הסגר שעשה סדר: דברים שהספקנו בזמן הקורונה

זה כבר כחצי עשור שהמסך הקטן הופך צפוף יותר ויותר. עוד ועוד סדרות מנסות להיאבק על תשומת הלב שלנו, עוד ועוד שירותי סטרימינג חדשים מרעיפים עלינו תכנים שבחיים לא נספיק להגיע אליהם. כבר מזמן יש הרבה יותר שעות של תכנים חדשים מכפי שאדם אחד יוכל לצרוך, גם אם יוותר על שעות שינה. הלוואי שהשפע הזה היה מביא עמו גם רנסנס של איכות טלוויזיונית. איכות כמובן יש, אפילו לא מעט, אבל לא פעם היא מסתתרת תחת הררים של תוצרת בינונית, סופרמרקט של סדרות בשלל שפות, רובן סתמיות. התחושה, בקיצור, היא שצריך ממש לחצוב כדי להגיע ליהלום אמיתי.

זה מה שהופך סדרות עבר ליותר ויותר אטרקטיביות. בזמן שאני צופה בעוד ועוד זבל, אני מתרפק בדעתי על זכרן של סדרות שאני *יודע* שהן מעולות, כמו "הסמויה", "המשרד", "מלקולם באמצע", "חשיפה לצפון", "ER" או "פרייז'ר". אך אם אין זמן להשלים את הסדרות הטובות של ימינו, קשה שבעתיים למצוא את הזמן לחזור לקלאסיקות מהעבר. ההפוגה הכפויה משנה קצת את המצב. פתאום עונות וסדרות חדשות נדחות מפני שהצילומים הופסקו והאספקה השוטפת נקטעה. בתזמון די מדהים, עלתה בנטפליקס בתחילת אפריל קלאסיקה שגם ככה זממתי על צפייה נוספת בה ברגע שמשהו טיפה יתפנה - "קומיוניטי" המבריקה.

מעבר לצורך הקבוע לבקר יצירות אהובות משכבר הימים, התקופה מלאת החרדות הזו רק הופכת את המפגש המחודש עם חבורת גרינדייל למתוק יותר. במחיצתם מגפה לא משתוללת בכל פינה בעולם, המצב הכלכלי סביר, ולא פחות חשוב: יש כמה חברים להיקלע איתם להרפתקאות משוגעות.

עוד לפני הקורונה הקולנוע נחשב לתעשייה בדעיכה, אבל דעו לכם ש"העסק הגוסס" הזה מייצר כמות אינסופית של מטלות ומשימות. כל יום מגיע לינק לצפייה, כל סוף שבוע עולים סרטים חדשים, כל שבוע נפתח פסטיבל, ואם תצרפו לכל זה צפייה כפייתית בספורט, ברור שלא היה לי זמן בשני העשורים האחרונים לצפות ביותר מדי סדרות, כולל כאלה שכל מי שמסביבי אמרו ש"חובה לראות". למשל ובעיקר "בוג'ק הורסמן", אותה כל הקרובים אליי הגדירו כלא פחות מ"יצירת מופת".

כמובן שגם ההתלהבות הקולקטיבית הזו עוררה בי אנטי מובנה ורצון ליצור חסינות מפני העדר, כך שנמנעתי לצפות בסדרה המדוברת. אך אז הגיעה הקורונה. הפעילות הקולנועית לא נפסקה לחלוטין, שכן סדר היום עדיין כולל סרטים שעלו בסטרימינג וצפייה מחודשת בקלאסיקות, אך בכל זאת התפנה לא מעט זמן, והאחיין שלי הושיב אותי במהלכו לצפות בפרק הראשון של "בוג'ק הורסמן".

וכבר בתום הפרק הזה, הבנתי כי מדובר בפנינה הגדולה ביותר שנראתה על המסך הקטן מאז "סיינפלד". למעשה, ההגדרה "יצירת מופת" חוטאת לה, שכן מדובר ביותר מכך - בפאר היצירה האנושית, לא פחות. מרבים לאחרונה לדבר על הצורך בנסים, וזה נס מפליא שיצירה כל כך עשירה ומורכבת בכלל קרמה עור וגידים מלכתחילה. היצירתיות, המקוריות, האירוניה, המלנכוליה, האנושיות, הדרמה, העומק, הדיאלוגים, הבעות הפנים, מחוות הגוף, הרקעים - הכל כאן מפעים.

הפרקים של "בוג'ק הורסמן" קצרים יחסית, פחות מחצי שעה, אך הם חוויה רגשית כל כך גדולה, שצריך לתת לה לשקוע, קשה לראות יותר מדי מהם ברצף, וגם חבל לעשות כך - זה כמו לבלוע פטריות כמהין בלי ללעוס. הקצב האיטי הזה איפשר לי לסיים רק את העונה הראשונה, כך שנשארו לי מעל שישים פרקים להתענג עליהם, ובקצב שבו המשבר מתפתח, יהיה זמן לצפות בכל אחד מהם לפחות פעמיים.

בוג'ק אמר באחד הפרקים כי החיים הם רצף של דלתות שנסגרות - אבל הנה, משבר הקורונה בכל זאת פתח לי דלת אחת, לדהור על הסוס לעבר עולם של הפתעות מדהימות ומרגשות.

היומיום בעידן הקורונה מתיש ומעייף כפליים מיומיום השגרה טרם-עידן-הקורונה, כעת שהילדים בבית והג'ינגול בין עבודה לגידול ילדים נעשה משימה בלתי אפשרית. כשאני מוצא זמן בסוף כל יום לצפות בסדרה או בסרט, אני מעדיף לברוח מעט מהשגרה המדכאת ולצלול לתוך מעמקים של דמיונות ועולמות אחרים. לכן, על פניו, "התפשטות" לא היה הסרט שהייתי בוחר לראות.

אף פעם לא התחברתי יותר מדי לסרטי מגפות. הם תמיד נראו לי מוגזמים מדי, דרמטיים מדי ומלחיצים מדי. אבל בעיצומו של משבר הקורונה, הבנתי שאין לי ברירה אלא לצפות בסרט שכולם הגדירו כמי שניבא את כל מה שקורה עכשיו. האובססיה שלי (ושל כולנו, למעשה) לקבל קצת תשובות מדעיות למה שקורה לנו היה חזק ממני.

קשה להאמין כמה פעמים פערתי את פי בתדהמה במהלך הסרט וזעקתי "היי! זה כמו עכשיו בקורונה! זה אחד לאחד!". זה התחיל מהעטלף החצוף שגרם בדרך-לא-דרך להדבקה בקרב בני אדם; עבר לעיטושים והשיעולים המלחיצים ולביטויים המוכרים כמו "ריחוק חברתי", "חקירה אפידמיולוגית" ו"הטלת הסגר"; המשיך לשדות התעופה הסגורים שבעקבותיהם קרס המשק והסדר הגלובלי התערער לחלוטין; ונגמר בהאנגרים הענקיים שמאכלסים מאות מיטות אשפוז של חולים.

נדמה שהיחיד שלא הופתע מהדמיון הבלתי-נתפס בין החיים שאותם אנחנו חיים כיום למה שקורה בסרט הוא התסריטאי שלו, סקוט ברנס. בריאיון לאתר Slate סיפר כי כל המדענים שאיתם שוחח בשלב התחקיר, אמרו לו שהמגיפה היא לא שאלה של אם, אלא של מתי. "כמי שמאמין במדע, אני חושב שעדיף היה להקשיב להם כשאמרו את הדברים האלה", סיכם.

"התפשטות" היתה עבורי מנת המציאות המדויקת שהכניסה אותי לפרופורציות. אלו היו שעה וחצי שבהן התפללתי לסוף טוב, ואז - זהירות, ספוילר - הוא הגיע. בסוף הסרט נמצא החיסון והעולם אט-אט השתקם מחורבותיו. בקרוב - כעת אני יודע בוודאות - גם אצלנו יימצא החיסון. גם אנחנו נשתקם.

כדי לראות את העונה הראשונה של סדרה, כמעט כל סדרה, יש הרבה פעמים צורך בדחיפה של העונה השנייה. הדינמיקה פשוטה: הראשונה כבר מזמן יצאה, הבאזז סביבה חלף והיא שוכבת במחסנים של נטפליקס. פה ושם יש כאלה שממליצים לך "תראה", אבל הקן הזה נשאר רדום. עם צאת העונה השנייה הסיפור משתנה לחלוטין. כולם מדברים על זה, כולם כותבים על זה, את הדי ה"וואו" אתה שומע למרחקים, הם מגיעים אפילו מוויסקונסין לגבעתיים.

"להפוך אדם לרוצח" הייתה אחת הסדרות האלה. במשך שנתיים או שלוש המשיכו להזכיר אותה כיצירת מופת בחוג הסגור. לאחר שיצאה העונה השנייה בסוף 2018, הסדרה חזרה לתודעה. מאז, במשך יותר משנה, היא עדיין מקוטלגת כאחת מסדרות ה"חובה לראות". עכשיו יש כבר עשרים פרקים ולא עשרה, עשרים שעות של צפייה. מצד שני, קורונה וזה. אז התחלתי.

הסיפור מדהים, לא פחות. הפרק הראשון שבה אותי וגם השני. אשתי פרשה במהלך השלישי, סיפורים משפטיים והתפלפלויות ביורוקרטיות לא ממש מתאימים לה, אני נשארתי מהופנט. התחושה שכביכול ברור לך מה שלחוקרים לא, משכרת וכנראה גם משקרת. גם העובדה שמדובר ב-True Crime הופכת את האיטיות לנסלחת.

נסלחת, ועדיין קשה לצליחה. הגעתי לסיום העונה הראשונה עם הלשון בחוץ. כבר בפרק השמיני ידעתי שאשבר. עם סיום העשירי רצתי לוויקיפדיה וספיילרתי את עצמי למוות. העסק הזה של בינג'ים בני יותר מעונה אחת הוא יותר מדי בשבילי. אני יכול לסלוח לעצמי על כך שאת הוי הזה סימנתי רק חלקית. יותר קשה לי לקבל את העובדה שכנראה לעולם לא אראה את "גומורה".

"היו זמנים בהם הייתי הולך לישון מוקדם. לפעמים עוד לא הספקתי לכבות את האור, והעיניים שלי היו נעצמות עוד לפני שאמרתי לעצמי: 'הגיע הזמן לישון'. חצי שעה לאחר מכן, הייתי מתעורר מהשינה מהמחשבה המטרידה שהגיע הזמן ללכת לישון". כך נפתחת יצירת המופת "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, ושלושת אלפים עמודים לאחר מכן היא מסתיימת. גיבור הסיפור של פרוסט מתעורר מהשינה כשהנר לצדו עדיין דולק, והספר שהוא קורא עדיין מונח בידו - ובאופן הולם, זה גם המשפט היחיד מתוך אותה יצירת מופת שהספקתי לקרוא בחודש האחרון; החודש שלפי אנשים מסביבי אמור היה להיות "זמן טוב להשלים פערים תרבותיים".

רשימת הסדרות שרציתי להשלים בנטפליקס אינסופית, כמו גם כמעט כל הסרטים שרציתי לראות בקולנוע בשנים האחרונות ולא הספקתי, שלא לדבר על מגדל הספרים הפאלי שהזדקף לי לצד המיטה - אך בפועל, למרות שאני נמצא בבית מסביב לשעון, אני לא זוכר תקופה בה היה לי פחות זמן לצרוך תוכן. אני יכול להאשים את נוכחותן של שתי ילדות בבית (בנות שנה וארבע, תודה ששאלתם) בעיקר כי זה נכון. זו אשמתן. משום מה אף אחת מהן לא זורמת איתי על בינג' איכותי של "אוזרק".

אפילו החלום לצרוך קצת תכני איכות לילדים התנפץ די מהר. בת הארבע אמנם מאוד מתלהבת מנסיכות של דיסני, אבל כל ניסיון לצפות איתה בסרט באורך מלא מתברר כבלתי אפשרי, כאשר לרוב הילדה מתאבססת על סצנה אחת ומבקשת לצפות בה שוב ושוב. ב"לשבור את הקרח 2" (ספוילר) היא רק רוצה לראות את ההכתרה של אנה למלכה, ב"מואנה" אנחנו צופים שוב ושוב רק בשיר בו הגיבורה עדיין תינוקת וב"מולאן", הפמיניסטית הקטנה שאני מגדל בבית מאבדת עניין ברגע שהגיבורה מתחילה להתחזות לגבר.

אבל בלילה אני לא מוותר לעצמי, אחרי הארוחה השביעית של היום (בשלב זה כבר מגוחך לקרוא לדבר הזה "ארוחת ערב"), אחרי המקלחות, ההרדמות, ההתעדכנות המהירה בחדשות, הטיול עם הכלב והחיסול של המטבח אני מכניס את עצמי למיטה עם שלושת אלפים העמודים של פרוסט, מזדהה עד מאוד עם המשפט הראשון, וגולש לחלומות מתוקים על משה בר סימן טוב.