם סובלים בו - החולים והפצועים לא מקבלים את הטיפול שמגיע להם, ובני המשפחה, שהם אנשים טובים, נאלצים לעשות דברים דפוקים, כי השיטה דפוקה. להפיל עליהם את האחריות לכל מה שקורה, זו צורה מאוד עיוורת להסתכל על העולם".
הזכרת את המילה "פרזיטים". יש אולי קצת דמיון בין הסרט שלך לבין זוכה האוסקר בשם זה, כי שניהם מראים איך השיטה החברתית-כלכלית המעוותת מאלצת אנשים טובים לעשות דברים רעים.
"לא חשבתי על כך, אבל אולי יש בזה משהו. כמו ב'פרזיטים", גם המשפחה כאן מנסה לשרוד בסיטואציה והצופה גם אוהב אותם וגם שונא אותם ובעיקר מנסה לאורך הסרט להבין איך הוא מרגיש כלפיהם. זו השוואה מעניינת, ובכל מקרה מחמיאה מבחינתי".
קראתי שהתגובות לסרט היו שונות במקומות שונים בעולם. הבנתי שבמקסיקו נשמעו קולות צחוק בהקרנות שלו, והיו כאלה שראו בו כקומדיה שחורה - משהו שלא ממש עבר במדינות אחרות.
"אני חושב שככל שמשהו קרוב יותר אלייך, קל לך יותר לצחוק עליו. התחלואים של מערכת הבריאות הן עובדה ידועה במקסיקו, כמו גם העובדה שהשחיתות קיימת בכל מקום במדינה. מה כבר נותר לעשות מול כל זה, חוץ מלצחוק? אנשים כבר כל כך רגילים למצב, שהם מסוגלים להתייחס אליו בצורה הומוריסטית. הם לא עושים את זה בחוסר כבוד, אלא פשוט בניסיון להתמודד עם המציאות הקשה. כמו שאומרים בספרדית - 'אתה צוחק כדי לא לבכות'.
לי הסרט הזכיר מותחנים ליליים כמו "הנוסע" של מייקל מאן עם טום קרוז.
"אני שמח שאתה אומר את זה, כי אני לא אוהב שמתייחסים לדוקו בתור ז'אנר אחד ותו לא. בעשייה של 'משפחת חצות', הושפעתי מהקצב ומהאווירה של סרטי מתח של מייקל מאן ודיוויד פינצ'ר, אבל גם מסרטי דוקו אתנוגרפיים שמתבוננים בקהילה מסוימת. אני חושב שקולנוע יכול לקחת את כל הדברים האלה ולערבב אותם לחוויה אחת, וזה מה שניסיתי לעשות כאן".
נוסף לעבודת הבימוי, לורנצן שימש כאן גם עורך וצלם, והוא מתעד את המתרחש בתוך האמבולנס וברחובות מקסיקו סיטי בצורה שדרוש מסך גדול ואיכותי ככל האפשר כדי להעריך אותה. הנושא היה עלול להוליד מעין כתבת מגזין ארוכה, אך "משפחת חצות" הוא יצירת אמנות של ממש.
"רציתי להשתמש בכל האנרגיה והכריזמה שיש בקולנוע כדי לספק לקהל חוויה מקסימילית, כאילו שהוא על רכבת הרים", אומר על כך הבמאי. "רציתי שהצופה ירגיש שהוא עצמו באמבולנס. צילמתי בעצמי גם כי לא היה לי כסף לשלם מישהו וגם רציתי שיהיה צוות קטן ככל האפשר כדי שהחוויה תהיה אינטימית. צילמתי עם שתי מצלמות, כי זו היתה הדרך היחידה לכסות את כל מה שקורה - גם באמבולנס וגם ברחוב".
הצבעים בסרט מדהימים - הם היו שם או שחיפשת אותם?
"גם וגם. מקסיקו סיטי בלילה היא תיבת אוצרות של אורות וצבעים, היא כמו כוורת של ניאון. היה לי עם מה לשחק. בעבודת הפוסט כמעט לא היתה לנו עבודה. לא היה צריך לשנות את הצבעים או להדגיש אותם, הכל קרה באופן אורגני".
מאז צילומי "משפחת חצות", חזר לורנצן לארצות הברית. בעקבות הצלחת הסרט הוא החל לעבוד על כמה פרויקטים חדשים, אך אלה הוקפאו לאור המצב. "אני לא מתלונן. אני אסיר תודה שיש לי קורת גג בזמן שכל כך הרבה אנשים מאבדים את העבודות ומתקשים לשלם שכר דירה", אומר הקולנוען. "התחושה בסן פרנסיסקו מוזרה. אין הרבה אנשים שנדבקו כאן, אבל העיר בעוצר מוחלט וכל העסקים סגורים".
ובמקסיקו?
"קשה לדעת מה בדיוק המצב, כי אין דיווחים מהימנים, אבל הנשיא שם אמר שכל מה שמקסיקו צריכה לעשות בשביל להתגבר על הווירוס זה לתת חיבוקים. כמו טראמפ, הוא עיוור לחלוטין וחושב שאפשר יהיה לעבור את המשבר בלי לעבוד קשה. המצב של שירותי הרפואה במקסיקו מזעזע מלכתחילה, אז בטח שהם לא מסוגלים להתמודד עם התפתחות כזו".
אתה בקשר עם המשפחה?
"ודאי, קשר רציף. גם ביקרתי אותם ממש לפני התפרצות הקורונה. הם בסדר. הם עדיין עובדים קשה ומצליחים בקושי להישאר עם הראש מעל המים. עכשיו הם מנסים להפעיל עוד כמה אמבולנסים".
אולי הקורונה זו סטירה שהיינו צריכים לקבל בשביל סוף כל סוף לעשות משהו לגבי המצב של מערכת הבריאות?
"קשה לי להאמין שמשהו באמת ישתנה, אבל אנחנו עוברים כעת טרגדיה נוראית וצריך עוד זמן כדי להתחיל לראות את הצדדים הטובים שבה, אם בכלל יש כאלה".