עוד צמד פרקי "חתונמי" מאחורינו, והמומחים ממשיכים לשדל מטופלים להימשך זה לזה כמו בכת. אמיר מחפש נקודות חיוביות לומר על דנית בטיפול, כלומר יעל מכריחה אותו, והוא מעניק לדנית ציון מירבי על אירוח באתר איירביאנבי.
הדר עדיין מרגישה שדניס מזויף ליד אנשים חדשים, אבל הפעם סוגרת את הסוגייה הלעוסה בצורה אלגנטית. תני לי לגלות לך בסוד, הדר - בכל בן זוג יש צד מביך. יש בני זוג שמפרסמים לנשים שלהן תמונות מקבוצת "ברכות..רק ברכות". אם המגרעה הכי איומה של דניס מסתכמת בנחמדות מופרזת לאנשים זרים, יצאת בזול.
רוני ונועם ממשיכים לזרוק זה על זו אוכל ושתייה בפינתם הקבועה "שיגועים ובלגאנים". הייתי רוצה להגיד עליהם יותר מזה, אבל אני שובתת עד אשר יואיל כל אחד מהם להגיד בעצמו משפט שלם ובו נושא ונשוא.
אנו מגיעים לאחרית הימים ודנית פותחת בפני אמיר את כל חששותיה לגבי הקשר שלהם. הכל התחיל כאשר דנית שלחה לאמיר הודעה שלשונה "בוקר טוב, חתיכי" (אימוג'י שמש אימוג'י אפרוח), ואמיר ייבש אותה במשך ארבע שעות, תטען הפרשנות הביקורתית שאף חמש.
אמיר לא יודע מה לענות. הוא נדחק לפינה, השקר שלו עומד להיחשף, והוא חוזר על כל משפט של דנית כדי לחסוך לעצמו זמן. איכשהו, בסוף כל זה היא גם מתנצלת ובוכה. אמיר, בתגובה, פונה ללטף את ג'ינג'ר, כי הוא זוכר שכאשר בת בוכה צריך ללטף משהו. אחר כך, במחווה ל"פרויקט המכשפה מבלייר", הוא לוקח את ג'ינג'ר למסע סלפי לילי, ומתנשף למצלמה במנוסה מן המפלצת המיתית.
בפני יעל הפסיכולוגית ועם ישראל דווקא קל לו להתבטא בכנות בלתי רגילה, והוא מספר שוב למומחית כי איננו נמשך לדנית. יעל, חברת הקנוניה בעצמה, נוזפת בו על חדלות האישים. היא צודקת - אף אחד לא הכריח את אמיר לישון עם דנית או לגעת בה. את כל אלה הוא עשה על דעת עצמו, חרף המסכנות והקורבנות שהוא מתיימר להציג לזולת. עם זאת, נראה שההפקה כן מפעילה על אמיר לחצים רבים, אחרת אין הסבר הגיוני לכך שהוא עדיין כאן, מעדכן במצבו הרעוע יותר מגלעד שליט.
הפעם, הוא זה שיעל דוחקת בו לשים את הקלפים על השולחן, באיחור של עונה שלמה בערך. אמיר מחפש איך לומר לדנית מה הוא מרגיש באמת. לרגע נדמה שהולכת להתקיים פה הפרידה המיוחלת, ודנית תשוחרר לחופשי, אבל מוקדם מכדי לשמוח.
"אני מרגיש שאני לא מאה אחוז ממה שאני אמור להיות בשלב הזה בקשר", מקונן אמיר. כיאה לדוש מיומן הוא מסיט את מוקד הבעיה ממנו אליה. היא מצפה, היא רוצה, היא מבקשת - ולכן מאלצת אותו להיות מזויף. מבחינת אמיר, כל הפגמים בהתנהגותו מקורם בדנית.
גם הוא וגם יעל הפסיכולוגית לא נותנים את הדעת על כך שדנית הגיחה לחייו לפני שבועיים, וכבר משמשת לאמיר כשק חבטות אצל הפסיכולוגית יותר מהאמהות של כולנו יחד. אמיר אידיוט, אין ספק, אבל במקרה של יעל, כבר מדובר ברשלנות מקצועית ואנושית מדרגה ראשונה. עכשיו כבר מוכרחים לומר - הפסיכולוגית צופה מהצד בקשר הרסני ולא נוקפת אצבע. אין פאנץ', תרקדו.
הגר וניר שוב רבים, הפעם על ניקיון, ונשמעים כמו כל זוג שרב לידכם בזמן שניסיתם לישון ברכבת. זה חוזר על עצמו, קטנוני ופשוט נורא לא מעניין. אבל רגע לפני שצעקנו על הטלוויזיה "אפשר קצת שקט?", קורה המהפך המיוחל - ניר מתנהג בדיוק כמו אדם רגיל. בלי מתנות, בלי טקסים, בלי ללכת לאיבוד דרך מרפסת. הוא מגיע לבית משפחתה של הגר, מסמן את המטרות החשובות והולך דוך להתחבב על האמא ועל ילדה בת שמונה. דוז פואה.
גם ביקורה של הגר בבית משפחתו של ניר נוחל הצלחה, ואמו מחבבת את הגר כי עוד לא ראתה את התוכנית. לנגד עינינו מתגבש תהליך מדהים של ביצה ותרנגולת: ככל שהגר נגישה, כך ניר נעשה שפוי ופחות מקריפ, ולהיפך. הייתי רוצה לומר שמי יתן וזה ימשיך ככה, אבל די ברור שהיא לא באמת מתאהבת בו אלא בסך הכל מתחילה להשלים עם קיומו.
"אהבה יוצאת מתוך עשייה, מתוך כוונה של נתינה. צריך לטפח אותה, לתחזק אותה", מסגבירה (מסנישה?) דובי לאריק. הוא מזמין חשבון. לדבריה, היא לא מסתכלת על כימיה. לסקס יש משמעות רוחנית מאוד גדולה עבורה, ולכן היא מבקשת מאריק לספר על עצמו בראי מאפה טורקי. היא פורשת לפניהם ספר מתכונים, מבקשת מאריק לפתוח תמונה באקראי, ולספר על עצמו דרכה. והתמונה הזו היא לחמעג'ון.
"התמונה נראית מצוין, הפיתה אפויה, יש גבינה", מתפייט אריק. הוא לא מבין את חוקי המשחק הזה, אבל אגלי הזיעה על מצחו מעידים שהפסיד כבר לפני חודשיים. דובי מספרת על עצמה כשקשוקה ושוקעת אל טראנס קולינרי שרק אייל שני יוכל להבין. אריק, שמרגיש אפוי מספיק, מנצל את ההפוגה כדי לפזול לטלוויזיה. אבל פיסת החופש הזו תעלה לו ביוקר, מפני שאחרי משחק המאפים דובי שולפת קלפי מזל.
בשעה טובה אריק שם סוף לחוג הטיפולי, אך בדומה למקרה של אמיר ודנית, ראוי לשאול למה בכלל הקשר הזה עדיין קורה. הסיבה ההגיונית ביותר שניתן להעלות על הדעת היא מחויבות להפקה, אשר מקשה על הזוגות לעזוב את התוכנית עוד יותר מתמיד. מצד אחד, זה מובן, מפני שכל הזוגות לפנינו רצו לפרוש בשלב כזה או אחר, ובלעדיהם לא הייתה תוכנית. מצד שני, ההישארות-בכל-מחיר נעשית לא אמינה, ואסירים מיואשים יש לנו כבר מספיק בבית. "חתונמי", אתם לא רבנות פה, אפשר להקליל את החוזה.