(בסרטון: פרס נובל לספרות מוענק לבוב דילן)
במערכה השניה של "המלט", נשאל הנסיך הדני מה הוא קורא. "מילים, מילים, מילים", הוא משיב. מי שלא מכיר את סיפור המחזה הארוך, עלול לחשוב שהמלט נותן כאן תשובה חסרת משמעות - אך למילים שנשמעות חסרות פשר יש לפעמים חשיבות גדולה ברגע שמבינים את ההקשר שלהן. זה נכון לעולמות שברא וויליאם שייקספיר, וזה בוודאי נכון לאחד מממשיכי דרכו המודרניים - בוב דילן.
ביום שישי בבוקר שחרר בוב דילן שיר מקורי חדש ראשון מאז 2012. השיר נשלח למעריציו של דילן בדואר אלקטרוני, ובפוסטים בשלל הרשתות החברתיות, בליווי הודעה שמנוסחת בצורה שחורגת מהפרסונה שהוא בנה סביבו. "ברכות לכל המעריצים והעוקבים שלי, בהכרת תודה על כל השנים בהן תמכתם בי בנאמנות", נכתב בהודעה, "זהו שיר שטרם פורסם שהקלטנו לפני זמן מה שאולי יעניין אתכם. שמרו על עצמכם, הישארו דרוכים, ושאלוהים יהיה אתכם". בלי להזכיר במפורש את וירוס הקורונה, דילן מצליח במעט מילים לסקרן, למתוח ולזרוע חשש. דילן הפסיק להודות למעריצים שלו בהופעות מתישהו ב-1988, מה גרם לו פתאום לשלוח הודעה מתחנפת כזאת בשביל לקדם שיר חדש? ובכלל, האם צריך קידום מיוחד לשיר מקורי חדש של בוב דילן? ומה זה אומר "שיר שהקלטנו לפני זמן מה"? לפני חודש? לפני חמש שנים? לפני 20 שנה? כדי לשמור על המסתורין, נציגיו של דילן מסרו לכלי התקשורת בארה"ב כי מעבר להודעה של בוב לא יימסר מידע נוסף על השיר.
ואז, ברגע שלוחצים על הלינק ובוחרים להוריד בחינם או לשמוע את השיר באפליקציית הסטרימינג המועדפת עליכם, מגיעה ההבנה - לא מדובר בעוד שיר של בוב דילן, מדובר בפואמה אפית של 16 דקות ו-56 שניות. השיר הארוך ביותר שדילן הקליט אי פעם (השיא הקודם שייך ל-Highlands, שחתם את Time Out Of Mind מ-1997 עם 16 דקות ו-31 שניות). השיר, כביכול, מהווה סוג של הספד מאוחר לג'ון קנדי, אך האזנה עמוקה יותר למילים שדילן חצי שר וחצי מדקלם בצורה מונוטונית מצמררת מגלה שבדיוק כמו ה"מילים, מילים, מילים" של המלט - דילן שוב משתמש בשנינות שלו כדי להתל בנו.
האזינו לשיר החדש של דילן:
שם השיר, Murder Most Foul, הוא ציטוט ישיר מהמחזה "המלט". רוחו של אביו קוראת לנסיך לנקום את מותו, ומציינת ש"הטוב במעשי הרצח - תועבה; אך רצח זה נתעב במיוחד". דילן הוא לא הראשון שמוצא דמיון בין נתיב הנקמה השייקספירי לבין התנקשות פוליטית. אדמונד לוי, השופט שעמד בראש הרכב השופטים שגזר את דינו של יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, נימק בגזר הדין כי "כל רצח הוא מעשה נתעב, אך זה הנדון בפנינו נתעב שבעתיים". כמו דילן, גם לוי לא העביר תמלוגים לשייקספיר.
השימוש במילים "רצח מתועב", כאילו המילה "רצח" עצמה אינה מספקת מטען רגשי מספיק חזק בעצמה, הוא תעלול רטורי. ראש הממשלה נתניהו משתמש בצירוף המילים הזה לעתים תכופות. לזכותו ייאמר שכפי שהוא מכנה כל אירוע טרור פלסטיני במילים האלה, הוא גם כינה כך את הרצח של הנער מוחמד אבו ח'דיר. אך נראה שבמקרים של התנקשויות פוליטיות, המספידים מייחסים את "התיעוב" דווקא למחיר של אותו רצח. הרבה לפני רצח קנדי, כתב עורך עיתון "הארץ" משה גליקסון ביום השנה הראשון לרצח חיים ארלוזורוב: "דמותו של המנוח כאילו טושטשה וסולקה הצדה, כאילו נשכחה מן הלבבות; תוצאותיו של מעשה הרצח המתועב האפילו על דמותו של הנרצח".
במידה דומה, הקינה האפית של דילן על JFK היא הרבה מעבר לגעגוע לנשיא שנרצח לפני יותר מיובל שנים. מדובר במסע מודרך אל האירועים התרבותיים שסבבו את הרצח, ונולדו אחריו, ועל המקום שלהם בחיים של דילן. רשת הרדיו הציבורית NPR אספה לא פחות מ-74 שירים שמוזכרים בשיר, ואיחדה אותם לפלייליסט בספוטיפיי. לצד חשודים מיידיים כמו הביטלס, אלוויס פרסלי וג'ואן באאז יש ברשימה שירים של האיגלז, קווין, בילי ג'ואל, טום ג'ונס ועוד רבים וטובים. אגב, לא רק שירים מוזכרים באפוס הארוך של דילן, אלא גם יצירות אמנות, סרטים, מאורעות היסטוריים ועוד.
השיר נפתח במילים: "היה זה יום אפל בדאלאס, נובמבר, 1963". כל אמריקאי מתוכנת להבין על מה מדובר כבר בשלב זה, כמו שכל ישראלי אמור לדעת על מה לחשוב כשמספרים לו על הלילה האפל בתל אביב, נובמבר, 1995. דילן משתמש פה בטכניקה של כזב פתטי, ומתאר את היום כ"אפל" במובן האנושי, למרות שבשעת ההתנקשות השמש זרחה על השיירה של הנשיא קנדי. דילן ממשיך ומכנה את התאריך כ"יום שייזכר לקלון", ציטוט מפורסם של נשיא אחר - רוזוולט - מהנאום שנשא לאחר ההפצצה היפנית בפרל הרבור.
כמו רוב האמריקאים, דילן מציג את הרצח של קנדי כמעשה של רבים - ולא של מתנקש בודד. לא מדובר לאו דווקא בזווית קונספירטיבית, אלא ביקורת על התקופה כולה והאווירה הציבורית בארה"ב כלפי הנשיא. דילן מגייס לצדו את נביאי המקרא, ומציין שהנשיא "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל" (ישעיהו, נ"ג, ז'). להבדיל מהיהודים השותקים בנבואה התנ"כית, הנשיא קנדי בדמיונו של דילן דווקא פותח את פיו, ואומר לרוצחים שלו: "המתינו רגע חבר'ה, אתם יודעים מי אני?". אגב, השורה הזאת מזכירה באופן ברור שורה מהשיר "הוריקן" של דילן עצמו. וזה בעצם השיר ה-75 ש-NPR פספסו בפלייליסט שלהם.
הבית הראשון ממשיך לאורך שתי דקות לתאר את הרצח של קנדי במילותיו היפות של דילן. הבית השני מתחיל לצבור תאוצה קצת יותר. "הביטלס מגיעים, הם הולכים להחזיק לך את היד" מתייחס לביטלמניה שהולכת לכבוש את ארה"ב כמה חודשים לאחר הרצח של קנדי. הביטלס "יחזיקו את היד" של הציבור האמריקאי בתקופתו הקשה, והם יעשו את זה כמובן עם הלהיט החדש שלהם "I want To Hold Your Hand", אותו שיר שדילן העריץ בגלל שהבין לא נכון את אחת השורות בו, כפי שכבר נכתב בהרחבה כאן באתר.
בשלב זה דילן מתחיל לשלב בין אזכורים תרבותיים לבין הרצח של קנדי, שוזר ביד אמן חרוזים ומשחקי לשון בין שורה לשורה, ואיכשהו מצליח לשמור על רמה גבוהה של שירה. הוא מזכיר בנשימה אחת את האווירה המיסטית של פסטיבל וודסטוק, ואת הסוף העצוב של ילדי דור הפרחים בפסטיבל אלטמונט. ואז חוזר לגבעת הדשא בדאלאס שם לפי תיאוריית הקונספירציה הסתתר הרוצח האמיתי של קנדי. פתאום הוא מזכיר שמדובר בתקופה גזענית של ארה"ב נגד אזרחיה השחורים (תקופה אותה הבטיח קנדי לסיים), רק כדי להתעורר מחדש ב"סיוט מרחוב אלם". הכוונה הפעם אינה לסדרת הסרטים המפורסמת בה כיכב הרוצח פרדי קרוגר, אלא לרחוב אלם האמיתי, זה שבדאונטאון דאלאס, שם ירו לנשיא קנדי בראש. הכל איכשהו הסתדר לדילן, כאילו שאנחנו עדיין בשנת 1965 והוא מביא את שירת הביט מבתי הקפה של גריניץ' וילג' למצעדי הפזמונים של תחנות הרוקנ'רול. אלא שהשנה היא 2020, ופתאום אחרי חמש וחצי דקות של האזנה, כשהכינור המייבב מקבל את הסולו שלו ברקע, מתחילה להתחדד ההבנה שמדובר באחד השירים הכי יפים שבוב דילן כתב מזה 20 שנה, אם לא יותר. כמה מתאים לו להחביא את השיר הזה מאיתנו. גאון.
הבית השלישי מתחיל באזכור לאופרת הרוק "טומי" של להקת The Who, כאשר דילן מציג את עצמו בתור "מלכת האסיד" (הדמות שגילמה טינה טרנר בסרט שמבוסס על האלבום). נראה שהרבה מחשבה הושקעה מאחורי כל שורה בשיר, לכן קשה להאמין שדילן סתם בחר להזכיר את סם ה-LSD בשלב זה. הבית כולו מרגיש כמו "טריפ" רע בו דילן מתמודד עם הדימיון בין התודעה שנפתחת במהלך נטילת אסיד, לבין הגולגולת הפתוחה של הנשיא קנדי לאחר ההתנקשות. דילן מזכיר שמוחו של קנדי הוצא מראשו בניתוח לאחר המוות, וככל הנראה הוא נקבר בלעדיו - בעוד המוח מעולם לא נמצא.
שורה אחרי שורה, דילן מלווה באמצעות שירי התקופה את הנשיא קנדי מזירת הרצח אל בית החולים - ומשם אל עמקי האדמה ודפי ההיסטוריה. למען הסר ספק, אף שיר לא נבחר במקרה. כך למשל כשהוא מזכיר את השיר "דיזי מיס ליזי" של לארי וויליאמס, הוא לא רק עושה משחק מילים על כך שהחדשות על קנדי גרמו לו לתחושת סחרחורת. "מילאת לי את הראש בעופרת, בזמן שקליע הקסמים שלך נכנס לי לראש", דילן נוזף באותה מיס ליזי דמיונית. לארי וויליאמס עצמו נמצא בביתו ללא רוח חיים עם כדור בראש בשנת 1980. בדיוק כמו אותו "קליע קסמים" שפגע בקנדי והפך לאחת מתיאוריות הקונספירציה המסקרנות בהיסטוריה, גם נסיבות מותו של וויליאמס נשארו ללא תשובה ברורה עד היום הזה.
תשע דקות וחצי לתוך השיר, אנחנו נכנסים לשליש האחרון של הפואמה הארוכה. כאילו שלא היה ברור עד כה שמדובר ביצירת מופת, דילן מנחית פה את המהלומה הסופית בשיא הרגש. פיתולי השירה המתחכמים מפנים את מקומם לתחינה ישירה לשדר הרדיו המפורסם וולפמן ג'ק שינגן לו מספר שירים. עד סוף השיר הוא ישתמש במילה "Play" עוד יותר מ-50 פעמים, כשהוא מבקש שירים מסוימים, יצירות קלאסיות וגם סרטי קולנוע.
ברגע הראשון זה נראה כאילו דילן פשוט מבקש משדרן הרדיו שינגן שירים שמתאימים לתקופת האבלות על הנשיא המנוח. השיר הראשון שהוא מבקש הוא "Only the Good Die Young", כביכול שירו של בילי ג'ואל - אם כי שם השיר קצת מטעה, והשיר הוא יותר המנון על תשוקה צעירה מאשר על מוות של צעירים. בכלל לא מן הנמנע שזו עקיצה מכוונת של דילן כלפי הנשיא קנדי שהיה ידוע בחיבתו לסקס לא פחות מרצונו לפתוח עידן חדש וליברלי בארצות הברית. מצד שני, ייתכן כי דילן מתכוון לשיר אחר - אולי לשיר שלהקת קווין כתבה לזכרם של פרדי מרקיורי והנסיכה דיאנה, ואולי מדובר על ציטוט מתוך השיר "Abraham, Martin and John" שכתב דיק הולר על ההתנקשויות בלינקולן, מרטין לותר קינג וג'ון קנדי. דילן עצמו, אגב, הקליט גרסת כיסוי של השיר בתחילת שנות ה-80 שיצאה לאור לראשונה ב-2017.
הוא מבקש עוד ועוד שירים, כביכול שמתאימים לרצח של קנדי כמו "טום דולי", שיר עם שמספר על מקרה רצח מפורסם מהמאה ה-19 בו בעל הורשע ברצח אשתו והוצא להורג - אך במרוצת השנים אשמתו הוטלה בספק. אלא שככל שהמוזיקה המונוטונית מתקדמת, ודילן ממשיך לבקש שירים, זה מתחיל להישמע יותר ויותר ברור - דילן לא מבקש שירים לזכרו של קנדי, הוא פשוט משחק בנו (המילה "Play" לא סתם חוזרת עשרות פעמים לאורך השיר). כמו ב"המלט", רוחו של קנדי שורה עליו, והוא מבקש שירים בשמו. לכן הוא מבקש שינגנו לו את השירים בלימוזינה השחורה (רכב הלוויות), הוא מבקש שינגנו את זה בשביל הגברת הראשונה ובשביל מרילין מונרו (הפילגש המפורסמת). היצירות האלה, רבות מהן נכתבו אחרי מותו, הופכות לכלי לנקמה בידיו. דילן נשמע נינוח, כמו מישהו שהשלים את הפלייליסט האולטימטיבי שלו. הפלייליסט האחרון שלו.
דילן לא מוותר על ההומור. הוא מבקש לשמוע שיר של דון הנלי וגלן פריי, הכוח היצירתי מאחורי להקת "האיגלז", אבל דורש לשמוע את "Take it to the Limit", שיר שכתב וביצע הבסיסט רנדי מייזנר. השנאה בין מייזנר לשאר חברי הלהקה היא חלק מהמיתולוגיה של הרוקנ'רול האמריקני. זה בערך כמו לבקש היום מיאיר לפיד שיבצע שיר של בני גנץ.
אחרי 14 וחצי דקות, כשנראה שכל השיר הולך להיות רשימת מכולת ענקית של שירים ואזכורים תרבותיים (בין השאר גם ליידי מקבת' והסוחר מוונציה של שייקספיר עושים קאמבק, כמו גם "איש הציפורים מאלקטרז" שמת בכלא, יום לפני רצח קנדי) פתאום דילן משנה את הטון שלו. "אל תדאג אדוני הנשיא, עזרה בדרך", הוא אומר כמתבונן מהצד, ומבטיח שהאחים שלו הולכים להגיע. כאן מתחיל מין דיאלוג מוזר בין דילן לבין הרוח של JFK שאוחזת בגופו כמו דיבוק. דילן מבטיח ש"האחים שלו בדרך", אך לא ברור לאן. אנחנו כבר יודעים בדיוק איפה גומרים כל הגברים במשפחת קנדי. הטיסה שלהם היא תמיד בכיוון אחד.
כשההבנה הזאת מחלחלת, דילן/JFK חוזרים לפלייליסט לרשימת שירים אחרונה. הם רוצים שם שירים של קול פורטר, של רנדי ניומן וגם את קטע הג'אז המפורסם "Misty" של ארול גרנר. השורה המדויקת, "Play Misty For Me" הוא גם שם סרטו הראשון של קלינט איסטווד כבמאי, שם הוא מגלם דמות של שדרן רדיו. כאמור, אף שורה בשיר לא נכתבה במקריות.
לקראת סוף השיר, רוחו של קנדי מבקשת להקדיש שיר להארי הודיני, שמתהפך בקברו. השורה הזאת נראית קצת לא קשורה, אך חיפוש קצר בגוגל מגלה שלקוסם המפורסם הייתה בטן מלאה על משפחת קנדי, ספציפית על אבי המשפחה ג'וזף, שרכש את חברת הסרטים שפרסמה את סרטיו של הודיני.
קסם אחר שהשיר מנסה לבצע הוא לשנות את הסולם המוזיקלי של בטהובן. דילן מבקש לנגן את סונטת אור הירח המפורסמת של בטהובן בפה דיאז, במקום בדו דיאז מינור. מעבר לעובדה שמדובר בסוף השיר ואחרי יותר מרבע שעה של חריזה קשה לעמוד בפיתוי של לשנות את המציאות למען חרוז טוב - לא מן הנמנע שדילן מנסה לחתור פה אל הבלתי אפשרי. עד עכשיו הרוח של קנדי ביקשה לשמוע יצירות קיימות, ועכשיו לפתע היא רוצה לאתגר את הפלייליסט, ולהציב בה את אחת מיצירות המוזיקה המפורסמות ביותר בתבל - בדרך הפוכה לגמרי.
ממש רגע לפני הסוף, מגיעה דרישת השלום האחרונה משייקספיר. "המוות יגיע כשהוא יגיע", אומר דילן, ומרפרר לדמותו של יוליוס קיסר, שלא מבין מדוע אנשים מפחדים מהמוות - הסוף הבלתי נמנע של כל בני האדם - וקובע כי "פחדנים מתים פעמים רבות לפני מותם; האמיצים פוגשים את המוות רק פעם אחת".
השיר נחתם בבקשה לנגן את "Murder Most Foul", שהוא השיר שאנחנו בעצם שומעים. האם זו עדיין הרוח של JFK שמבקשת לשמוע את השיר שבוב דילן כתב עליה? אולי זה בוב דילן עצמו, שמבקש מאיתנו להכניס את השיר האחרון שלו (לבינתיים) לתוך רשימה כל כך מכובדת של אמנים שהשפיעו עליו. אולי זו הדרך של דילן להזכיר לנו שהוא תמיד היה שם, מתחיל הסיקסטיז ועד היום, נשאר איתנו כמו דיבוק אמנותי. אולי הוא מנסה לרמוז לנו משהו מבין כל האפלה הזאת. אולי אנחנו לא רוצים להבין. אנחנו לא מוכנים. ואולי, בדיוק כמו הרוח שפוגש "המלט" של שייקספיר, רוחו של ג'ון קנדי עדיין מחפשת נקמה? בזמן שנשיא ארה"ב המכהן מנהל בצורה כל כך מביכה את משבר הבריאות החמור ביותר של המאה האחרונה, קשה שלא לקחת את המחשבה הזאת בחשבון.