במסגרת ההכנות לצילומי סדרת הנוער החדשה "פלמח", ביקרו צוות השחקנים במוזיאון המוקדש לפלוגות המחץ. בניגוד לרבים מהם, לאביב פנקס זה לא היה ביקור ראשון במקום, גם לא שני. "זאת היתה הפעם השלישית שלי שם, כי סבא שלי יצחק היה בפלמ"ח", מספרת הכוכבת, קיבוצניקית במקור, בריאיון לוואלה! תרבות. "הוא מת לפני שנולדתי, אבל הסיפור שלו מאוד מוכר במשפחה. סבא היה מן המקימים של הגדוד השני של הפלמ"ח. הוא גם היה שותף למבצע שבסופו של דבר לא יצא לפועל, במסגרתו היה אמור לשמש כפיל ליגאל אלון, שהיה מאוד דומה לו".
הסדרה, שעלתה בתחילת השבוע וזמינה בלעדית למנויי yes בערוץ טין ניק ובSTING TV, היא עוף נדיר בשמי עולם התרבות הישראלי: ספרים היסטוריים לא חסר כאן, אבל סדרות וסרטים שכאלה כמעט שאין, בטח לא בעולמות הנוער. הסדרה הטרייה והמדוברת ממלאת את החלל הזה עם סיפור המתרחש באמצע-שלהי שנות הארבעים, במחנה אימונים סודי המכשיר נערים להצטרפות לפלמ"ח ומלחמה בכוחות הבריטיים.
בין הדמויות אפשר לפגוש שלל מנהיגים אגדיים כשעוד היו בגיל הנעורים, למשל יצחק רבין, יצחק שמיר ומנחם בגין, ואת הפלמחניקים הצעירים מגלמים שלל שמות מסקרנים. בהם, יעל שלביה בהופעת בכורה טלוויזיונית וגם שתי שחקניות שיש להן קשרים פוליטיים-משפחתיים במציאות: אלונה סער, בתו של גדעון, שלמרבה האירוניה מגלמת כאן דמות בשם גאולה; ונטע רוט, נכדתו של טומי לפיד והאחיינית של יו"ר יש עתיד.
פנקס, מצידה, מגלמת את אחת המדריכות של הפלמ"חניקים העתידיים. בהופעתה היא עושה צעד נוסף למימוש מעמדה כאחת השחקניות המבטיחות על המסכים שלנו - הבטחה שהתגלתה לראשונה בהצגות כמו "מאמא מיה" ובסדרות "תאג"ד", "פלאשבק" ו"נעלמים", בו שיתפה לראשונה פעולה עם הבמאי יהונתן בר-אילן, שביים אותה גם כאן. הוא מספר כי היא היתה הבחירה הראשונה שלו לתפקיד - מהלך שלא הצטער עליו לרגע. "ברגע שהתסריטים הגיעו לאביב, מיד התפתח דיאלוג עם המון שאלות מצידה, מהסוג שבדרך כלל לא טורחים לשאול", הוא משחזר. "היא גם מיד חפרה בהיסטוריה המשפחתית שלה והצליחה להשיג את תעודת הגיוס הרשמית של סבא שלה לפלמ"ח".
אביב, אם היית יכולה לשאול את סבך המנוח שאלה אחת במהלך העבודה על הסדרה, מה היית שואלת?
"זו שאלה טובה. אולי הייתי שואלת אם ייצגתי אותו בכבוד. בעצם, בטח הייתי שואלת אם הוא פחד. הייתי רוצה לדעת אם היה בו אומץ ותו לו, או גם פחד. מהתחקיר שעשיתי, קיבלתי את התחושה שהפגנת פחד התפרשה בזמנו כחולשה, אבל הוא ושאר הפלמחניקים היו בסך הכל נערים. הייתי שמחה אם היה מספר לי על רגע של פחד שחווה".
אם מותר לשאול, האם מצאת את עצמך בעברך בסיטואציות הישרדותיות?
"עולים בי שני זיכרונות. קודם כל, כשהייתי בת 16, נסעתי לחוג תיאטרון במונית. הנהג נעל אותי בפנים והתחיל לשאול שאלות פולשניות וחודרניות. למשל, אם אני יודעת ששחקניות צריכות לפעמים לחשוף את עצמן. הוא הטריד אותי מינית ולא נתן לי לצאת עד שדפקתי על החלון. זה רגע שהיה סופר-הישרדותי".
"הזיכרון השני הוא לא אירוע מסוים, אלא משהו מתמשך יותר. ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטנה ואני לא זוכרת את הגירושים עצמם, אבל כן את ההתמודדות איתם. את השינוי הזה, שהיה בית ופתאום יש שניים. אני זוכרת שפעם קנו לי בליל הסדר ספר בשם 'ילדים גרושים'. היה שם סיפור על ילד שכל פסח צריך לבחור איפה לעשות את הסדר, עד שהוא מבין שאלוהים חייב להיות ילד גרוש, אחרת למה הוא קבע את פסח ב'?"
טוב, השנה אין בעיה בסדר. אז איך את מעבירה את הסגר?
"מצד אחד, אני טיפוס די ביתי, אז נעים לי בבית. מצד אחר, יש לי פחד מחולי ומוות. אלה לא דברים שקל לי להתמודד איתם. כל עוד אני בבית, אני מרגישה פרודוקטיבית מהרגיל, אבל אני כן חוששת מהיום שאחרי. אני שמה לב שאם אני יורדת לסופר, אז אני מפחדת מאנשים, וזה יהיה מאוד לא נעים אם הפחד הזה יישאר".
למה את הכי מתגעגעת בחיים שהיו לנו עד לא מזמן?
"קודם כל, אתה קולט כמה זה מוזר שאנחנו בכלל שואלים שאלות כאלה? והתשובה - לנסוע להורים שלי. לעלות על האוטו ולנסוע. האמת, לא משנה לאן".
בעקבות הקורונה, הריאיון מתנהל בזום - תקדים מבחינת כל אחד מאיתנו. למרות הראשוניות, השיחה עוברת בנעימים, גם בגלל היעילות של השירות הפופולרי וגם בגלל פנקס, שנוסף לקריירת המשחק גם לומדת כתיבה ותסריטאות במנשר, ובר אילן מספר כי השאלות שהציגה וההצעות שהציעה במהלך העבודה על העונה הראשונה של "פלמח" היו כה מועילות, עד שהיא צורפה לצוות הכותבות של העונה השנייה.
אביב, למה את כל כך אוהבת לכתוב?
"זה תמיד היה ככה. כילדה הייתי רואה הצגות ועושה הצגות בחצר, אבל גם ניהלתי יומן מגיל אפס, שהיו בו מונולוגים שלמים ורעיונות להצגות. בתיכון עשיתי בגרות מורחבת לא רק בתיאטרון אלא גם בספרות. מילים זה משהו שמאוד מעניין אותי ובוער בי. להיות שחקנית עוזר לי בכתיבה, כי אני מבינה מה מניע דמות לעשות משהו ואם תתן לי סיטואציה, אדע להגיד לך מה דמות צריכה לעשות כדי להשיג מה שהיא מבקשת. אני אף פעם לא קוראת משהו ומתייחסת אליו כטקסט ותו לא, אלא תמיד מחפשת מה יש בין השורות".
איך היה לשחק שפה של שנות הארבעים, בלי מניירות כמו "פאקינג", "בדוק", "אין אותי" וכדומה.
"האמת שגם במציאות אני לא מדברת ככה, אז המעבר היה קל לי. השפה היתה אתגר, כי כל הזמן היו תהיות אם הגיוני ואמין לדבר בצורה כזו או אחרת. אי אפשר היה לאלתר כמו בסדרות אחרות, והשפה נהיתה משהו שלא ניתן להתעלם ממנו. זה היה מרתק, ואני שמחה שהנוער של היום יצפה בשפה כזו".
מה הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?
"'איתי החיים משחק הרבה' של דוד גרוסמן. זה גמר אותי. זה ספר מרתק שמחזיק אותך, וגם בו יש בו קול נשי והעצמה נשית, כי הוא עסוק בשלוש דורות של נשים".
בהקשר זה, בר אילן מספר על סצינה שבה התרומה התסריטאית של פנקס היתה גדולה במיוחד. "זה היה רגע שבו מככבים כל המנהיגים הבאים של ישראל: בגין, שמיר, רבין, יגאל אלון וגם הדמות של אביב", הוא נזכר. "בתוך סערת הטסטוסטרון הזו, היא מעירה לי שזו בושה שיש רק דמות נשית אחת, וגם היא לא עושה כלום אלא נותנת לגברברים לנהל את המאבק. היא צדקה. תיקנו את הסצינה והוספנו לה הרבה רפליקות".
"תוך כדי הצילומים של הסצינה הזו, הרגשתי שאני תפאורה", מספרת על כך פנקס מנקודת מבטה. "זה הפריע לי. לא בגלל שזה פגע לי באגו, אלא כי זה לא התאים לדמות שלי. לא מתאים לאופי שלה לעמוד שם כמו צנון, אז לקחתי טקסטים מהגברים. זה בכל זאת סדרה שפונה לנוער וחשוב מה משדרים להם, אז לא יזיק לשכתב קצת את ההיסטוריה כדי לתת קול לנשים".
התודעה הזו שלך זה גם משהו שמגיע מהבית?
"כן, כי אמא שלי היא האדם הכי חזק, מעורר השראות ופורץ גבולות שאני מכירה. היא היתה ככה בזוגיות עם אבא שלי וגם עם בן הזוג הנוכחי שלה. אף פעם לא היה אצלנו בשיח מושג כמו את 'לא יכולה'".
אם כבר מדברים על הסצינה עם המנהיגים, איך היה לשחק בצד הדמות של יצחק רבין. זה לא היה מוזר קצת?
"כן, מה עוד שאני מפלרטטת איתו ומאוהבת בו. גם כל הזמן שאלתי את עצמי איפה לאה. זה נותן רובד קצת אירוני, כאילו אני חלק מההיסטוריה. גם כל הזמן היתה התלבטות אם לקרוא לו רבין או יצחק. איך פונים לאיש הזה, שכבר היה גדול, אבל לא ברמות שאנחנו מכירים בדיעבד".
בתור אדם אופנתי עם טעם טוב, כפי שאפשר לראות באינסטגרם שלך, איך היה מבחינתך ללבוש את הבגדים של התקופה?
"סוף הדרך. מבחינתי, להתלבש ככה כל הזמן, והאמת שיש לא מעט אנשים שמתלבשים ככה מסביבנו. זה הרי מזכיר את הבגדים של אתא. נהניתי מאוד מהלבוש, מה עוד שהיתה לי זכות בחירה ראשונה מהמלתחה".
אמרת פעם בריאיון שאם היית יכולה לשנות משהו בעצמך היית מוסיפה כמה סנטימטרים. זה עדיין משהו שמפריע לך?
"אתה רוצה לדעת את האמת על התשובה הזו? שיקרתי בזמנו. שאלו אותי על משהו שהייתי משנה במראה החיצוני שלי, ולא הצלחתי לחשוב על תשובה. התביישתי בזה, כי לא רציתי שיחשבו שאני עפה על עצמי או שאני לא רואה את החסרונות. אני רואה אותם, אבל הם פנימיים ועמוקים. מבחינה חיצונית, אני מרגישה שלמה ומרגישה גבוהה. עד שהתחלתי ללמוד ביורם לווינשטיין, לא ידעתי שאני נמוכה".
את הסגר חולקת פנקס עם בן זוגה בשנתיים האחרונות, גיל לנדאו, הסולן והגיטריסט של ההרכב המצליח לולה מארש. הזוגיות הפורחת איתו הגיעה אחרי תקופה לא קלה, לדבריה. "היה לי בן זוג תשע שנים - מגיל 15 עד גיל 24. נפרדנו ברוח טובה, הוא אדם מדהים, ואז היו לי שנתיים בהן גיליתי עד כמה תל אביב יכולה להיות אכזרית לפעמים, ומה זה יחסים בינו לבינה", היא מספרת. "בסוף גם הגיע שברון הלב הגדול, והיה לי מאוד קשה להתאושש ממנו. כל הזמן הזה, גיל היה שכן שלי וניסה להתחיל איתי, אבל אני הייתי עסוקה בלחטוף מימין ומשמאל. התייחסתי אליו כניג'וס, עד כדי כך שנמנעתי מלשמוע שירים של לולה מארש. בסוף, כשחזרתי לאהוב את עצמי, שמתי לב שיש פה משהו די מדהים, ואז הגיע רגע קוסמי. באתי לשלוח לו הודעה, אבל הוא הקדים אותי ושלח לי קודם".
גיל הוא גם אחד החתיכים ואחד הפוטוגניים. את מעודדת אותו לפתח קריירת משחק בעצמו?
"הוא שחקן מהטובים שראיתי, והוא עוזר לי עם טקסטים כל הזמן. אני חושבת שהוא יהיה נהדר מול המצלמה, אבל אני שומרת אותו לעצמי. אני כותבת לו תפקיד ורוצה שישחק במשהו שלי".
צפית כבר ב"פלמח"? קל לך לצפות בדברים שלך?
"גיל הוא האדם המוכשר בעולם, אז אם אני צופה במשהו שלי יחד איתו, אני בעצם צופה בו צופה בי, וזה עובר דרך פילטר. אבל האמת שגם אם אני צופה לבד קשה לי, והיום יותר מאשר בעבר. פעם הייתי סלחנית יותר. אני רגישה לדקויות ומספיק שאני מזהה מבט מעושה, זה גומר אותי. האמינות והאותנטיות מאוד מעסיקות אותי".
חוץ משנות הפלמח, לאיזה עוד רגע היסטורי היית רוצה לחזור?
"קודם כל, לצילומים של 'נועה בת 17'. צפיתי בזה השבוע לראשונה, כי אני עובדת על פרויקט על הקיבוץ שלי. זה סרט מעניין בטירוף ונדהמנו מהאיכות של תצוגות המשחק. הייתי רוצה להיות באודישנים לסרט הזה.
"חוץ מזה, בשנות השישים היו תוכניות טלוויזיה שהיו מביאות נערים ונערות לרקוד. הייתי רוצה להיות שם, כי אני אוהבת לרקוד ואוהבת את המוזיקה של התקופה. יש גם משהו נוצץ באווירה של הטלוויזיה באותם ימים, שהיום כבר אין אותו".
העבודה על סדרה שמתרחשת בעבר, ועוד עבר כל כך טעון ומפחיד מבחינת המדינה שבדרך, שמה אצלך בפרופורציות את הצרות שאנחנו חווים היום?
"זה מזכיר לי משהו שאחותי אמרה לי פעם: 'כאב בטן זה כאב בטן'. זה שהדמות שאני מגלמת נאלצה להתמודד עם בריטים ונאצים, לא מקל על העובדה שפעם נשבר לי הלב או שלא קיבלתי את התפקיד שאני רוצה. זה אולי עוזר לדקה, לא יותר".
בעוד שנתיים תחגגי שלושים. כשנדבר אז, באפליקציה שתחליף את זום, איפה תהיי?
"זה מלחיץ שהגיל הזה כבר כל כך קרוב. אני רוצה להיות בריאה, ולהיות עם גיל, אולי כבר מתחילה לבשל משהו לכיוון האמהות. הייתי שמחה לסיים לכתוב את הפרויקט שלי, ושברזומה שלי כבר יהיו כמה וכמה תפקידים משמעותיים בתיאטרון. אני מקווה גם לעשות קומדיות. בגלל שיש לי מבט נוגה, תמיד לוקחים אותי רק לתפקידים רציניים, אבל אני גם יודעת להצחיק. הגיס של גיל אמר לי שאני צריכה לעלות על במה ולספר לעולם מה אני חושבת, ואז כולם יצחקו. אז אולי אעשה סטנד-אפ".
אם תמצאי את האפיקומן, מה תבקשי?
"חיסון לקורונה".