עמדנו להכתיר אותו כרומן הישראלי הטוב של העשור, ואז הגיע הטוויסט

(בסרטון: ריאיון עם עוזי וייל מלפני 7 שנים)

יש אנשים שעם הכישרון הטבעי בורכו גם בתזמון נכון, וכמו שאמר פעם איש חכם: "תזמון זה עניין של טיימינג". קחו את עוזי וייל, למשל. האיש שהפך לאחד הסאטיריקנים המוצלחים ביותר בישראל במשך יותר מ-30 שנה תמיד היה עם האצבע על הדופק. קובץ הסיפורים הראשון שלו, "ביום שבו רצחו את ראש הממשלה" ראה אור ב-1991 והפך רטרואקטיבית לסוג של נבואה לרצח רבין ארבע שנים לאחר מכן. רטרואקטיבי זה נחמד, אבל הפעם, ברומן החדש שלו "האיש שמחק את העולם", וייל צייר כמעט בזמן אמת, רגע לפני פרוץ משבר הקורונה, את המציאות החדשה שלנו - מציאות שהופכת כל תודעה קודמת שלנו לכוזבת ומעצבת אותה מחדש.

לא, הוא לא כתב על וירוס רשע ומניפולטיבי. הוא כן כתב על בדידות ועל תחושת קצה, על הצורך לשנות דברים בתודעה ולזכור פחות דברים קשים, או לפחות לזכור אותם באופן שונה. אפשר לטעון שזו לא חוכמה, שהסרקזם המריר הידוע של וייל יכול להתאים לכל תקופה ולכל זמן, רק שבמיוחד עכשיו הוא תפור כמו כפפה ליד ונראה כי הוא המייצג האולטימטיבי למצב הרוח הגלובלי.

"האיש שמחק את העולם" הוא סיפורו של אדם עם בעיה ייחודית: הוא זוכר דברים שפשוט לא קרו. הוא מספר לגרושתו על בנם יותם, אבל אין לו בן בשם יותם או בן בכלל. הוא קונה לאבא שלו מתנת יום הולדת ומביא אותה לדירה של הוריו, רק שאבא שלו מת כבר מספר שנים והדירה היא לא הדירה של הוריו, כך שהוא בעצם פורץ. הוא מבין שהוא חייב לעשות משהו ולהפוך את התודעה הכוזבת למציאות. כאן מתחיל מרוץ שכולל טיסה ללונדון, רופא אירני מפוקפק עם גלולת קסם, הסדרה המיתולוגית "איים אבודים" ועוד מרכיבים שמייצרים מנה הגונה של טירוף.

הכתיבה של וייל מאוד לא ישראלית. הוא כותב עלינו אבל לא ממש כאחד מאיתנו. הוא אחד הסופרים הבודדים שאפשר להציב את העלילה שלהם בניו יורק, בסינגפור או בניו דלהי בדיוק באותם תנאים שבהם היא מתקיימת בתל אביב. אין עוד סופר ישראלי שיכתוב פסקה כמו "רוב הצבא שלי היה טמטום אחד גדול, לא הרגתי ולא נהרגתי. זה היה כמו להיות תקוע שלוש שנים בהצגה גרועה שלא נגמרת, עם קהל שלא מתקלח".

קשה להדביק את הקצב של וייל, לא פשוט לעמוד בטירוף שלו, אבל קל מאוד להישאב לתוך הסיטואציה שהוא מייצר. בימים שכולנו יושבים בבית ומתמלאים בקשת של תחושות, הבדידות והניכור שנוטפים מהרומן הזה חודרים עמוק. אל תצפו ממנו לרחמים או להתחשבות, זה לא ספר קל. לאחר קריאת שני שליש עמדתי להכתיר אותו כרומן הישראלי הטוב ביותר של העשור האחרון בעיניי. ועכשיו אתם כנראה מצפים ל"אבל...".

כצפוי, הוא מגיע. בעמוד 146 כותב וייל על שני נערים שהיו צריכים לצקת מים על דוד המלך המת, להעיר אותו ולבשר את ביאת המשיח. "אבל הם השתהו", הוא כותב, "השתהו, כמו שכולנו משתהים, כל הזמן. כמו שאני השתהיתי חמש שנים בכתיבת הספר הזה, ובלי הניג'וסים של הוצאת כתר לא הייתי גומר אותו לעולם". יש כאן טכניקה לא שגרתית שבה המחבר פולש לסיפור של גיבורו, אלא שהיציאה הזאת היא יותר מסתם קריצה חביבה. זו בערך הנקודה שבה ניתן להבין, או לפחות לחוש, שווייל נתקע, אולי אפילו מיצה, שכן מאותה נקודה הסיפור דועך. הוא מוסט לקורותיה של גיבורת המשנה בעלילה, יוצר באבחה אחת חיץ בין הקורא לגיבור שאליו הורגל. בעיניי, זה לא ממש עבד והרגשתי שוייל הולך לאיבוד ולוקח אותי אתו. אחרי 50 עמודים מייגעים הוא שוב שם את הפוקוס על הגיבור הישן והטוב ומתקן את התמונה, אבל הבור שנפער מקשה מעט על ההגעה לסיום הטוב בפני עצמו.

"האיש שמחק את העולם" הוא ספר שרק עוזי וייל יכול היה לנפק ברמה הרעיונית והסגנונית. למרות חסרונותיו, או שמא נאמר חסרונו היחיד אך הבולט, הוא עדיין שווה קריאה. האם הביטוי "שווה קריאה" מיתרגם בהכרח ל"המלצה"? במקרה הזה התשובה לא חד משמעית. קראתי אותו בעוד סוף-שבוע קורונאי וריקני במיוחד והוא חדר לי למוח ועשה שם מיש-מש רציני של טוב ורע - טוב מבחינת חדוות הקריאה, רע מבחינת התחושות. כנראה שגם בכם הוא יעורר משהו. תבואו מוכנים.

"האיש שמחק את העולם", כתר, 232 עמודים