בואו נדבר על הרי"ש שבחדר: באמצע מצב חירום לאומי קיבלנו לקט "חתונמי". סליחה, גרוע יותר מלקט, קיבלנו לקט מונגש - מלווה בקריינות של יעל ודני שמסבירים לנו מה אנחנו רואים על המסך. יותר מזה, ברגעים שלא קריינו, ניצלו המומחים את המומנטום כדי לסנגר על (חוסר) המקצועיות של עצמם. תודה, אבל קיבלנו בשבועות האחרונים לפריים טיים מספיק מגלומנים שעסוקים בלהדוף ביקורת ציבורית, אנחנו מוכנים להמשיך הלאה.
ואז הופיע בצד המסך למעלה המלאך הגואל: "מחר פרק חדש". שבוע וחצי מאז הפרק האחרון, החזירה לנו ההפקה את התוכנית שכל רווקי המדינה חיכו לה כדי לשמור על צלם אנוש. "חתונמי", אם מישהו נכנס בינתיים לדיכאון קליני זה על אחריותכם, ואל תקדישו עכשיו פרק שלם להסביר לי למה לא.
גם לא ברור למה המומחים הקדישו כל כך הרבה זמן להצדיק את עצמם. כולנו מכירים את הקונספט, וזה לא שיש לנו אלטרנטיבה לנטוש עבורה את "חתונמי" מלבד הרומנים הפיקטיביים במידה שווה ב"האח הגדול". מדובר בפסיכולוגים שהם גם שדכנים - כולנו זוכרים את זה? אפילו ליצמן לא מצפה שאשכרה נעריך אותו כשר הבריאות. אם להיות שרלטן, לפחות בגלוי.
הפרק האמיתי סוף סוף הגיע ומור לא מבינה מה עובר על מאור, אז אנחנו נעזור לה: משאית. מאז שנכנסת לחייו משאית דורסת לו את הפנים הלוך ושוב. בייעוץ פרטי, דני מציע למאור להוציא מולה את הגבר שבו. האסימון הזה שנפל למאור תקף לגברים כולם. אתם מתאמצים יותר מדי: בשביל לספק את הכלות שלכם, צריך בסך הכל להחזיק גרזן ביד ולהגיד מדי פעם "מכוניות" ו"בשר". עד שזה יקרה, מור מגיעה לביתו של מאור - הזדמנות נהדרת להכות באדם מתחת לחגורה, וממשיכה לקצוץ את מבושיו לכדי ממרח תבוסה בטעם כבד.
בהליכה על חוף הים אמיר ממשיך בתחביב המועדף עליו - לשתוק ולהסביר לדנית שהוא לא מתבאס עליה למרות שכן. חם לו, מציק לו ועוד מיני גורמים שמצדיקים התקף טנטרום בגילאים המתאימים. "אני יודע שאני קצת מעפן", הוא מכה על חטא. ואם כבר הזכרנו את האח הגדול - חוט דקיק אך איתן נמתח בין שני הדושים המרכזיים של התקופה. גם אמיר וגם ליאור מ"האח" בטוחים שלציין את זה שאתה אסהול נותן לך אשראי מלא להמשיך בכך.
ניר-כיפה-אדומה מגיע לראשונה אל עבודתה של הגר, באמתחתו, כרגיל, סל תופינים. למעשה, קשה לזכור מתי ראינו אותו ללא דברי מנחה ביד. יכול להיות שהוא פשוט לא יודע ללכת בלי חפצים? הפעם הסתפק ניר במספר קופסאות מזון, ואת עוגת הענק הטומנת בחובה שלושה כנרים ונערת גומי אחת ככל הנראה השאיר בבגאז' עקב תגובתה של הגר. "אפשר להתגעגע ועדיין ליהנות מהשקט", היא מפטירה בעודה בורחת לטלפון.
בנקודה הזאת, הלב נכמר על ניר. גם לאיש הנודניק ביותר בעולם לא מגיע לדפוק את הזרת בפינת שולחן כמאה פעמים ביום. "אתה מקדם את מערכת היחסים שלכם בלי לשאול אותה", מטיחה בו יעל. "כל הסירנות שלה פועלות, והיא צודקת". תודה לאל שמישהו אומר לניר את האמת, ולא יאמן שהמישהו הזה הוא יעל הפסיכולוגית.
רוני ונועם ממשיכים להיות חמודים ולצחקק, וזה מקסים כמו לראות בני חמש מעסיקים את עצמם תחת סגר הקורונה. בהתאם לכך שיבצו אותם כקטעי מעבר בין קווי העלילה. זה לא מאוד מעניין או חכם אבל תורם מאוד אווירתית, קצת כמו שירי הביניים ב"קטנטנות".
תוך שהם מבשלים, המחוות המתוקות של דניס עדיין מרגישות להדר מאולצות. דניס מעז לבטא את רגשותיו, אבל שוכח שגם הדר מחפשת אחרי הכל גבר-גבר. "וואו, יומיים הייתי קשה איתך, איזה מסכן", היא מבטלת את רגשותיו, מה שיעל קוראת לו "משוחחת". בשונה מניר, שאצלו האדיבות באמת מנותקת מכל הקשר, דניס פועל בהקשבה מוחלטת. צריך שניים לטנגו, אבל מספיק אחד בשביל להרוס אותו - וכאן, זו ללא ספק הדר.
גם בלילה, על הספה, הדר נראית לו מרוחקת, "למה?" היא תמהה בעודה עושה סווייפים בטינדר. "זה קצת עשה לי בחזרה בק טו ניס". לא יאמן שגבר כל כך מתוק ומודע לעצמו - אולי הכי מודע בעונה - שודך לאישה ברמה רגשית של תיכוניסטית מלפני חמש עשרה שנה בערך, השלב שבו היה הכי מגניב לא לחייך אף פעם.
"קשה לי", חוזר אמיר על המנטרה. "אני אוכל את הראש על זה יותר ויותר". ובכן, גם לנו. איך אומרת הגר? "תשחרר". עם כל הכבוד לאכזבה מהשידוך, קרה כבר בעונות קודמות שזוג פרש באמצע המירוץ, כך שזה כנראה תסריט אפשרי. לך לקב"ן, טען לאי שפיות וסיים עם זה כבר.
בדרכה מהעבודה, הגר יכולה סוף סוף להתבטא בחופשיות ועל כן ממוללת את ניר לכדי גוש שיערות רטוב מחור הניקוז. שמעו, לא אקח בחזרה את אבחנתי לגבי ניר, הוא אכן גרסת דמו מלחיצה של נזיר בודהיסטי - אבל הגר מגזימה. ישנה מידת קשיחות מוגבלת שאדם שליו מדי ראוי לה. נגיד, 50%. הגר מזמן ב-150%.
ואז, מגיע הרגע שלו חיכינו - לניר נשרפות הצ'אקרות. "אני רואה כל רגע שקשה לך. כמה זמן את כבר ככה, באינטנסיביות הזאת? הלחץ הזה, הכעס הזה". לראשונה, נראה שהגר מתחילה להתערער. "ככה אני מדברת, ככה הייתי מאז ומתמיד", היא מגייסת את הטיעון הכי ישן בספר הנרקיסיסטים, עיינו ערך ליאור ואמיר, פסקה 5.
יתכן שצמד המילים "כזה אני" הוא הנזק הגדול ביותר שגרם העולם המודרני למערכות יחסים. כל האינדיבידואליזם הזה, האני-במרכז, מה הוא כבר תרם לאנשים שמנסים להסתדר באותו הבית? ברייקינג ניוז: מי שרוצה להפסיק להיות חרא, יכול. זה לא בשמיים. אבל לא המילים האומללות שלי הן שירככו אגרופני ניטים אנושיים כמו הגר. מי שיכול להלום בה הוא רק לייט סייבר - יעל הפסיכולוגית. "חלק מהמשימה של זוגיות זה לנסות להבין את הצד השני ולהכיר אותו", ממשיכה יעל במגמה המבורכת של לומר דברים נכונים.
פתאום הגר נפתחת. "אם אני באמת אסמוך עליו, ובאמת אתאכזב, אני אפגע". "הוא דומה לאבא שלך בהרבה מובנים", משיבה בטבעיות, כמו ממשיכה את אותו קו מחשבה, אבל רגע, אפשר לדבר על זה? איכ. כולנו נמשכות לאנשים שמזכירים לנו באופן עקיף לחלוטין את אבא וגם אולי חולמות עליו חלומות בלתי הולמים גם אחרי מותו, אבל לדבר על זה? כלומר, ברצינות? ולא כבדיחה שחורה מעוותת? גאד, לא. מרגע שנאמר לך, במילים אלו, שהאיש איתו את מצופה להשתגל מזכיר את אביך - העסק גמור. "כן, מה באמת חשבתם לעצמכם כששידכתם לי מישהו שדומה לאבא שלי?", משיבה הגר, ובצדק, כי את האימג' שטמנה יעל בראשה היא לא תמחוק יותר לעולם. יופי יעל. כבר התחלנו להתמסר לתהליך.