"בזה אחר זה עסקו העיתונאים והמומחים בסגר שצריך או לא צריך להטיל על בני ברק. ההתייחסות לחרדים הייתה קרה וסטטיסטית במקרה הטוב, וגזענית במקרה הרע. לא ברור אם מדובר בשנאה או בורות, אבל מדהים שבשנת 2020 עדיין צריך להסביר את זה: השנאה לחרדים לא יותר הגיונית משנאה לכל הג'ינג'ים או לכל בעלי החתולים. מדובר בחברה הטרוגנית מלאה בזרמים ופלגים, שמלאה באנשים טובים יותר וטובים פחות. אתם יודעים, בדיוק כמו כל חברה אחרת".
הפסקה הזאת מטור ביקורת הטלוויזיה של עמית סלונים ב-1 באפריל מסכמת את רחשי הלב בציבור החילוני בשבועות האחרונים: בוז מהול בשנאה ובתחושות נקם כלפי כל מי שחובש מגבעת שחורה או שטריימל. אודה ולא אבוש, כשראיתי את המשטרה רודפת אחרי רוכב אופניים בתל אביב ובמקביל מאפשרת הלוויה המונית בבני ברק - שתי תמונות שהפכו לסמל של הסלחנות כלפי החרדים מול הקשיחות כלפי החילוניים - היצר שב והתעורר גם אצלי במלוא עוזו. כשילד מבית שמש משתעל במכוון על שוטר ומאחוריו קמה מקהלה שצועקת "נאצים" (מה קורה עם ארסנל הקללות שכולל רק את המילה הזאת? הגיע הזמן לחדש אותו), כשמרביצים לאנשי מד"א, כל מה שעובר לך בראש באותו רגע הוא "חארות, כשאתם תתאשפזו הרי תתפסו מכשיר הנשמה של מישהו שבאמת ראוי לו".
אחרי נקודת הקיצון בסיקור התקשורתי של העולם החרדי באמצע השבוע, נכנסה גם ההסברה מ"הצד השני" לפעולה. כמו ההסברה הישראלית בזמני מתיחות קשים ופעולות ברצועה, גם זה היה קצת מאוחר. הציבור החילוני כבר סימן את החרדים כמפיצי הקורונה. אמרו לנו שרוב החרדים כן קשובים להוראות (זה נכון כשההוראות מהרבנים אכן מגיעות, והן בוששו מאוד להגיע), אבל הצפיפות שם היא שבעייתית. במקביל, ממשיכים לרוץ עוד סרטונים על הלוויה המונית של אדמו"ר בברוקלין. אם לא די בכך, שר הבריאות, אותו שר בריאות שרצה תחילה להחריג בתי כנסת מההוראות שהושתו על כלל הציבור, חלה בקורונה. בינתיים התברר כי הוא עצמו הפר את הוראות המשרד שהוא עומד בראשו. אוי לבושה. האש הבוערת ממילא הוצתה עוד יותר.
אין כאן כוונה להצטדק או לעשות חשבון נפש. המחשבות הללו, רעות ככל שיהיו, הן אנושיות. ברמה התאורטית, כפי שצוין בפסקת הפתיחה מהטקסט של סלונים, קל ללחוץ על ההדק. בדמיון השטוח מאה אלף מתים הם רק מספר. "כולנו נמות בגללם", אתה אומר לעצמך ומיד חושב "הקם להורגך, שישכים להרוג את עצמו".
ואז מגיעות גם תמונות שגורמות לך לחשוב שאולי, רק אולי, בסיפור הזה יש גם אנשים, לא פלקטים ומספרים:
בקרוב אנחנו צפויים לראות עוד תמונות כאלה וגרועות מהן ולהגיע לשלב שבו התודעה נאבקת במציאות. כשהמוות הדמיוני ייתקל בחולי החזותי, סביר להניח שהעדות המוחשית תגבור על כל רגש. יש סיכוי יותר מסביר שהשנאה תיטשטש. החרדי הוא כבר לא "חרדי" והילד הוא לא "ילד". לאנשים הללו יהיו פנים שמביעות כאב, רעב וצער. התמונה של תינוק העובר בדיקת קורונה מעוררת את התהייה "מה אם". מה אם נראה פה תינוקות במצב קשה ויותר מזה?
לפחות ברמה האישית, אני יכול להעיד שהצילומים הללו, יחד עם הדיווחים המתריעים מפני קריסת מערכות, הניעו אצלי את המטוטלת לכיוון הנגדי, לצד שבו כבר אין "אנחנו נגד החרדים", יש רק אנשים. המחשבה על שחזור מהצילומים האיומים מגטו ורשה ברזולוציית HD, בין אם בקו אווירי של קילומטר מהבית ובין אם מהרובעים המרוחקים של ניו יורק, פשוט מייצרת את התחושה של עוד צעד לאובדן הצלם וקץ האנושות. למרות הצפיפות ולמרות ההתפשטות המוסברת של קצב התחלואה באוכלוסייה החרדית, למרות כפיות הטובה של הפלגים הקיצוניים שם, למרות שר הבריאות הכי גרוע של איזושהי מדינה בדברי ימי עם ועולם, מתישהו בקרוב כולנו נשאל את עצמנו איך הגענו למצב הזה.
חודש בדיוק עבר מאז שבהלת הקורונה בישראל שינתה מצב צבירה מדריכות לפאניקה של ממש. חודש שהיה כמו שנה ובעיקרו עסק בלבשר לנו שרכבת ההרים הזאת עדיין בשלב העלייה. עם הנתונים שמגיעים ממשרד הבריאות ומקופות החולים, עם הגרפים האפוקליפטיים של פרופסור ברבש, נראה שהיא בדרך לצלילה המהירה ולסחרור הראשון. מהדורות החדשות עומדות להשתנות מקצה אל קצה ואיתן תגיע אל הציבור החרדי החמלה שהחלה לחלחל. בימים האלה, חמלה היא לא משהו שאפשר לזלזל בו.