המדריך המלא: חמישים סרטי דוקו גדולים מכל הזמנים שחובה לראות

בשנים האחרונות, העשייה הדוקומנטרית פופולרית מתמיד. בארצות הברית, לא פחות מארבעה סרטי דוקו שברו קופות בשנה האחרונה, וגם בישראל קורה לא פעם שסרטים תיעודיים מוכרים יותר כרטיסים מאחיהם העלילתיים. פסטיבל דוקאביב, שייפתח בעוד כמה שבועות, צפוי למלא אולמות עוד יותר מאשר המהדורות הקודמות והמוצלחות גם כן שלו, וכמובן שגם לתוצרת בנטפליקס, ב-HOT 8, ב-yes דוקו, בסלקום TV וכדומה יש הרבה קונים.

לרגל זאת, וכיוון שבשלהי פסח כבר מוצו כל אפשרויות העברת הזמן, הנה רשימה של חמישים סרטי דוקו שלדעתנו כדאי לכל אחד/ת להכיר: הם פורצי דרך, מעוררי השראה, אומרים משהו על החיים שלנו, בלתי נשכחים, מרגשים להפליא - או כל אלה גם יחד.

חמישים זה לא מעט, אבל זה גם לא הרבה. המון יצירות ראויות נשארו בחוץ. אז על פי מה קבענו את הסינון? קצת טעם אישי כמובן, אבל לא יותר מדי, כי בסך הכל הרשימה מתכתבת עם מצעדים דומים שהתפרסמו בתקשורת העולמית בשנים האחרונות. מה שכן, היתה העדפה מתקנת לתוצרת הישראלית. גם סרטים שמשיקים לספורט, מוזיקה ושואה, יש להודות, קיבלו איזושהי עדיפות, אבל באמת שכולם הרוויחו את מקומם ביושר, ובכל מקרה לכל בחירה מתלווה נימוק מפורט.

יש לציין שהרחבנו את גבולות הגזרה והכנסנו יצירות שנעות בין התיעודי לעלילתי וגם כאלה שאולי יהיה נכון יותר להגדיר אותן כ"קולנוע ניסיוני", יהיה מה שזה יהיה. לעומת זאת, פרויקטים טלוויזיוניים לא נכנסו פנימה, אלא אם כן היתה להם הפצה או חשיפה סדירה על המסך הגדול. חשוב גם להבהיר שהמצעד מסודר לפי סדר כרונולוגי, ולא לפי דירוג איכותי - אין כאן מקום ראשון ואחרון.

לפני שנעבור למצעד עצמו, נבקש להודות לכל המבקרים והמבקרות בארץ ובעולם שסיקרו קולנוע תיעודי במשך שנים ונתנו השראה ישירה או עקיפה לבחירות, ולשלוח תודה מקרב לב לשניים במיוחד: קרין ריבקינד סגל, המנהלת האמנותית של פסטיבל דוקאביב, שהעירה את הערותיה על הבחירה; ובעיקר ד"ר אוהד לנדסמן, ככל הנראה הכותב הכי פורה וחשוב על הנושא בעברית, והאיש מאחורי הבלוג המצוין דוקטוק, שלא היסס להקדיש מזמנו כדי לעזור לנו להגיע לרשימה מדויקת ככל האפשר - אם כי חובה להדגיש שהבחירות אינן בהכרח על דעתו, וגם לא הנימוקים.

רוברט פלהארטי החל לצלם את קהילת האינואיטים בקוטב הצפוני בעשור הראשון של המאה הקודמת. לאחר שלל עיכובים, בהם תאונה שהובילה לשריפת הפילם המקורי ואילצה אותו לצלם הכל מחדש, יצר את "נאנוק איש הצפון" ב-1922 - והשאר היסטוריה, במלוא מובן המילה.

"נאנוק איש הצפון" הוא ככל הנראה הסרט התיעודי הגדול הראשון, וזה שחשף כי לקולנוע הדוקומנטרי יש יכולת, ואולי גם שליחות, לקרב אלינו מקומות רחוקים. המחלוקת סביב השקרים והמניפולציות בעשייתו חשפו עד כמה אמת היא מושג שברירי ויחסי בעולם הדוקו, וניסחו לראשונה את השאלות האתיות שימשיכו להעסיק אותו גם כיום.

סרטו הסובייטי של דג'יגה ורטוב מ-1929 נבחר כדוקו הטוב אי פעם במשאל המיוחד של סייט אן סאונד, אולי כתב העת הקולנועי החשוב והיוקרתי בעולם. הוא מן הסרטים התיעודיים הראשונים שרוב הסטודנטים לקולנוע רואים בלימודיהם, וגם כיום נותר חדשני ופורץ דרך כשהיה, בשל הדרך היצירתית ועתירת הרעיונות וההמצאות בה תיאר יום בחייה של מוסקבה. כך לימד "האיש עם מצלמת הקולנוע" את כל היוצרים והיוצרות שיבואו אחריו כי השאלה היא לא מה אתה מתעד, אלא איך אתה עושה זאת.

היתה כמובן התלבטות אם להכניס לרשימה את סרט התעמולה של לני ריפנשטאהל מ-1935, שתיעדה קונגרס של המפלגה הנאצית באמצע שנות השלושים. מן הסתם, אין מחלוקת על הבעייתיות האידיאולוגית של היצירה הזו, אבל גם אין עוררין על הגדולה הקולנועית שלה. חשוב להכיר אותה גם כדי להיווכח מחדש בכוח המסוכן שיש לדימויים, ולהבין עד כמה הקולנוע יכול לשרת פרופוגנדה מניפולטיבית, הרסנית ומלאת שנאה.

הרבה לפני שהעיסוק באכזריותה של תעשיית הבשר נהיה מוטיב מרכזי בתרבות, בתקשורת וברשתות החברתיות, הגיע סרטו של ז'ורז' פראנז'ו מ-1949 על הנושא. ב-22 דקות בלבד, הוא הצליח ליצור מספיק דימויים כדי להיכנס לפנתיאון - מצמררת ומהפנטת במיוחד היא הסצינה המציגה מעין ריקוד מסויט של כבשים ערופות ראש. הסרט היה ונותר מטלטל בשל המראות שבו, שלמרבה הצער עדיין רלוונטיים גם כיום, ובשל טכניקת העשייה, המיטיבה להציג את הזוועות כמו שהן, ובכל זאת להוסיף ממד של פיוט והגות.

סרטו של אלן רנה מ-1955 היה מן הראשונים שעסקו בשואה, ולבטח הראשון שעשה זאת לא בצורה קורקטית אלא פיוטית ומהורהרת. הקולנוען הצרפתי, שלאחר מכן ימשיך לפלרטט עם מחוזות האוונגרד גם ביצירתו העלילתית, שילב כאן בין עבר והווה, בין צבע לשחור לבן, בין שתיקה לקריינות, ועשה זאת בעזרתו של המשורר ז'אן קיירול. הפרויקט שלהם הוזמן בידי הממסד הצרפתי, והציפיה אולי היתה שישתמשו בו כדי להלל את הגבורה הצרפתית בזמן המלחמה, אבל השניים העדיפו דווקא לדבר על שיתוף הפעולה, על הזוועה הבלתי נתפסת ובעיקר על העובדה שמה שהיה, עלול לקרות שוב. בזמן אמת, היה קשה לעכל את "לילה וערפל", אבל הוא נכנס במהרה לפנתיאון, והוקרן אינספור פעמים במסגרות שונות. תלמידיו של נחמן אינגבר זוכרים כי תמיד היה אומר כי זה קרוב לוודאי הסרט התיעודי שזכה לכמות הגדולה ביותר של הקרנות אי פעם.

סרטם של הקולנוען הצרפתי ז'אן רוש והסוציולוג אדגר מורן, שהשם הישיר והיפה שלו מעיד על הבסיס העלילתי הפשוט: שניהם משוטטים כאן ברחובות פריז, במהלך קיץ 1960, ומפנים לאנשים פשוטים שאלות פשוטות או פחות, למשל "האם אתה מאושר?". היום, הקונספט הזה אולי לא נשמע כל כך פורץ דרך, אבל לזמנו הוא חדשני, מה עוד שהיתה אז הרבה פחות מודעות לכוחה של המצלמה, ולכן בהחלט ייתכן שהתשובות אותנטיות יותר מאשר היה קורה היום. בדומה ל"נאנוק", גם מעל "כרוניקה של קיץ" מרחף ענן של שאלות אתיות, ובניגוד אליו, הוא הוכיח שלפעמים לא צריך להרחיק לכת, ודי לצאת לרחוב כדי לתפוס את החיים עצמם.

כשחושבים על יצירת דוקו מונומנטלית על השואה, השם הראשון שעולה לראש הוא קלוד לנצמן, וכמובן שנגיע אליו. אבל עוד לפניו, היה את מרסל אופולס עם "הצער והחמלה", שיצא ב-1969 ומספר במשך קצת יותר מארבע שעות כיצד צרפת שיתפה פעולה עם הנאצים בכל המישורים של החיים הציבוריים והיומיומיים. המסקנות החותכות הללו היו קשות מדי מבחינתה של הטלוויזיה הלאומית, שהסכימה לשדר את הסרט המרתק והמטלטל רק ב-1981, וכך נחשפה היכולת של הקולנוע התיעודי לאלץ אומה להתמודד עם השדים של עצמה.

סרטה היחיד כבמאית של המשוררת האיראנית פרוע פרח'זאד, שנשלחה בידי הממסד לתעד את החיים במושבת מצורעים. כוונת הממשל היתה אולי שתוציא תחת ידיה מסמך תעמולתי, אבל כיאה לרקע של היוצרת, התוצאה היתה קרובה יותר לשירה. בניגוד לתוצרים הקודמים שהוזכרו כאן, סרט זה לא עורר תהודה בינלאומית בזמן אמת, כשיצא ב-1962, ולקח זמן עד שיכירו בגדולתו, אך כיום הוא כבר חבר של כבוד בפנתיאון - גם בגלל ההכרה בך שהיה השראה לכל היוצרות והיוצרים העלילתיים שיהפכו את תעשיית הקולנוע האיראנית לאחת המעניינות והמוערכות בעולם משנות התשעים והלאה.

פיטר ווטקינס היה אבי ואשף "הדוקו המזויף", שהציג התרחשויות ספקולטיביות, לרוב אפוקליפטיות, כאילו היו חדשות שיש לדווח עליהן. התוצר הידוע, המוערך והמחריד ביותר שלו היה "The War Game", שתיאר ב-1965 כיצד תיראה בריטניה אחרי מלחמה גרעינית: אפשרות שבאותם ימים היתה ריאלית ביותר. הוא אמנם זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, אך נגנז בידי ה-BBC, שסירב לשדרו בשל המראות הקשים שבו, בהחלטה שעוררה תרעומת ומחלוקת גדולה במדינה. בסופו של דבר, האיסור הוסר ב-1985, במלאת ארבעים שנה להטלת פצצות האטום בהירושימה ובנגאסקי. כיום, מעמדו של הסרט כבר חקוק בסלע - כקלאסיקה נצחית, הממחישה את יכולתו של הקולנוע לברוא בפנינו את הסיוטים הכי נוראים שלנו.

באמצע שנות השישים, תיעד ד.א פניבייקר מוזיקאי צעיר בשם בוב דילן, שהיה אז בתחילת שנות העשרים לחייו, במהלך מסע ההופעות שלו באנגליה. התוצאה יצאה ב-1967 והיתה אחד מן הדוקו המוזיקליים הבולטים הראשונים, שהכיר לתת-ז'אנר הזה ולעולם התעודה בכלל את גישת ה"זבוב על הקיר". נוסף לכך, כבר אז הוא היטיב להציג את תרבות הטירוף סביב סלבז תרבותיים, שכמובן תלך ותתפתח עם השנים, ואולי חשוב מכל: מדובר בתיעוד שלא יסולא בפז של אחד המוזיקאים הגדולים בהיסטוריה.

האחים אלברט ודיוויד מייזלס הם שיאני הרשימה הזו, עם לא פחות משלוש נציגויות ליצירתם. בתחילת דרכם, היו השניים מן הבולטים בגישת "הקולנוע הישיר" - זו שבהמשך לנעשה ב"כרוניקה של קיץ", ביקשו או יש לומר התיימרו להציג את המציאות בצורה הישירה ביותר האפשרית, עם מינימום של מניפולציות מצד התסריט, המצלמה, העריכה וכיוצא בזה.

"סוכן נוסע" מ-1969 היה סרטם הגדול הראשון. במעקבו אחר ארבעה סוכנים המנסים נואשות למכור ספרי תנ"ך מדלת לדלת, הוא הציג לא רק את "הקולנוע הישיר", אלא גם את שברו ועליבותו של החלום האמריקאי.

ועכשיו למשהו אחר לגמרי: בסרטם מ-1970, תיעדו האחים מייזלס את סיבוב ההופעות של האבנים המתגלגלות בארצות הברית של אותם שנים - מסע שסופו בקונצרט הידוע לשמצה באלטמונט, במהלכו נדקר למוות מעריץ של הלהקה. האירוע הזה נחשב סמל לדעיכה הסופית של ימי הסיקסטיז התמימים, העליזים והמבטיחים, ולפיכך הסרט הוא העדות החזקה ביותר לסופם הטרגי. הסצינה בה מיק ג'אגר צופה בחומרי הגלם המתעדים את הרצח היא מן החזקות והבלתי נשכחות בתולדות הקולנוע.

האחים מייזלס - פעם שלישית ואחרונה, והפעם עם אחד הסרטים התיעודיים הראשונים שהוכיחו את האימרה "האמת עולה על כל דמיון", ולימדו את כל היוצרים שיבואו אחריהם כי המציאות יכולה להתפתח בצורה מדהימה ובלתי סבירה, והשאלה היחידה היא אם יידעו איך ללכוד אותה במצלמתם. "גנים אפורים", סרטם מ-1975 על אשת החברה האקסצנטרית שמנהלת חיים מטורללים יחד עם בתה המוזרה לא פחות באחוזה מטונפת ומרוחקת, היה גם מיצירות הדוקו הראשונות שהולידו עם השנים עיבודים בפורמטים אחרים - בין השאר, מיוזיקל וסרט טלוויזיה של HBO, שניהם זוכי פרסים.

בשל היותו קפסולת זמן כל כך חשובה, שתיעדה את אחד האירועים התרבותיים המשמעותיים והידועים בדורנו, קל לפעמים לשכוח כי גם בלי קשר לכך, סרטו של מייק וודלי מ-1970 הוא פשוט קולנוע יפהפה, המציג עשייה מרשימה בכל המובנים: מהצילום של חומרי הגלם ועד ההגשה שלהם. נכון - המוזיקה, האווירה, התלבושות, האהבה וההקשר ההיסטורי היו שם ממילא, אבל עובדה שכמעט על הסרטים שנעשו לאחר מכן על וודסטוק לא הצליחו ליצור אפקט דומה.

אורסון וולס מככב בכל רשימה של הסרטים העלילתיים הגדולים בכל הזמנים, בעיקר בזכות "האזרח קיין", אבל מקומו ראוי גם כאן, הודות לדוקו-דרמה הזו מ-1973. במה היא עוסקת בעצם? בזייפן האמנות אלמיר דה הורי; בקולנוען עצמו, שלאורך כל השנים היה תחמן לא קטן, ועם תסכית הרדיו של "מלחמת העולמות" היה אחראי לאחת המתיחות הגדולות בכל הזמנים; ומעל הכל, בשאלות על הגבול הדק שבין אמת לבדיון - סוגיות על-זמניות, שבזכותן הסרט הזה נצחי.

הקולנוע התיעודי האמריקאי תמיד היה כמה צעדים קדימה לעומת העלילתי בכל הקשור לסיקור מעמד הפועלים במדינה - נושא שהוליווד הקפיטליסטית ברחה ממנו לאורך השנים. אחת ההמחשות הראשונות והכי חזקות לכך היתה בסרט תיעודי זה מ-1976, שקטף את האוסקר. ברברה קופל, מן הדוקומנטריסטיות הבולטות בתולדות היצירה האמריקאית, תיעדה שביתת כורי פחם בעיירה הארלן שבקנטקי, ועשתה זאת לא בריחוק אלא באינטימיות, כמי שבילתה זמן רב עם התושבים במקום. "Harlan County, USA" ראוי לציון גם בגלל הפסקול שלו, אוצר של שירי פולק מחאתיים שזכו כאן להנצחה.

סרט מ-1978 שפירסם את ארול מוריס והפך אותו לאחד מחשובי יוצרי הדוקו בימינו - הוא ישוב למצעד עם עוד תוצר אחד, והיה יכול לככב בו גם עם שניים או שלושה, לו רק היה מקום. "Gates of Heaven" הציג את הגישה של הקולנוען המהולל, המתבססת בלעדית על דברי המרואיינים בלי להוסיף קריינות, ועשה זאת כדי להציג סיפור על בית קברות לחיות. בעצם, כפי שכתב רוג'ר איברט, מבכירי מבקרי הקולנוע האמריקאים - "זה סיפור על הרבה יותר מאשר בית קברות לחיות. יש כאן שכבות על גבי שכבות של קומדיה, פאתוס, אירוניה וטבע אנושי. צפיתי בסרט הזה שלושים פעם ועוד לא התקרבתי למצות אותו". המבקר הדגול ראה בפנינה הזו לא רק אחת מיצירות הדוקו הגדולות בכל הזמנים, אלא אחד מן הסרטים הכי טובים אי פעם נקודה, ורבים מסכימים איתו.

אפשר להתווכח אם סרטו של גודפרי רג'יו מ-1982, כמו גם ההמשכונים שלו, ראוי להיחשב כיצירה דוקומנטרית. מה שבטוח, הוא לא נופל לאף משבצת מוגדרת, אז בטח שאי אפשר לפסול אותו מן המצעד, וגם אין שום סיבה שנעשה זאת. כי חשוב מכך, כמה דברים כן בטוחים לגביו: הסגנון הקולנועי שלו, למשל השימוש בהילוכים איטיים ומהירים, מהפנט ופורץ דרך; הפסקול שפיליפ גלאס כתב לו מלא עוצמה אף הוא, וגם עומד בפני עצמו; אמירותיו ואזהרותיו של הסרט בכל הקשור לאקולוגיה ולטכנולוגיה הקדימו את זמנן וכיום רלוונטיות מתמיד; ומדובר בפולחן שהשפיע ולבטח עוד ישפיע על רבים - חוויה רוחנית ומשנת חיים.

התוצר המקומי הראשון שמופיע פה הוא גם סרט שדור קולנועי שלם התחנך כאן על ברכיו. הדוקו של דוד פרלוב, שתיעד את עצמו, את משפחתו ואת מדינתו במשך עשור, יצא ב-1983 וחולל כאן מהפכה לא רק בתעשייה התיעודית, אלא בכל הקשור לערבוב בין האישי והלאומי ולדרך בה הקולנוע יכול להגיב למציאות הכה מורכבת בישראל.

אורי קליין, בכיר המבקרים בישראל, הגדיר את "יומן" כ"יצירה החשובה בתולדות הקולנוע הישראלי". לאחרונה יצירתו של פרלוב גם זכתה למחווה מיוחדת בפריז, מה שהמחיש כי מורשתו עדיין עימנו, כיום כמו ב-1983, בארץ כמו בצרפת.

הדוקו זוכה האוסקר של רוב אפשטיין מ-1984, על סיפורו של הארווי מילק, שנבחר בשלהי שנות השבעים למועצת עיריית סן פרנסיסקו והפך בכך להומו המוצהר הראשון המכהן כנבחר ציבור בארצות הברית, אך זמן מעט לאחר מכן נרצח בידי אחד מיריביו הפוליטיים. קודם כל, זהו אחד מן הסרטים האמריקאים הראשונים שעסקו בקהילה הגאה. מעבר לכך, הוא מפליא לשלב בין חומרים שהבמאי צילם בעצמו לקטעי ארכיון ולתת תחושה של זמן ומקום, ואולי הכי חשוב - מדובר בסרט מרגש ומעורר השראה.

כשג'ונתן דמי הלך לעולמו לפני שנתיים, דיברו בעיקר על היותו במאי "שתיקת הכבשים". אך מעבר לכך, הוא גם היה יוצר מחונן של סרטי דוקו מוזיקליים. "Neil Young: Heart of Gold" הוא דוגמה מזהירה לכך, אבל המדהים מכולם הוא סרט זה מ-1984, שתיעד הופעה של הטוקינג הדס בשיא תהילתם. בשני הסרטים הביא הקולנוען לידי ביטוי את תפיסתו, המתבססת על צילום נטו של מה שקורה על הבמה, בלי שום סוג של התערבות מצדו.

על הבמה קרה הרבה מאוד - כי דיוויד ביירן, סולן הטוקינג הדס, הוא מן המוזיקאים הקולנועיים בימינו, ומלכתחילה בנה את המתרחש עליה כמו בסרט. דמי, מצידו, ניחן בכישרון פלאי להסתכל במה שמולו ותמיד לדעת לתפוס את הנקודה הנכונה ברגע הנכון. בניגוד למשתמע משמו, בשפה הקולנועית של "Stop Making Sense" יש המון היגיון, שלא פוסק אף פעם.

סרטו המונומנטלי של קלוד לנצמן מ-1985 הוא אולי אחת היצירות הדוקומנטריות המפורסמת בכל הזמנים, אם לא המוכרת שבהן, בטח בישראל. קצרה כאן היריעה מלפרט חשיבות של סרט שהעבודה עליו נמשכה יותר מעשור, והוא עצמו נמשך תשע שעות. נציין רק כי מעבר להיותו מרתק ומטלטל, וחוץ מתרומתו לשימור זיכרון השואה, היה בו מהלך חדשני: למרות העיסוק במה שקרה, לנצמן החליט לא לכלול קטעי ארכיון, אלא רק ראיונות וצילומים בזמן אמת, של מי ומה ששרד. בכך העניק את ההמחשה הקולנועית המצמררת אי פעם, שהעבר לא עבר, ואינו אלא הווה מתמשך.

ארול מוריס, אותו הזכרנו קודם לכן, ציין את הדוקו היפני הזה מ-1987 כאחד מעשרת הסרטים התיעודיים האהובים עליו, והוא כיכב גם באותו סקר יוקרתי של סייט אן סאונד. קאזו הארה עוקב כאן אחר יפני שיוצא לשבור את קשר השתיקה סביב מעשי היחידה שלו במלחמת העולם השנייה, ולשם כך אינו משתמש בקטעי ארכיון, אלא מביט להווה בפנים בצורה אגרסיבית ביותר. לעתים אפשר לשכוח שזה סרט תיעודי מארץ השמש העולה, ולא מותחן הוליוודי בו בלש קשוח נכנס לפאב ושובר כיסאות על ראשיהם של היושבים במקום כדי להוציא מהם מידע. בזכות הגיבור המרתק, שמרסק את הסטריאוטיפ של החברה היפנית כצייתנית וקונפורמיסטית; הודות לסגנון העשייה עתיר התשוקה והמחויבות, שסוחף אותנו לתוך המסע בעקבות האמת; ובזכות הדיון בשאלה מהי האמת הזו, אם היא בכלל קיימת - "The Emperor's Naked Army Marches On" היה ונותר סרט נערץ ומעורר השראה.

סרטה של אורנה בן דור מ-1988 עקב אחר הפקת "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שנחשב בידי רבים לאלבום הישראלי החשוב בכל הזמנים, וגם בזכותו נבחר המוזיקאי להדליק השנה משואה. הסרט נעשה בימים בהם תעשיית הדוקו המקומית עוד היתה בחיתוליה ונדיר היה שיצירה דוקומנטרית מצליחה לעורר תהודה. הוא הצליח גם הצליח בכך, ויחד עם האלבום, תרם לפתיחת הדיון בכל הקשור לדור השני - מושג שהיום כבר מובן מאליו, אך אז לא היה שגור. בקיצור, מדובר באחת ההוכחות המקומיות הראשונות לכוחו של הדוקו, ובתרומה אוניברסלית משמעותית למורשת וזיכרון השואה.

סרטו התיעודי הראשון של מייקל מור, שנעשה ב-1989: הרבה לפני שהפנים שלו נהיות מוכרות כל כך, וגם לפני שעיסוק בחזירות קפיטליסטית נהיה מקובל כל כך בתרבות ובתקשורת. בעבודת הביכורים שלו, נשאר הבמאי קרוב לבית - עיירת הולדתו פלינט שבמישיגן, שהפכה לאחד מן הסמלים של המיתון באותם שנים. זאת בעקבות, בין השאר, סגירת מפעלי ג'נרל מוטורס שהיו בה והעברתם למקסיקו. הרוג'ר בשמו נקרא הסרט הוא רוג'ר סמית, המנכ"ל האגדי של תאגיד הענק שהבמאי יצא לנסות לראיינו ויהי מה. התוצאה היתה סאטירה עתירת מחויבות חברתית שההשראה שלה חצתה גבולות - בצרפת, למשל, נעשה לפני שלוש שנים סרט דומה בשם "תודה, בוס", והיוצר מאחוריו, פרנסואה רופן, הפך בעקבות הצלחתו לחבר באסיפה הלאומית. "רוג'ר ואני" לא רק המציא את מייקל מור, אלא אולי בכלל את הדוקו-אקטיביזם.

חוץ מארצות הברית וצרפת (וישראל, אבל כאן אנחנו מוטים), איראן היא המדינה שמספקת למצעד הזה יותר מסרט אחד. התחלנו עם "The House Is Black" ונמשיך עם אחד הסרטים הבולטים שהוא פתח להם את הדלת - "קלוז אפ" מ-1990, שהפך את עבאס קיארוסטמי לאחד הקולנוענים המוערכים בעולם, ונבחר לא פעם לאחת היצירות הקולנועיות המשובחות בכל הזמנים, הן בגזרה העלילתית והן בזו התיעודית. לא ברור לאיזו מהן הסרט משתייך, בעיסוקו בסיפורו של שוחר קולנוע המתחזה לבמאי המהולל מוחסן מח'מלבאף. מה שבטוח, הוא עוסק בצורה נועזת ומזהירה בשאלות של זהות ושל קיום, וכמיטב המסורת של הקולנוע האיראני, עושה זאת באופן הומני להפליא.

סרטים תיעודיים על אחורי הקלעים של סרטים עלילתיים הם תת-ז'אנר בפני עצמו. הקרב על תואר הטוב מכולם קשה, וגם "Burden of Dreams" מ-1982, שתיאר את השיגעון סביב "פיצ'קרלדו" של ורנר הרצוג, מתחרה ראוי. עם זאת, את המקום במצעד נעניק ל"לבבות המאפליה", גם בגלל שתוצאת האירועים המתועדים בו היתה אחד התוצרים העלילתיים הגדולים אי פעם -"אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה, שיצא ב-1979.

אלינור קופולה תיעדה כבר בזמן אמת את הטירוף שאיכשהו הסתיים בניצחון קולנועי גדול כל כך. רק בתחילת שנות התשעים היא מסרה את חומרי הגלם לג'ורג' היקנלופר ופקס באהר, שהשלימו אותם עם ראיונות חדשים, והתוצאה היא דוקו שירתיע כל קולנוען מתחיל מהיומרה ללכת לצלם סרט בג'ונגל, או לצלם סרט בכלל.

אחד הסרטים האמריקאים המוערכים של שנות התשעים, ולא רק בגזרה התיעודית. סטיב ג'יימס עקב במשך חמש שנים אחר שני נערים שחורים משיקגו החולמים להיות כדורסלנים ב-NBA, ובסופו של דבר הוציא מתחת ידיו סרט באורך של כמעט שלוש שעות, שיצא לאקרנים ב-1994, זכה בשלל פרסים ושבחים ומורשתו רק הולכת ומתעצמת - בעיקר בעידן שלנו, בו יש יותר ויותר הכרה בכך שגם ספורט הוא תרבות. עם זאת, "Hoop Dreams" ממש אינו סרט על כדורסל, אלא על גזע, על מעמד, על כסף - וכמובן, על חלומות.

סרט נוסף שלכאורה עוסק בספורט, אבל למעשה מדבר על הרבה יותר מכך. הדוקו זוכה האוסקר של ליאון גאסט מ-1996 מתאר על פניו את ההתרחשויות סביב הקרב המפורסם שנערך בקינשאסה ב-1974 בין מוחמד עלי לג'ורג' פורמן, אבל עוסק למעשה בפוליטיקה של הזהויות, של הצבע ושל העסקים. אך עוד יותר מאשר העומק שיש בו, הפסקול המקפיץ והעשייה הקולנועית הנפלאה, "כשהיינו מלכים" הוא אחד מאותם סרטי דוקו שקושרים כתרים לראשם בזכות הדמויות שמעטרות אותו. הנשיא מובוטו והאמרגן דון קינג הם חלום רטוב של כל תסריטאי, ומעל כולם עומד מוחמד עלי, מן האייקונים הגדולים אי פעם, וכוכב כריזמטי שאין שני לו, עוקץ כפרפר ומרחף כדבורה היישר לתוך הפנתיאון הדוקומנטרי.

מיכל אביעד היא מבכירות היוצרות הדוקומנטריות בישראל, וסרטה מ-1997 הוא אולי היפה ביותר. במשך שישים דקות היא עוקבת אחר שגרת יומן של שתי נערות מבת ים: לאחת קוראים ג'ני וגם לשנייה, והן בנות דודות. "ג'ני וג'ני" היה אחד מן הסרטים הישראלים הראשונים שהעמידו במרכזן צעירות מזרחיות מן הפריפריה, אבל מעבר לכך הוא פשוט סרט רגיש ומרגש להפליא.

אנייס ורדה, שהלכה לעולמה לפני כחודש בגיל שמונים, יצרה עד יומה האחרון, וכמה שבועות לפני מותה עוד הספיקה להקרין בפסטיבל ברלין את סרטה האחרון. לאורך כל הקריירה שלה הרבתה ליצור, הן בגזרה העלילתית והן בגזרה התיעודית. "The Gleaners and I" משנת 2000 הוא עבודתה הדוקומנטרית היפה ביותר, ובכלל מסרטי הדוקו המוערכים של שני העשורים האחרונים. הבמאית הצרפתייה עוקבת כאן אחר סוגים שונים של מלקטים, כאלה התרים בשדות ובערים אחר שאריות אוכל, חפצים זרוקים וכיוצא בכך. כרגיל אצלה, היא עושה זאת בצורה אישית ומהורהרת, שמכניסה גם את עצמה לתוך העלילה - במקרה זה כדי לתהות על מהות היצירה הדוקומנטרית, ולהראות שגם במאית דוקו היא בסופו של דבר מי שמסתובבת, מרחרחת ומלקטת, לוקחת את השאריות של החיים והופכת אותם למנה העיקרית.

מייקל מור פעם שנייה, והפעם בסרטו מ-2002, כשהוא בשיאו ולפני שהתחיל מעט להמאיס את עצמו. כאן, הוא בחן את הטבח בתיכון שבשמו נקרא הסרט, שהעולם בדיוק ציין כעת עשרים שנה להתרחשותו. הקולנוען בדק גם את הנסיבות שהובילו לרצח ההמוני, ועשה את כל זה בצורה שהקנתה לו את האוסקר ושברה שיאים קופתיים, עם הכנסות של שישים מיליון דולר שהוכיחו כי גם יצירות מסוג זה יכולות להיות מסחריות. מעבר לכך שיש בו סצנות מטלטלות רבות וביקורת נוקבת על תרבות האלימות ותעשיית הנשק, כוחו של הלהיט טמון בכך שהוא פשוט מרגש מאוד, ואי אפשר להוציא אותו מהראש.

ארול מוריס פעם שנייה, והפעם בסרטו מ-2003, שזכה באוסקר שנה לאחר "באולינג לקולומביין". הפעם, הקולנוען המהולל ראיין במשך שעות את רוברט מקנמארה, מי שהיה מזכיר ההגנה בזמן מלחמת וייטנאם, ועשה זאת באמצעות טכניקה ייחודית שאיפשרה לבן שיחו להביט היישר לתוך מצלמה ולשמור על קשר עין עם הצופים לאורך כל הדרך. בזכות הטכניקה הזו, כמו גם הפסקול של פיליפ גלאס, הסרט לא רק מאלף ומאיר עיניים, אלא גם חזק ואפקטיבי מבחינה אמוציונלית. השאלה המעניינת היא מה היה קורה לו "ערפל המלחמה" היה יוצא היום. סביר להניח כי היו עושים לבמאי את המוות, בשל העובדה שהעז להציג את שר הצבא המושמץ באופן שאינו בהכרח שיפוטי. מזל, אם כך, שהוא יצא בעידן בו הכילו גם יצירות מורכבות יותר.

סרטו של ניקולה פיליבר הצרפתי יצא ב-2002 וזכה להצלחה ביקורתית ומסחרית ניכרת במולדתו ובשאר העולם - כולל בישראל. הוא מתרחש בעיירה כפרית, בה יש רק כיתת לימוד אחת, עם תלמידים ותלמידות מגילאים שונים, ורק מורה אחד - ומתאר את הדינמיקה ביניהם בצורה חמה ורכה. מורשתו של הסרט נפגעה מעט כשאותו מורה הגיש תביעה נגד יוצריו בטענה שניצלו אותו, מה שגם חידד את השאלות האתיות המרחפות תמידית מעל היצירה הדוקומנטרית. בסופו של דבר, טענותיו נדחו ולא פגמו בכוחו של "פעלים למתחילים", שכמשתמע משמו הוא אחד העיסוקים הדוקומנטריים היפים והעמוקים בחשיבותן של מילים. עם זאת, הם המחישו שוב כי ככל שסרט תיעודי מוצלח יותר, כך גם גדלים הסיכויים כי יהיו אנשים שיראו את עצמם נפגעים.

לסרטו של אנדרו ג'רקי מ-2003 היתה תרומה משמעותית לכניסתו של הדוקו למרכז הבמה, גם בכל הקשור לשוק המסחרי. בין השאר, הוא היה מן הסרטים הראשונים מסוגו שהופצו מסחרית בישראל, זכו להצלחה ועוררו תהודה רבה. בהתבסס על קטעי וידיאו ביתי ועל ראיונות עכשוויים, ובזכות גישה אינטימית באופן יוצא דופן לגיבוריו, מציג כאן הבמאי את סיפורם של שני יהודים מהוגנים למראה מניו ג'רזי, אב ובנו, שאולי אשמים ואולי לא, בעבירות של פדופיליה ותקיפה מינית. בזמן אמת, הסרט זכה לשבחים לא רק על העוצמה הרגשית שלו ועל הדרך המיומנת בה הוא פורש את השתלשלות העניינים עתירת הדרמות, אלא גם על העיסוק שלו בכך שהאמת חלקלקה. היום, לא בטוח שהתקשורת והציבור היו רואים בעין יפה מסמך דוקו העוסק בנושא הרגיש ומעלה את האופציה שגיבוריו אינם עברייני מין.

בואו נגיד את האמת: סרטו של מורגן ספרלוק מ-2004 אינו מדגדג ברמתו האמנותית את רוב הפנינים שמככבות כאן. הקונספט שלו גם נשמע כיום מעט ילדותי: הבמאי, כזכור, התבסס במשך תקופה על דיאטה של מוצרי מקדונלדס, ואז בדק מה קורה לגוף שלו. אך כל זה לא ישלול את העובדה שלסרט היה אימפקט אדיר בזמן אמת, ותרומה ארוכת טווח. הרבה בזכותו, רשת המזון המהיר נאלצה לחולל שינויים בתפריט שלה, והדיון על סכנות הג'אנק-פוד וחשיבות התזונה הבריאה עלה למרכז הבמה. "לאכול בגדול" הוכיח שוב שלפעמים מספיק להיות מחויב לנושא כלשהו, לגבש רעיון ולצאת החוצה עם מצלמה, כדי להוביל לשינוי כלשהו בעולם.

ורנר הרצוג הוא מן הבמאים המהוללים בעולם, גם בשל סרטיו העלילתיים וגם בשל אלה התיעודיים, שרבים מהם היו יכולים להתמקם כאן בנחת. מכל אלה, בחרנו ב"גריזלי מן" מ-2005, בו הציג את סיפורו של טימותי טריידוול, שבילה רבות בחברת דובי גריזלי, עד שנטרף בידי אחד מהם יחד עם זוגתו. כמו כל תוצריו של היוצר הגרמני, גם "גריזלי מן" עוסק באפסותו של האדם מול כוחו של הטבע, ועושה זאת בצורה מקפיאת דם, שהקנתה לו הערכה ותהודה עצומה. כוחו של הסרט נובע גם מכך שהבמאי לא מהסס לשלב בו את עצמו, עם פניו החמורות וחיתוך קולו הייחודי. הסצינה בה הוא מבקר אהובה לשעבר של הצעיר המנוח, מאזין להקלטה שלו מן היום בו מצא את מותו, ומציע לה להשמיד אותה ולא להקשיב לה לעולם - היא מן המצמררות בתולדות הקולנוע התיעודי.

רונלד רייגן ודונלד טראמפ לא הצליחו לזכות באוסקר, אבל נבחרו לנשיאות. אל גור לא הצליח להיבחר לנשיאות - אבל זכה באוסקר, עם הדוקו הזה מ-2006, אותו ביים דיוויס גוגנהיים. "אמת מטרידה", כיאה לשמו, הזהיר מפני האסון האקולוגי העומד להתגעש עלינו, כשמצבה של הפלנטה עוד היה פחות נואש. מעבר לאפקטיביות שלו ולחשיבות של מסריו, הוא גם המחשה לכך שלפעמים די במצגת פאואר-פוינט ובראש מדבר כדי ליצור סרט מעניין.

ארי פולמן יצא ב-2008 לבדוק מה הוא מדחיק מחוויותיו במלחמת לבנון הראשונה, והתוצאה היתה יוצאת דופן בכך שהצליחה לחדש בלפחות שלושה סוגי עשייה שונים: הסרט המלחמתי, סרט האנימציה וסרט הדוקו. כתוצאה מכך, "ואלס עם באשיר" מוצא את מקומו במצעדים המתייחסים לכל אחת משלוש הקבוצות הללו, וכמובן גם סתם ברשימות של הסרטים הישראלים הגדולים אי פעם, או היצירות הקולנועיות הטובות בדורנו. אין ספק שאף רשימה שכזו לא תהיה שלמה בלעדיו ובלי הריקוד הדוקומנטרי המסחרר שהוא פצח בו כאן.

סרטו התיעודי זוכה האוסקר של ג'יימס מארש מ-2008, המשחזר בצורה מסמרת שיער כיצד הלוליין הצרפתי פיליפ פטי מתח כבל בין שני מגדלי התאומים ב-1974, ואז הילך ביניהם כשהוא משתמש במוט בלבד. מעבר לעשייתו המיומנת, הסרט מתפקד גם כהנצחה של מה שהיו שמי הרקיע של ניו יורק לפני פיגועי ה-9/11. כמו כן, כמה שנים לאחר מכן ביים רוברט זמקיס גרסה עלילתית של הסיפור, והיא כשלה לגמרי - כישלון שהוכיח כי בקרב על היכולת לספר את הסיפור טוב יותר, סרטים תיעודיים מביסים את אלה העלילתיים.

ב-2008 עוד לא פרצה המחאה החברתית, ודיונים על הון-שלטון ושחיתות ענק עוד לא היו מקובלים בתרבות ובתקשורת, שהעדיפה תוכניות כמו "בשידור חוקר", עם תחקירים על דגי רקק כמו חומוסיות נטולות הגיינה. ואז, הגיע סרטו התיעודי של מיקי רוזנטל, שהיה כל כך לא מקובל בזמנו, עד שאף גוף שידור לא רצה בו, והוא זכה לחשיפה ציבורית רק בזכות אומץ לבו של אלון גרבוז, המנהל האגדי של סינמטק תל אביב. יחד עם הבמאי אילן עבודי, הציג העיתונאי שהפך ליוצר דוקו ואז לחבר כנסת את הדרך בה מערבבים לנו ביצים מעל הראש, ועשה זאת בצורה מלאת תשוקה ומעוררת השראה, שגם הכניסה לתוך הלקסיקון הישראלי את השימוש ב"שקשוקה" כמילה נרדפת לקומבינה, וגרמה לכל מי שצפה בסרט להבין את השיטה בה הדברים עובדים פה.

שנתיים אחרי התפרצות המשבר הכלכלי בארצות הברית, אבל כמה שנים לפני שסוציאליזם יחדול להיות מילת גנאי אצל האזרחים הצעירים שלה, ודמויות סופר-ליברליות כמו ברני סנדרס ואלכסנדרה אוקסיו קורטז יהפכו לאושיות הפוליטיות הנערצות במדינה, הגיע סרטו של צ'רלס פרגוסון בשנת 2010 והסביר בצורה מאלפת ומעלפת עד כמה רקובה השיטה, לא רק במדינת השקשוקה אלא גם בארצות הברית. הסרט מפורט ומסובך מאוד להבנה, אבל זה רק תרם לכוחו וחשיבותו. בזכותו, גם שוחרי קולנוע שחיו בלה-לה-לנד של עולם הרוח ההומני הפנימו כי בשביל להבין את העולם, הם חייבים לגלות בקיאות במספרים ובכלכלה.

סרטו של ארנון גולדפינגר מ-2011, הנקרא בשם דירתה של סבתו, אותה הוא מפנה לאחר מותה, וכך מגלה את הסוד שהיא וסבו הסתירו ממנו. הסרט עוסק בקשרי הגומלין בין ישראל וגרמניה לפני ואחרי המלחמה, והיה הצלחה גדולה בשתי המדינות - ובצדק. באופן אישי, אין דוקו שהזיכרון של חווית הצפייה בו מעביר בי כזו צמרמורת. מדובר ביצירה ענקית - בזכות עשייתה המלוטשת; הודות לאישיות המרשימה של הבמאי, שהוא גם אחד מגיבורי הסיפור; ובעיקר בגלל התרומה שלה לדיון בזיכרון השואה ובעיקר ביחסים בין הדור השלישי בארץ ובאירופה - אנחנו, כאן ושם, שהשאירו אותנו להתמודד בהווה עם הנטל הבלתי ניתן להכלה ולהשלמה של העבר.

רן טל הוא מן היוצרים התיעודיים הפוריים והמוערכים בארץ. עבודותיו נוטות לעסוק במיתולוגיות לאומיות, ומתבססות על משחק בין קול ותמונה. סרטו היפה ביותר, ובכלל אחת מיצירות הדוקו היפות שנעשו כאן, הוא "גן עדן" מ-2012, הנקרא על שם הסחנה. בסרט, שכולו התבוננות והקשבה, מביט טל בנופשים והרוחצים בגן הלאומי, ואלה מדברים איתו, וחושפים בפניו ובפנינו את צפונות לבם. תהליך ההזדככות שהם עוברים בשעת הווידוי הזה, חופף להיטהרות הפיזית שהם חווים בשעת הרחצה במימי הנחל.

סיפוריהן של אותן דמויות אינם בהכרח אקזוטיים, מופלאים, מאלפים או אפילו בעלי פואנטה. הם ארציים למדי, והכוח שמתפרץ מתוכם נובע מהדרך שבה הם מספרים אותם, ובעיקר מהצורה שטל מציג זאת, בעזרת צלמיו דניאל קדם ואיתי מרום. הם משכילים ליצור הרמוניה מוחלטת עם הטבע ולקבע מבט שהוא כה צלול, עד שגם הצופים מרגישים כאילו הם רוחצים במים. בקיצור: "גן עדן" הוא סרט נשגב.

סרטה התיעודי של שרה פולי מ-2012, שזכה להערכה ולהצלחה רבה. על פניו, הוא מתחיל כדרמה משפחתית סוערת אמנם, אבל שגרתית למדי, אך עם הזמן מתברר כי היוצרת הקנדית לא עוסקת כאן רק במשפחתה, אלא בשאלות אוניברסליות של זיכרון ואמת, וכמשתמע משם הסרט - בסיפורים שכל אחד מאיתנו מספר לעצמו.

לא הסרט הרוסי העלילתי עטור הפרסים שיצא בערך באותה תקופה, אלא סרטם של לוסיין קסטינג טיילור ורנה פארוול מ-2012, שאנחנו מגדירים אותו כסרט תיעודי, אם כי אפשר לקרוא לו שירה קולנועית. כמעט בלי קריינות או דיאלוגים ובעזרת מצלמות GoPro ובחריצות בלתי נלאית, תיעדו השניים את האוקיינוס האטלנטי מנקודת מבטה של ספינת דיג - הכי קרוב שאפשר למים, לדגים, לציפורים, לטבע, לאלוהים. התוצאה היתה רצף של דימויים מהממים ובלתי נשכחים. "לוויתן", בשל אופיו הפואטי והאקספרימנטלי, לא זכה לחשיפה גדולה במיוחד, אבל בעיני רבים וטובים הוא נחשב לאחד התוצרים הקולנועיים המדהימים של דורנו.

אחד משני סרטים תוצרת הארץ שהיו מועמדים לאוסקר ב-2013 - השני היה "שומרי הסף" של דרור מורה. את "חמש מצלמות שבורות" ביימו גיא דווידי ועימאד בורנאט, פלסטיני תושב בילעין, שהסרט נקרא בשם חמש המצלמות שהיו לו, וכל אחת מהן נשברת בשלב מסוים במהלך עימותיו עם מתנחלים וחיילי צה"ל. זה סרט פוליטי ואקטיביסטי מן הסתם, אבל גם אישי ורגשי, קשה לסיים את הצפייה בו בלי דמעות בעיניים, והוא אמנם מתרחש במקום ובזמן מסוימים, אבל משכיל לעסוק בשאלה כללית הרבה יותר - העובדה שהמצלמה, בימינו, הפכה לכלי נשק מאיים שמסתכל לרובה בעיניים.

"חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף" הפסידו את האוסקר לסרטו של מאליק בנג'לול מ-2013, שזכה גם לפופולריות גדולה בקרב הציבור והמחיש שוב עד כמה קולנוע תיעודי יכול להיות נגיש לא פחות אם לא יותר מהעלילתי. הסרט גלש גם למחוזות הז'אנר הבלשי והמוזיקלי, כשהתחקה אחר סיפורו יוצא הדופן של סיקסטו רודריגז, זמר אמריקאי שלא זכה להכרה במולדתו ושקע בתהום הנשייה, ודווקא בדרום אפריקה הפך לגיבור תרבות.

השפעתו של "מחפשים את שוגרמן" חרגה מגבולות הקולנוע, החזירה את המוזיקאי הנשכח לתודעה והפכה כמה משיריו לאורחים קבועים בפלייליסטים שונים. בשעה שהמוזיקה שלו עדיין חיה ונושמת, במאי הסרט שם קץ לחייו לפני חמש שנים, כשהוא בן 36 בלבד, והטרגדיה הזו העצימה עוד יותר את המטען הדרמטי של היצירה האמוציונלית מלכתחילה.

פטריסיו גוזמן הצ'יליאני יוצר מאז סוף שנות השישים סרטים תיעודיים על קורותיה המדממים של מולדתו. יצירתו הגיעה לשיא בעשור הנוכחי, בתחילה עם "נוסטלגיה לאור" ואז עם "כפתור הפנינה" מ-2015, שהיה מעין המשך שלו, אולי בדרך לטרילוגיה. באמצעות סיפורו של כפתור קטן שנמצא בקרקעית הים, קישר כאן היוצר בין שתיים מהזוועות הגדולות בהיסטוריה הלאומית: הטבח בילידים שהיו בה לפני בוא המתיישבים האירופאים, ודיכוי המתנגדים הפוליטיים בימי הדיקטטורה הצבאית. העובדה שמכל הפרסים האפשריים, הסרט קטף בפסטיבל ברלין דווקא את פרס התסריט, ממחישה כי בניגוד לתדמית שלעתים נדבקה אליו, קולנוע תיעודי יכול להיות מחושב, ספרותי, מובנה ומהורהר בדיוק כמו תוצר עלילתי - אם לא יותר.

המגנום-אופוס של עזרא אדלמן נעשה כמיני-סדרה במסגרת רצועת "30 על 30" המהוללת של ESPN, אבל הופץ גם מסחרית על המסכים בארצות הברית וזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, כך שהוא נכלל גם כאן. כמשתמע משמו, הסרט עוסק באו.ג'יי סימפסון, כוכב הפוטבול שהפך לחשוד ברצח ואז לפושע מורשע. אך כמו "Hoop Dreams" ו"כשהיינו מלכים" שהוזכרו קודם לכן, גם זה לא דוקו על ספורט - אלא על החברה האמריקאית בכללותה, והבמאי משכיל להרכיב במיומנות מעוררת הערצה את הפאזל האדיר לפניו. התוצאה כל כך סוחפת, מחכימה ועוצרת נשימה, עד שמסיימים את הצפייה בה באותה מהירות שגיבורה היה רץ במגרשים. לחיי עוד הרבה יצירות מופת תיעודיות שכאלה.