מצעד סרטי העשור: מקומות 60-35

עד כמה תעשיית הקולנוע השתנתה בעשור האחרון? נכון ל-31.12.2009, המושג הכי חם בתעשייה היה "תלת-ממד", היקום הקולנועי של מארוול כלל שני סרטים בלבד ואף אחד לא דיבר על סטרימינג. היום, כמובן, אנחנו חיים בעולם אחר.

טוב יותר או רע יותר? בטח לא טוב יותר. העובדה היא שסיכומים של העשור הקודם כללו כמות מרשימה בהרבה של סרטים גדולים וקאנוניים מאשר בעשור הנוכחי. למעשה, אם נעשה סיכום כללי של עשרים השנה האחרונות, רוב הנבחרים יהיו סרטים שנעשו עד 2010, ולא ממנה ואילך.

עם זאת, העשור האחרון פתח את הדלת להרבה יותר קולות, גם מתוך הוליווד עצמה וגם מסביב לעולם. התוצרת הפכה מגוונת יותר, גם אם לא מספיק, ולכן גם מעניינת יותר. עם ובלי קשר לכך, הופקו בעשור האחרון המוני סרטים ראויים - הרבה יותר מאשר שחסידי התנועות "המסך הגדול מת" ו"מצבו של הקולנוע מעולם לא היה רע יותר" היו רוצים שנאמין.

כהמחשה לכך, הכוונה המקורית היתה להסתפק ברשימה של 50 הסרטים הטובים של העשור - אך הכמות הזו לא הספיקה. נאלצתי להגדיל את המצעד לשישים, וגם זו כמות רנדומלית לחלוטין, ואפשר בקלות היה לעגל למאה, או אפילו יותר מכך. בין השאר, נדרשתי גם לוותר על הכוונה המקורית לשלב וידיאו קליפים ברשימה, פשוט כי לא היה מקום. גם יצירות תוצרת הארץ נשארו בחוץ, שכן הקדשנו להם בראש השנה רשימה נפרדת.

מעבר לכך, לא אפרט יותר מדי על הנימוקים שעמדו מאחורי הבחירות ועל כל הסרטים שנותרו בחוץ, כי לא נצא מזה לעולם. אציין רק את המובן מאליו: זו בחירה אישית, לא ממלכתית ואפילו לא מערכתית, והיא טובה או פסולה כמו כל רשימה אחרת שכל אחד או אחת אחרת היו עושים. היא כוללת רק סרטים שאני יכול לעמוד בלב שלם מאחורי הבחירה בהם, לא בהכרח כאלה ש"מגיע להם להיות" בה, ודבר אחד בטוח - כשאקרא אותה שוב ב-31.12.2029, אתחרט על מה שלא נכנס וגם על מי שכן נכנסו ועל משחקי המקומות ביניהם. ואם העשור האחרון לימד אותנו משהו, אפשר גם להיות בטוחים שעד אז, עולם הקולנוע כבר ייראה אחרת לגמרי.

העשור האחרון התאפיין גם בכך שקולנוענים רבים מצאו עצמם נרדפים בידי ממשלותיהם. אחד הבולטים שבהם הוא ג'פאר פנאהי האיראני, שלא היה יכול לצאת את גבולות מדינתו כדי להשתתף בפסטיבלים הבינלאומיים שהקרינו את סרטיו והעניקו להם פרסים, וחמור מכך - גם בתוכה, נדרש לפעול במחתרת. את "This Is Not a Film" ביים מתוך מעצר הבית שלו, ואת "טקסי" זוכה דוב הזהב בפסטיבל ברלין ביים מן המושב הקדמי של מונית שבה הוא נוהג ברחובות טהרן.

האמצעים המוגבלים לא מנעו מ"טקסי" להפוך לסרט נפלא, המציג רצף של מפגשים אנושיים ומרתקים. באחד המרגשים שבהם, פוגש הבמאי את פעילת זכויות האדם נסרין סוטודה, שמגישה לו ולמצלמה פרח ומקדישה אותו ל"כל שוחרי הקולנוע ברחבי העולם, כי תמיד אפשר לסמוך עליהם".

מאז צאת הסרט, נידונה סוטודה בידי המשטר האיראני לעונש מאסר ממושך ול-148 מלקות. "טקסי" לא הוקרן בארץ כדי לא לסבך את הבמאי עוד יותר עם השלטונות בארצו, הדיאלוג התרבותי בין איראן לישראל הצטמצם עוד יותר, והעשור הקרוב כנראה טומן בחובו עימות צבאי בין שתי המדינות. פרחים, למרבה הצער, יש רק בקולנוע.

ביקום מקביל, חבר הקונגרס המבטיח אנתוני וינר היה מממש את ההבטחה וניצב כיום כפייבוריט לזכייה במועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית. אך כמו אנשי ציבור רבים, גם אצלו האידיאלים נעצרו בכל פעם שניהל תקשורת כלשהי עם נשים. סרטם התיעודי של ג'וש קריגמן ואליס סטיינברג, שהקדים את זמנו והופק עוד לפני ה-MeToo, עקב בזמן אמת אחר עלייתו ונפילתו של המטאור הפוליטי והיטיב לתאר כיצד מגדל השן האמריקאית הוא כר פורה לגבריות רעילה, וגם את הדרך בה הפוליטיקה והתקשורת המקומית פועלות. התוצאה כל כך מרתקת, שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים, ובשלוש השנים שעברו מאז צאתה רק נהפכה לרלוונטית עוד יותר.

ז'אנרים הוליוודיים רבים הלכו והתאדו בעשור האחרון - המערבון, הקומדיה הרומנטית והקומדיה בכלל, וגם דרמות וקומדיות ההתבגרות, שקיומם האינדיבידואלי הפך למיותר בגלל שלהיטי קומיקס רבים הם למעשה סרטי התבגרות - "מועדון ארוחת הבוקר" עם גלימה וכוחות-על. הדוגמה המוצלחת ביותר הגיעה כבר בתחילת העשור עם "קיק אס", סרט שהציב במרכזו גיבורה נשית חזקה עוד לפני שזה הפך לטרנד, והיה אלים ומסוגנן באותה מידה שהתגלה כעדין ומרגש. חבל רק שההמשכון שלו הותיר טעם כל כך מר.

בעשור האחרון היינו עדים לשתי מגמות הפוכות בעולם האימה: מצד אחד, פריחה של המשכונים תעשייתיים, דלי שומן וכמובן גם לא מפחידים, שנועדו בעיקר ליציאות כיתיות; ומצד אחר, שגשוג של זוועתוני פרימיום עם יומרות חכמות ועמוקות, שזכו לכינוי Elevated Horror, ואפשר גם פשוט לקרוא להם "סרטי אימה להיפסטרים".

אחד הטובים והמצליחים שבהם היה "משהו עוקב אחריי" (It Follows), העוסק בחבורת נערים ונערות המגלה כי בכל פעם שיקיימו יחסי מין, תרדוף אותם ישות מסתורית. חובבי משלים יכולים לראות בסיפור הזה אלגוריה לאיידס, או למשבר הכלכלי בארצות הברית; שוחרי הז'אנר, מצדם, ייהנו מהדיאלוג בינו לסרטי האימה של שנות השמונים, למשל "סיוט ברחוב אלם"; חובבי המוזיקה יתענגו על הפסקול של האמן האלקטרוני Disasterpeace, שמתכתב גם הוא באופן חכם, מרגש ואפקטיבי עם זוועתוני האייטיז; והצופים שטופי ההרמונים ישאבו נחת מן הסקס-אפיל והחושניות שלו.

אך מעל הכל, המעלה העיקרית של "משהו עוקב אחריי" בסיסית בהרבה: הוא פשוט מפחיד. אין בו אירוניה, מודעות עצמית, הפוך על הפוך או כל דבר בסגנון. הבמאי מציג כאן יצירה חמורת סבר שלא באה לצחוק על או עם הצופים, אלא לגרום להם לחוש מתח, מורא ואי-נוחות, והיא עומדת בכל המטרות הללו. חבל רק שהתגלית מאיקה מונרו, שכיכבה בו, טרם קיבלה הזדמנויות להגשים את ההבטחה בשש השנים שעברו מאז.

גלגול מחודש וקשוח בהרבה של "גונבי האופניים" ו"400 המלקות", העוקב אחר תלאותיהם של ילדי רחוב לבנונים. את התפקיד הראשי מגלם זאין אל ראפיאה, פליט סורי בן 14, המגיש את אחת ההופעות המרשימות שראינו מאיזשהו שחקן בשנים האחרונות. אי אפשר שלא להתאהב בו, ולכן הלב נשבר כשדמותו פונה למי שמוכן להקשיב לה וזועקת - "העולם הזה כל כך רע, שאני מצטער שנולדתי לתוכו".

הסרט היה פייבוריט לדקל הזהב ולא זכה; היה מועמד לאוסקר ולא זכה; והפצתו או אפילו הקרנתו בישראל לא התאפשרה מסיבות פוליטיות. הגיעה לו תהודה גדולה בהרבה מזו שהתכבד בה, אבל מי שראו אותו מתקשים להפסיק לחשוב על רצף הסצינות הבלתי נשכחות והקשות מנשוא שיש בו.

גלגול מחודש של "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" של ניקולאי לסקוב, המתרחש הפעם בצפון אנגליה של אמצע המאה ה-19. פלורנס פיו, שפרצה כאן לפני שהמשיכה לזהור ב"מידסומר" ו"נשים קטנות" והפכה לאחת השחקניות המשגשגות של דורנו, מככבת בתפקיד הראשי כאשתו של בעל אדמות עשיר, המסרבת לפעול לפי התכתיבים המצופים ממנה. הסרט מתאר כיצד היא הופכת את הקערה על פיה, ועושה זאת בצורה חדה ומושחזת כמו חרבו של אציל אנגלי. בקיצור: יצירת מופת חתרנית, מהממת ומטונפת.

עשרים שנה אחרי שבריאן דה פלמה הפך את "משימה בלתי אפשרית" לאחד מסרטי האקשן הטובים של שנות התשעם, כריסטופר מקווארי חזר על הישג דומה גם בדורנו, עם הפרק השישי בסדרת הסרטים הלא אחידה הזו. בכל השישה כיכב טום קרוז, או שיש לומר דוריאן גריי, שהיה באמצע שנות השלושים לחייו כשיצא הפרק הראשון, ונראה נמרץ ומרשים מתמיד כשהוא נושק ליום הולדתו השישים. בהובלתו, הסרט נע מסצינת אקשן כבירה אחת לאחרת, עושה שימוש מיטיבי בנופים המרהיבים בהם הוא מתרחש ומייצר טון אינטנסיבי ומלנכולי, בדיוק כמו כל קלאסיקות הריגול/פעולה שהוא ראוי לעמוד איתן בשורה אחת.

בעשור האחרון ראינו יותר ויותר סרטים בשוט אחד - כלומר, בלי עריכה. הדוגמה האחרונה לכך תהיה "1917", שיעלה בארצות הברית בסוף החודש ואצלנו בתחילת ינואר, כלומר כבר ב-2020, והדוגמה הכי טובה לכך בעיני לא היתה "בירדמן" אלא דווקא "ויקטוריה", המתאר בלי קאטים אירועי לילה אחד ברחובות ברלין, בו צעירה ספרדייה מתחברת לכמה מקומיים ומסתבכת איתם בשוד בנק. הסרט ראוי למקומו במצעד בגלל השימוש שלו במצלמה ובפסקול של DJ Koze ונילס פרהאם; ובעיקר בגלל שהוא מצליח ללכוד את רוחה האורבנית ואת הוויתה הלילית של העיר שהפכה לאחד הסמלים התרבותיים הגדולים של העשור האחרון.

מאז "סקס שקרים ווידיאוטייפ" ב-1989, סטיבן סודרברג מיצב את עצמו כאחד המאבחנים הכי חדים של החברה האמריקאית, עם תסריטים מושחזים כסכין ועשייה קולנועית חלקה כחמאה. בתחילת העשור האחרון יצר קולנוע בקצב פורה, רק כדי להכריז על פרישה מעשייה קולנועית ולעבור ליצירת סדרות טלוויזיה, אבל אז חזר בפורמט אחר, כמי שמייצר סרטים המוקרנים בעיקר בנטפליקס.

מתוך התקופה הקולנועית נטו שלו, סרטו הטוב ביותר של סודרברג וזה שהמחיש את כישרונותיו בצורה האפקטיבית ביותר היה "תופעות לוואי", מותחן שנון שנהנה משילוב מושלם בין שלל אלמנטים ברמה הגבוהה ביותר: התסריט המקורי והמפתיע, תצוגות המשחק של רוני מארה וצ'אנינג טאטום בתפקידים הראשיים, המוזיקה של תומאס ניומן וכמובן גם העשייה הקולנועית המלוטשת של הבמאי, שיורה חיצים בתרבות הדיכאון האמריקאית בדיוק ובנונשלנטיות שתמיד אפיינה אותו.

איכשהו, סרטים בהשתתפות דמותו של ג'וקר כמעט תמיד נכנסים להיסטוריה הקולנועית. "באטמן" של טים ברטון היה אחד הלהיטים הגדולים של שנות השמונים ונחשב לסרט ששינה את פני התעשייה; "האביר האפל" של כריסטופר נולאן מהולל עד היום כלהיט הקומיקס הטוב בכל הזמנים; ו"ג'וקר" של טוד פיליפס היה הראשון מסוגו שזכה בפרס הראשון באחד מן הפסטיבלים האירופאיים החשובים, אריה הזהב בפסטיבל ונציה, והפך לתופעת תרבות.

בין אם יככב באוסקר הקרוב או לא, סביר להניח שהדיבור על "ג'וקר" יימשך עמוק לתוך העשור הבא - בגלל תצוגת המשחק הנדירה של חואקין פיניקס בתפקיד הראשי; בגלל הצורה שבה הוא מותח את גבולות השיח בימינו; בגלל השילוב הנדיר שמתקיים בו בין דיוקן פסיכולוגי רגיש לסאטירה חברתית צינית; ובגלל הדרך בה הוכיח שקולנוע, גם כזה שאין בו אפקטים בומבסטיים ולא עולה ישירות בנטפליקס, יכול לתקשר עם קהל רחב, לטלטל ולהדהד.

סיפורן של שתי אחיות בריו של שנות החמישים, שכל כך אוהבות ומעריצות זו את זו עד שהן משוכנעות כי דבר לעולם לא יפריד ביניהן - אבל אז מגיעים הגורל, והפטריארכיה. המלודרמה הכי עצובה של העשור, על החמצה צורבת שקשה להכיל, ועל אושר שהיה לכאורה במרחק הושטת יד, ובכל זאת רחוק כשמים מן הארץ. סרט מקורי, מפתיע, מיוחד ומהמם - מהפתיחה החלומית ועד הסיום קורע הלב.

סרט ברזילאי נוסף שמתאר את ההווה כאדמה חרוכה בעקבות חטאי העבר, ותוך כדי זאת מציג תמונה פנורמית ומאלפת של החברה במדינתו. הבמאי, שהיה בעצמו מבקר קולנוע לפני מעברו המוצלח מאחורי המצלמה, מיקם את העלילה ברסיפה, אחת הערים הגדולות בארצו, ומציג בפנינו מארג עשיר של דמויות החיות בה - מבני אדם ועד כלב הנובח ללא הפסקה, ונביחותיו מתגלות כאלמנט מרכזי כאן.

מעבר לסוגיות האקטואליות והרלוונטיות שעולות בו, הסרט מעניין גם בגלל השימוש שלו בסאונד, ובדרך בה הוא משתמש במתח בין קולות ודימויים כדי להמחיש את מה שמסתתר מתחת לפני השטח - עבר אפל והווה אלים, שצצים ומתפרצים עם הזמן כל הדרך לעתיד העגום אותו אנו חיים עכשיו.

בטח לא תופתעו לשמוע כי מבין שוברי הקופות הגדולים ביותר של העשור, רק אחד לא היה עיבוד מחודש של להיט קולנועי קודם, אדפטציה של חוברת קומיקס או המשכון. מדובר כמובן ב"לשבור את הקרח", אם כי יש לציין שגם הוא שאב השראה מחומרי גלם קודמים - אגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן, במקרה זה.

כך או כך, "לשבור את הקרח" הרוויח ביושר את הפולחן סביבו. האנימציה מרהיבה, "Let It Go" הוא הלהיט המוזיקלי הכי גדול שיצא מאיזשהו סרט בעשור האחרון, אולף איש השלג הוא אחת הדמויות המקסימות שנולדו במסך הגדול בתקופה הזו, ומעל הכל עומד הסיפור המרגש ומעורר ההשראה, שכמותו לא נראה בהוליווד קודם לכן, על שתי האחיות המגלות כי האהבה ביניהן לעד תהיה חזקה יותר מכל גבר.

כמשתמע משמו, הסרט מתרחש במהלך שנה אחת ונפרש על פני ארבע אפיזודות, אחת לכל עונה בשנה. הוא מתלווה במהלכה לזוג בריטי מזדקן ולקרוביו ומכריו, בראשן דמות מעוררת רחמים סטייל אלינור ריגבי, שמקפידה להעיק על הגיבורים בקיץ, בסתיו, בחורף ובאביב. זה סיפור על המשבר הכלכלי-חברתי במדינה, על השקיעה המתחדשת של המעמד הבינוני-נמוך ועל מותן של ערי שדה שלמות, וזה גם סיפור על גוויעתה של חברות ועל דעיכתו של אדם. את כל זה בונה התסריטאי-במאי הוותיק בקפידה וברוחב יריעה, עם ניואנסים דקים, תבונה ורגש, ועם תצוגות משחק מעולות של ג'ים ברודבנט, רות שיין ובעיקר לזלי מנוויל, שהלכה והשתבחה ובהמשך העשור זכתה לשירי הלל גם על הופעתה ב"חוטים נסתרים" של פול תומאס אנדרסון.

המלחמה בשמה נקרא הסרט אינה בין שני צבאות, אלא של זוג הורים הנאבקים להציל את חייו של בנם הפעוט, שחלה בסרטן. על בסיס סיפורה האישי, יצרה התסריטאית-במאית-שחקנית הצרפתייה ולרי דונזלי, יחד עם בן זוגה לשעבר ז'רמי אלקיים, את אחד הסרטים המרגשים והמפעימים שנראו העשור - דרמה שלופתת את הצופה בגרון ולא מרפה, עד שמסתיימת המלחמה.

אחת מתעשיות הקולנוע הפורחות, המשגשגות והאיכותיות בעשור האחרון היתה זו הצ'יליאנית. הטופ טן של המצעד הזה יכלול סרט צ'יליאני, וגם במקום ה-45 מככב סרט מן המדינה הדרום אמריקאית. דניאל וגה, שהפכה לשם בינלאומי בעקבות הסרט ולטרנסגנ'דרית הראשונה שהגישה פרס באוסקר, מגלמת כאן אישה הנלחמת על זכויותיה ובעיקר על זכותה להגדרה עצמית ולמימוש עצמי, למרות הניסיונות של הממסד ושל החברה הגבוהה והליברלית רק לכאורה להקטין אותה ולבטלה.

הבמאי סבסטיאן לליו מזכיר כאן את אלמודובר בשיאו, ולא מתבייש להשתמש במגוון אמצעי המבע העומדים לרשותו כדי להפוך את הסיפור הזה לחגיגה של צבעים, קולות ודימויים. אניני טעם אולי יעקמו את הפרצוף מול מה שהם יראו כהצטעצעות יתר, אבל הבמאי הצ'יליאני מצליח ליצור כאן אמנות ברמה גבוהה שתהיה גם נגישה ומרגשת.

סרטה העלילתי הארוך הראשון של ג'ניפר קנט האוסטרלית עוסק באם יחידנית שבנה מתחיל לפתח פחד מנוכחותה של מפלצת בדיונית - אבל האם היא באמת בדיונית? כמו הרבה סרטי אימה גדולים, גם זה למעשה סיפור על חוסר היכולת להתמודד עם אבל ועם טראומה, וזה גם סיפור על הורות ועל אימהות והמחשה לדרך שבה עבודת בימוי מופתית יכולה להוציא את המקסימום מן המשאבים המינימליים, ואולי מעל הכל, זה אחד הסרטים המפחידים והאפקטיביים של העשור.

אם יש תחרות על תואר "מערבון הערפדים הפרסי הפמיניסטי בשחור לבן הטוב של העשור", הסרט הזה לוקח אותו בקלות. וגם אם לא, הוא ראוי למקום במצעד הכללי. בסרטה העלילתי הארוך הראשון, הצליחה הבמאית האמריקאית-איראנית אנה לילי אמינאפור לשחק עם כל הקלישאות והציפיות המערביות לגבי רעלות, ערפדיות ונשים מוסלמיות, ונעזרה לשם כך בשילוב מושלם והרמוני בין הצילום והסטיילינג הססגוני, תצוגת המשחק והפסקול. הרגע שבו הגיבורים רוקדים לצלילי "Death" של White Lies הוא לא רק מהקטעים המוזיקליים-קולנועיים הגדולים של העשור, אלא גם יש בו מספיק עומק ושכבות כדי לפרנס שלל עבודות סמינר.

אחד הסרטים הראשונים שעסקו באחת התופעות החברתיות המסוכנות של דורנו - הבריונות הבית ספרית והשיימינג הוויראלי. התסריטאי-במאי המקסיקאי מישל פרנקו עשה זאת דרך סיפור על נערה המגיעה לבית ספר חדש, ונופלת קורבן לאכזריותם של ילדי השמנת בכיתה. אלה גדלו בפינוק וניתוק כה גדול, שהכל נראה בעיניהם כמו משחק, והם לא לוקחים בחשבון אילו תוצאות עלולת להיות להשתעשעות בחיי אדם.

בדומה למיכאל הנקה ב"משחקי שעשוע", סרט שההשפעה שלו ניכרת לאורך כל הדרך וכבר ממש זועקת בסצינה האחרונה, פרנקו מצלם את כל זה בסטטיות ובקרירות, בתבונה רבה ובעיקר בקול צלול. הוא אינו מתפתה לפרובקציות לא אמינות, אך הוא גם מסרב לרחם על הדמויות או על הצופים, ומתאר בדיוק מלא כיצד העולם חווה בימינו אלימות בקלות דעת ובשלוות נפש.

"אחרי לוסיה" לא מנצל את האלימות שבו לצרכיו, אלא מבקש להוכיח אותנו על האדישות שלנו כלפיה ולעורר אותנו. בסיום הדממה המצמיתה שבה הוא מתנהל, עולה מתוכו זעקת "די" מחרישת אוזניים. למרבה הצער, אולי בגלל שלעולם אין אומץ להביט במראה, הסרט זכה לתהודה ולחשיפה קטנות בהרבה מכפי שהיה ראוי, וזעקתו נפלה על אוזניים ערלות.

סיפור מסעם של סב ונכדו ברחבי ארצות הברית הפך בידי חבורת ג'אקס לסרט יפה ומשונה ביותר, המעניק תשובות לשאלות שלא חשבנו שמישהו אי פעם יטרח לשאול - איך היה נראה "גונבי האופניים" לו יהודה ברקן ביים אותו ואיך היה נראה "ניפגש בסיבוב" לו נעשה בידי דיוויד לינץ'. התוצאה כוללת רצף גגים קורעים מצחוק, אבל חשוב מכך - הרבה קטעים פיוטיים ומרגשים.

האהבה בשמה נקרא הסרט היא זו שבין שני גברים לא צעירים ולא סטרייטים, בגילומם של אלפרד מולינה וג'ון ליתגו, שהקשר הרומנטי ארוך השנים ביניהם עומד למבחן הקשה בתולדותיו. זה סיפור על הומופוביה ומנגד גם שיר הלל לאהבה, וליכולת שלה להתעלות מעל כל המהמורות שהחיים מכינים לנו, כולל המוות. אירה זאקס, כפי שיוכיח לאחר מכן גם ב"אנשים קטנים", הוא מן הקולנוענים האמריקאים המוכשרים בדורנו, ובסיוע צמד השחקנים הנהדרים והצלם כריסטוס וודוריס יצר כאן סרט יפה בצורה בלתי רגילה.

כיאה לסרט על נהג שודים, "דרייב" הוא מה שנהוג לקרוא "תאונה שמחה" - מקרה שבו כל חתיכות הפאזל נפלו במקום הנכון בזמן הנכון: כוכב ראשי מרענן (ריאן גוסלינג) בתפקיד הפריצה שלו; פסקול פנומנלי, אולי הטוב ביותר של העשור; ושימוש וירטואוזי גם כן בעריכה, במצלמה, בצבעים וכיוצא בכך, של במאי שכל מה שעשה לאחר מכן היה אכזבה גדולה.

לאחר שהתגלו לראשונה בסרטי "גנוב על העולם", היצורים הצהבהבים זכו לסרט משלהם, שהפך לשובר קופות ענקי ברחבי העולם ובארץ במיוחד. ההצלחה הכלכלית היתה מוצדקת, שכן מדובר ביצירת מופת שנונה ואנרכיסטית שגם גדולי האמנים הסוריאליסטים הצרפתיים של תחילת המאה הקודמת היו יודעים להעריך - וכיאה לפנינה שגיבוריה מדברים ג'יבריש, כל מילה נוספת תהיה מיותרת.

לאורך כל הקריירה שלו, נע לארס פון טרייר בין הפרובוקציה לרגש. בסרט הזה, בפעם האחרונה בעשר השנים האחרונות, הוא היה קרוב יותר לקצה הרגשי - אם כי דאג לאזן את זה במסיבת העיתונאים לאחר בכורתו בפסטיבל קאן, בה הכריז בחדווה "אני נאצי". "מלנכוליה", כיאה לשמו, הוא ככל הנראה היצירה הקולנועית הכי מלנכולית של העשור, והיא מסתיימת בסצינת החורבן הכי יפה שנראתה בו - סצינה אופראית, עם מוזיקה בומבסטית של וגנר, שכיאה לעידן של משבר אקלים חסר תקדים, מכינה אותנו לא רק לפרידה מן העשור הנוכחי, אלא מכוכב הלכת כולו.

מותחן נקמה קוריאני ש-142 דקותיו לא משעממות לרגע, אלא רק מעלות שוב ושוב את הרף בכל הקשור לאלימות, לשימוש וירטואוזי באמצעי המבע הקולנועי וליכולת לסחוף ולהמם את הצופה. הדיבורים על ריימיק אמריקאי החלו עוד לפני אמצע העשור, ולמרבה המזל טרם התממשו. אגב, זה אחד משני סרטים דרום-קוריאנים שיככבו במצעד, וקל כמובן לנחש מי הבא בתור.

עיבוד חופשי לכתביה של פאטימה אל-איובי, מהגרת צפון אפריקאית שרוב השנים עבדה בצרפת כמנקה, ורק בערוב ימיה מצאה את הדרך לבטא את קולה, ופרסמה שני ספרי שירה. את דמותה מגלמת כאן סוריה זרואל, שחקנית לא מקצועית שמסלול חייה דומה לשלה, ורק בגיל מאוחר זכתה לפרוץ ולשאת על גבה סרט באורך מלא - דבר שהיא עושה בצורה יוצאת מן הכלל.

הסרט יוצא דופן בנוף הקולנוע הצרפתי בכמה מובנים: גם בגלל שהוא מתאר את חוויית ההגירה דרך נקודת מבטו של המהגר, ולא בזמן הגעתו למדינה אלא שנים לאחר מכן; בשל העובדה שהוא מתרחש בצרפת, אך רובו דובר ערבית; ובשל העיסוק שלו ביחסים בין פאטימה לבנותיה - היא מדברת איתן ערבית והן עונות לה בצרפתית, וכל אחת מהן מציגה מודל אחר בכל הקשור ליחס לחברה הצרפתית ולמסורת המוסלמית.

"פאטימה" נמשך בסך הכל 75 דקות, אבל בזמן הזה מצליח לעסוק בשלל נושאים: פערי דורות, מרכזיותה של השפה בחברה הצרפתית, האפשרות לזכות בדרך גאולה דרך האמנות ועוד סוגיות של זהות ומגדר, ואת כל זה הוא עושה בעדינות, רגישות ואנושיות יוצאות דופן.