פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אמא שלי שחורה ואבא שלי לבן, אז לא יודעים מה לעשות איתי"

      זיטה הנרו ביססה את מעמדה בשנים האחרונות כאחת הכוכבות העולות של הקולנוע האירופאי. כעת היא מככבת ב"חיי בית הספר", המוקרן בפסטיבל הקולנוע הצרפתי שבגלל הקורונה עבר מהסינמטקים ל-yes. בריאיון, השחקנית מסבירה למה היא נגד אפליה מתקנת ולמה יצאה להפגין נגד המדינה

      "אמא שלי שחורה ואבא שלי לבן, אז לא יודעים מה לעשות איתי"
      פסטיבל הקולנוע הצרפתי

      השגרה שלפני הקורונה כללה רצף אינסופי של פסטיבלי קולנוע מסביב לעולם וגם בישראל. המשבר הנוכחי גרם כמובן לשינוי בתוכניות: חלק מהפסטיבלים בוטלו, חלק נדחו, ויש גם כאלה שמצאו פתרונות יצירתיים.

      כך, למשל, פסטיבל הקולנוע הצרפתי, שהיה אמור, כמדי שנה, להתקיים בסינמטקים ברחבי הארץ בחודש החולף. מן הסתם, זה לא הסתייע, אך מנהלותיו החליטו בכל זאת לקיימו - בפורמט ביתי, באמצעות ערוצי הסרטים של yes.

      החגיגה אינה מושלמת, שכן מסיבות שונות, לא כל התוכנית המקורית זמינה. עם זאת, גם בתצורתה הנוכחית יש בה כמה סרטים מעניינים, ובראשם "חיי בית הספר" ("La vie Scolaire"), שעורר תהודה רבה בצרפת וזכה בה להצלחה מסחרית נאה, אך לא הופץ בישראל, וזאת הזדמנות ראשונה לראותו אצלנו (מאוחר יותר החודש הוא גם יעלה בנטפליקס, שם ייקרא "היועצת").

      כמו סרטים צרפתיים רבים מן העת האחרונה, גם "חיי בית הספר" מתרחש בפרברי פריז, בקרב אוכלוסייה של מהגרים ובני מהגרים. כמשתמע משמו, עלילתו עוקבת אחר שנה בחיים של חטיבת ביניים באחד מן הפרברים הללו, והיא עושה זאת דרך נקודת המבט של כמה דמויות - בהן ה-CPE של בית הספר.

      CPE הוא תפקיד שאין לו מקבילה מדויקת בישראל. מדובר במעין שילוב של יועץ ואחראי משמעת, ובכל מקרה במי שאחראי לקשר בין ההנהלה, המורים, התלמידים, ההורים והקהילה - בקיצור, דמות דומיננטית ומשמעותית ביותר.

      את הדמות הזו מגלמת זיטה הנרו, אחת השחקניות העולות בקולנוע הצרפתי של השנים האחרונות. בין השאר, היא הופיעה ב"עדן" וב"פאטימה", שכיכבו אצלנו במצעד סרטי העשור הקודם, ונבחרה לאחת מעשר הכוכבות המבטיחות של הקולנוע האירופאי בטקס המיוחד שמתקיים מדי שנה במסגרת פסטיבל ברלין.

      זיטה הרנו (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      אין קשר לקתרין זיטה-ג'ונס. זיטה הנרו (צילום: יח"צ)

      בהזדמנות זו גם פגשתי את הרנו, בת לאם שנולדה בג'מייקה ולאב שנולד בצרפת. למרות שאין לה למעשה שום זיקה לעולם הערבי, וגם אינה דוברת ערבית, היא מרבה לגלם דמויות שמוצאן צפון אפריקאי - וכזו היא גם דמותה ב"חיי בית הספר".

      "בתחילת דרכי עוד הייתי מרגישה קצת כמו אנתרופולוגית, ומנסה להבין את התרבות שאני אמורה לגלם כדי להיות אמינה ככל האפשר, אבל היום זה כבר פחות חשוב לי", היא אומרת. "המוצא של הדמות כאן הרי לא רלוונטי. העיקר זה המקצוע שלה, העמדה שלה. לאט-לאט פחות ופחות מדברים על שאלת המוצא בקולנוע הצרפתי, וטוב שכך".

      למה?

      "אני יודעת שיש אנשים שאוהבים לקטלג אחרים וגם אוהבים ששמים אותם במשבצות, אבל אני מעדיפה שלא. אני לא רוצה להיות סמל של שום דבר. אני מי שאני, וזהו. כמה שפחות נדבר על העניין האתני, כך יהיה טוב יותר".

      "אני גם נגד אפליה מתקנת. זו גם סוג של אפליה, ולא משנה אם היא אתנית או מגדרית. לא נוח לי לשמוע על היוזמה שחצי מהסרטים בפסטיבל קאן יהיו של נשים. אם הייתי במאית, היה מאוד מעצבן אותי לחשוב שקיבלו את הסרט שלי רק כי אני אישה".

      הרגשת אפליה מכל סוג בגלל המוצא שלך?

      "אני בת תערובת, אמא שלי שחורה ואבא שלי לבן, ואני מרגישה שלא ממש יודעים איפה לשים נשים כמוני ולאן ללהק אותנו. גם אם אני קיבלתי תפקידים, שחקניות אחרות עם הצבעים שלי לא קיבלו. זה הדבר היחיד שאני מוכנה להגיד לגבי שאלת המוצא - אם העובדה שפנים כמו שלי קיימות על המסך נותנת השראה לצעירות מהרקע שלי, אז אני מאוד שמחה. אני מקווה שהן מבינות בזכותי שגם להן יש מקום".

      זיטה הרנו (יח"צ , פסטיבל הקולנוע הצרפתי)
      סרט מעניין. מתוך "חיי בית הספר" (צילום: יח"צ)

      בצד הנרו, את תלמידי החטיבה בסרט מגלמים נערים מן הפרברים, חסרי ניסיון קולנועי. "הם היו ספונטניים, מצחיקים ורעננים", היא אומרת. "מעבר לצד המקצועי, זו היתה חוויה אנושית נהדרת לעבוד איתם".

      עשית תחקיר לקראת הצילומים?

      "כן, התלוויתי למישהי שעובדת כ-CPE זו שליחות מאוד אינטנסיבית. הם קצת כמו רופאים. הם מתמודדים עם מקרים מאוד קשים - למשל, בזמן התחקיר שלי פגשנו תלמידה בת 14 שהיתה בהיריון מתקדם. האנשים בעמדה הזו צריכים לשמור על ריחוק רגשי מול התלמידים, לא משנה כמה המצוקה שלהם גדולה, וזה לא קל".

      איך חווית את התקופה החברתית הסוערת שעברה על צרפת לאחרונה?

      "השתתפתי בהפגנות נגד רפורמת הפנסיה. הלכתי עם חברים מעולמות המשחק ומעולמות אחרים, וזה היה רק מתבקש מבחינתי שאהיה נוכחת שם. חשוב לשמור על סולידריות חברתית ועל מצפון חברתי ופוליטי. בכל פעם שהלכתי להפגנה, לא נשארתי עד הסוף, כדי להימנע מן העימותים האלימים עם המשטרה. מקומם שהמשטרה הצרפתית מתנהגת באלימות כה נוראית. זה לא ייאמן שמפגינים מאבדים את העיניים בגלל האלימות המשטרתית. איך ייתכן שזה הפך לנורמה? הזכות להפגין היא זכות יסוד".

      זיטה הרנו (יח"צ , פסטיבל ברלין)
      "'למה זה מגיע לי?' סרט עלוב". זיטה הנרו (צילום: יח"צ)

      "חיי בית הספר" עוסק בסוגיות חברתיות בצורה שיש בה הומור, אך גם הרבה דרמה. מה דעתך על סרטים שעוסקים בהם בצורה קלילה יותר, למשל "למה זה מגיע לי?", שהיה להיט עצום בצרפת וגם בישראל.

      "זה סרט עלוב. בעצם, בכלל לא ראוי לקרוא לו סרט. צריך להפסיק לעשות קולנוע כזה. זה מוצר מגעיל ולא מצחיק. רוצים לשחק עם קלישאות? סבבה, אבל לא בצורה וולגרית ודבילית כזו".

      תודה על השיחה.

      "תודה. אני מתה לבוא לישראל יום אחד. הרבה חברים שלי היו ואמרו שזה כיף גדול".