(בסרטון: ראש עיריית בני ברק מתנגד לסגר על העיר)
היה היה פעם עולם קסום שבו מהדורות החדשות נפתחו בידיעה החדשותית הגדולה של היום. זה לא היה לפני כל כך הרבה זמן האמת. עורכים מנוסים היו מתווכחים עם כתבים חרוצים, כולם היו רוצים להגיע לספוט הזהב שבו דני, יונית, דוריה או טלי פונים למצלמה ומציגים את הסיפור המרכזי של הערב. הימים האלה, מלאים בזחיחות נעורים ותמימות טהורה, התחלפו במילה אחת: "קורונה". למען הסר ספק, הנגיף המעצבן בהחלט מצדיק את מקומו הנרחב במהדורות החדשות, ואולם נראה שגם אם חייזרים מכוכב הלכת נוגה ינחתו בכדור הארץ ויברכו בברכת שלום את האנושות, הידיעה הזאת תחכה לשליש האחרון של המהדורה. גם אז, אגב, גבי ברבש יתפרץ לדיווח ויזכיר לשמור על מרחק של שני מטרים מהחייזרים החברותיים (לא לפני שערד ניר ינזוף במשרד החוץ על כך שישראל מבודדת את עצמה ממערכת השמש).
אלה הם ימים מוזרים. עמיר פרץ, אדם שאשכרה גילח את השפם שטיפח מאז הפעוטון בשביל לתת הבטחת בחירות הצליח איכשהו לחזור בו מאותה הבטחה - ולא רק שזה לא פתח את המהדורות, בחלקן זה אפילו לא הוזכר. מלבד פוליטיקאי אחד, שמקבל באופן קבוע זמן מסך בלתי מוגבל (גם כשהדבר היחיד שזוכרים מהדברים שלו זו הלצה על התסרוקת שלו), שאר נבחרי הציבור שמגיעים לאולפנים מגיעים על תקן מומחי קורונה לתחומם ובעיקר נראים במין קמפיין שיווק עצמי לקראת חלוקת תיקי הממשלה הבאה.
המהדורות ארוכות מתמיד. הרייטינג בשמיים. לא שזה עוזר לחברות החדשות, שקורסות כלכלית ונאלצות לקצץ בשכר לעובדים. המציאות הנוכחית מספקת הרבה אפשרויות לסיקור. במהדורות אתמול אפשר היה למצוא כתבת צבע מופלאה של גלעד שלמור בחדר המיון הכמעט שומם של איכילוב (איזו תמונה אבסורדית); סיקור מותה של האם החד-הורית לזוג תאומים, ואת ההתגייסות המרגשת של עם ישראל לתרום ליתומים; סקירה מקיפה של ההדלפות מתוך ישיבת הממשלה בנוגע לקורונה שעסקה בעיקרה, באופן אירוני, בהדלפות מתוך ישיבות הממשלה; ההכנות המוזרות לקראת ליל הסדר תחת הסגר (כן עמליה דואק, קלטנו אותך אומרת "ליל הסגר" בשידור); ההתגייסות של חיילי צה"ל למשמר הקורונה וכמובן, איך לא, הפגיעה האנושה בכלכלה, כולל וידויים אישיים של עובדים שנפגעו מהמצב ותגובתם להבטחות הממשלה בנושא.
בין כל החדשות הבאמת חשובות האלה, כמעט הלכה לאיבוד שלי טפיירו, כתבת המשפט של כאן 11, שהביאה את סיפורו של צעיר מהצפון שיצא מביתו כדי לרכוש מזון במאפייה סמוכה, ונעצר באלימות מתועדת על ידי שוטרי מג"ב. סיפור כל כך קטן, כזה שהגיע כמעט 50 דקות מתחילת המהדורה, שגאוני הסושיאל המקסימים (בלי ציניות) של תאגיד השידור לא טרחו אפילו להדהד אותו בעמוד הטוויטר של חדשות כאן 11. זה לא סיפור שתופס נפח אף פעם, בטח לא כזה שפותח מהדורה או מקבל כותרת ראשית באתרי האינטרנט. שוטרים דפקו מכות לערבי כי הם יכולים. זה לא חדשות. אפילו אם מישהו תיעד את זה.
אלא שהפעם התחבאה שם אירוניה משונה שאף אחד לא שם לב אליה. שוטרים שמטרתם היא לוודא שהציבור שומר על ריחוק חברתי, נוקט באלימות פיזית שחושפת את כל הצדדים לכל המיקרובים שלהם - ובסוף מציגים לבחור קנס על סך 5,000 שקל (פי 10 מרוב הקנסות שחולקו במהלך סוף השבוע על אותה עבירה).
בכתבה מספר עיסא אסדי, סטודנט ללא עבר פלילי, כיצד הוא וחברו הלכו לקנות אוכל וסיגריות והיו בדרכם הביתה בזמן שהמשטרה עצרה אותם. אפשר להטיל ספק בסיפור שלו, אולי הוא פחות תמים ממה שהוא נראה. אבל גם אם הסיפור שלו לא נכון והוא בעצם אחד מאותם אלפי צעירים ברחבי ישראל (והעולם) שמזלזלים בהנחיות, קשה להאמין שהוא היה מגיע ללילה במעצר לו היה סתם הייטקיסט מרעננה שהתחמש בחמץ לקראת הפסח או איזה היפסטר תל אביבי בדרכו לקנות ניירות גלגול בפיצוציה קרובה. בית המשפט, שצפה בתיעוד המעצר, נזף בעדינות רבה בשוטרים, ושחרר את "הפושעים" מהמעצר. זה סוף טוב לסיפור קטן - אבל כזה שמתחבר להמון סיפורים קטנים שלא מסופרים, שמתחברים יחד לסיפור גדול על הפגיעה בדמוקרטיה שלנו. אתם יודעים, זאת שהעיתונאים אמורים להיות כלבי השמירה שלה.
כתבתה של טפיירו הגיעה אחרי הרבה מאוד אייטמים, בשלל המהדורות והערוצים, על מה שנראה כרגע כאויב הגדול ביותר שאי פעם קם על מדינת ישראל: לא, לא אירן. גם לא נגיף הקורונה. אם החייזרים מכוכב נוגה שהגיעו לבקר אותנו היו צופים במהדורות אתמול הם היו מגיעים למסקנה שהסכנה הגדולה ביותר לעצם קיומה של ישראל הם אנשי הציבור החרדי.
בזה אחר זה עסקו העיתונאים והמומחים בסגר שצריך או לא צריך להטיל על בני ברק. ההתייחסות לחרדים הייתה קרה וסטטיסטית במקרה הטוב, וגזענית במקרה הרע. לא ברור אם מדובר בשנאה או בורות, אבל מדהים שבשנת 2020 עדיין צריך להסביר את זה: השנאה לחרדים לא יותר הגיונית משנאה לכל הג'ינג'ים או לכל בעלי החתולים. מדובר בחברה הטרוגנית מלאה בזרמים ופלגים, שמלאה באנשים טובים יותר וטובים פחות. אתם יודעים, בדיוק כמו כל חברה אחרת.
הכעס הציבורי הגדול על חלקים בתוך הציבור החרדי מובן. תמונות של אברכים שפורצים דרך חלונות לבתי כנסת סגורים מרתיחות את הדם. ובטח שאי אפשר שלא להתעצבן כשרואים את תמונות ההמונים שהתקהלו כנגד ההוראות בחתונות והלוויות בזמן שכולנו ניסינו להסביר לסבתא איך להתקין זום בטלפון. הכעס מוצדק מן הסתם כי חלק מהחרדים מעצבנים. אטומים. בורים. טיפשים. אתם יודעים, בדיוק כמו חלק בכל קבוצה של אנשים. ראוי לציין שרוב החרדים בישראל אינם מפרי בידוד, והם מסתכלים על התמונות של המרושעים שמוציאים להם שם רע ומזדעזעים בדיוק כמונו.
ושוב, נראה שהתקשורת נגררת אחרי הרשתות החברתיות עם העליהום במקום להצביע על הגורמים האמיתיים שצריכים לטפל בהם: נציגי הציבור החרדיים שלא מהווים דוגמה דווקא בתקופה כל כך קריטית, ומתנהגים בילדותיות וחוסר אחריות (כן, אני מסתכל עליך ראש עיריית בני ברק), הרבנים האטומים שמתעקשים לא להבין את הסכנה שהם מציבים בפני הציבור שלהם (ובכלל), וכמובן את שר הבריאות עצמו, יעקב ליצמן, שמתעקש למצוא כל פעם מחדש איזה מקום לכופף את הנהלים למען הציבור החרדי ובכך מסכן את שאר אזרחי המדינה. אתם יודעים, אלה שהוא שר הבריאות גם שלהם. העובדה שהאיש הזה עדיין שר בישראל אחרי שלל המחדלים שהוא אחראי להם במשבר הקורונה היא זו שאמורה לקבל את מלוא תשומת הלב של הציבור באמצעות התקשורת.
הקלישאה המיושנת גורסת שהציבור הישראלי מגלה אחדות בזמן מלחמות כנגד האויב המשותף, אבל נראה שזו "המלחמה" הראשונה בתולדות ישראל שבה מונף בגאווה דגל של סולידריות אזרחית בין כל פלגי העם. וכן, פתאום כולנו מגלים ש"העם הישראלי" מכיל בתוכו גם את הרופאה הערביה במיון, גם את האח הרוסי בטיפול נמרץ וגם את המתנדב החרדי מ"יד שרה" שיהפוך עולמות בשביל לדאוג לסבתא שלך לציוד רפואי.
אם כולנו - יהודים, ערבים, דתיים, חילונים, גייז, מטאליסטים, חרדים, טבעונים, ג'ינג'ים ואנשים שעדיין תומכים באורלי לוי - נתאחד נגד העוולות של המדינה כפי שאנחנו יודעים להתאחד נגד נגיף הקורונה, השמיים הם הגבול. מי יודע, אולי בפעם הבאה שאזרח יחטוף מכות משוטרים בלי סיבה כולנו נתעצבן יחד, בלי לבדוק מאיזו דת אמא שלו.