טל פרידמן: "גם אם הייתי בשואה הייתי מתנהג כקומיקאי"

      "בשואה, כמו בקורונה, אנשים זקוקים להומור כדי לא לפחד" אומר טל פרידמן, שמוביל סרט בכאן 11 על הומור בשואה, ומדבר על הבדיחות השחורות של הוריו ניצולי השואה, על המזל להספיק לצלם ניצולים רגע לפני בידוד הקורונה ועל הרגע ההוא שבו ההומור הציל את חייו

      קטע מהסרט "הייתם צריכים להיות שם" של כאן 11 העוסק בהומור בשואה בהגשת טל פרידמן ובבימוי ירון ניסקי ואבי מרקדו (כאן 11)

      (בסרטון מעל: קטע מהסרט "הייתם צריכים להיות שם" של כאן 11 העוסק בהומור בשואה בהגשת טל פרידמן ובבימוי ירון ניסקי ואבי מרקדו)

      "שואה והומור. זה לא שני דברים שהולכים ביחד, למרות שבשבילי זה תמיד נראה מובן מאליו". כך אומר השחקן והקומיקאי טל פרידמן בתחילת הסרט הדוקומנטרי "הייתם צריכים להיות שם" (כאן 11) המתאר כיצד ההומור סייע ליהודים להתמודד עם זוועות המלחמה.

      פרידמן נולד בחיפה לזוג הורים ניצולי שואה. אביו, זאב, הסתתר עם משפחתו בכפר קטן בדרום צרפת, ואמו מיכל הוברחה לשוויץ בגיל שבע. לימים הפכה למומחית לקולנוע נאצי, וכבר בצעירותו צפה בסלון בסרטי 16 מ"מ שהראו את היטלר. ואבא שלו עמד בצד וזרק בדיחות שחורות. "לקח לי הרבה שנים להבין שלא אצל כולם זה ככה", אומר פרידמן.

      "אמא שלי עשתה את המחקר שלה על הקולנוע הנאצי", מוסיף פרידמן בריאיון לוואלה! תרבות. "היא אחת המומחיות הגדולות בעולם לקולנוע הזה: גם תיעודי וגם דרמטי. אחד הדברים שהיא חקרה לעומק זה את סרט התעמולה האנטישמי 'היהודי זיס', וגם את הסרטים של לני ריפנשטאהל. היא אפילו נפגשה איתה פיזית בגרמניה המזרחית כשעוד אסור היה להיכנס אליה. זה קצת כמו לנסוע היום לסוריה. אמא עברה את מסך הברזל בשביל לראיין אותה למחקר שלה. השואה היתה נושא יומיומי שעסקו בו בבית, אמא יושבת ורואה סרטים ואבא בינתיים מספר בדיחות. הוא ממשיך לספר בדיחות שואה עד היום. זה השפיע מאוד עליי ועל אחי, שהלכנו אחר כך לעבודה הזאת - להצחיק".

      הסרט, שביימו ירון ניסקי ואבי מרקדו, ישודר מחר (שלישי, 21:30) בכאן 11 במסגרת שידורי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. פרידמן משוחח במהלכו עם ניצולי שואה שנעזרו בהומור ככלי הישרדות וממשיכים להיעזר בו עד היום. השיחות מציגות נקודות מבט פחות מוכרות על השואה - תיאטרון סאטירי, קריקטורות, בדיחות והומור ששימש מנגון הגנה עבור היהודים אל מול המוות במחנות ההשמדה.

      בנוסף, פרידמן נפגש עם קולגות למקצוע - מוני מושונוב, דב נבון, ורבקה מיכאלי - ומשוחח איתם על הומור בתקופת השואה. האמירה המרכזית של הסרט, על פי יוצריו, היא שגם בתנאים לא אנושיים, בני אדם מסוגלים למצוא את הכוח לחייך.

      עוד בוואלה! NEWS

      נדמה לכם שאתם מדברים על השואה. רוב הזמן אתם בעיקר שותקים אותה

      לכתבה המלאה
      "למזלי סיימנו לצלם ניצולי שואה רגע לפני בידוד הקורונה". טל פרידמן מראיין ניצול שואה בסרט "הייתם צריכים להיות שם" של כאן 11 בבימוי ירון ניסקי ואבי מרקדו העוסק בהומור בשואה (צילום: כאן 11)
      "ניצולים לא דיברו על ההומור שהיה בשואה, שהיה הדרך שלהם להתמודד עם האסון, אבל אמרו להם 'אל תעזו לדבר על זה', שלא יחשבו חס וחלילה שהיתה שם איזו מסיבה".

      פרידמן אומר שאם צילומי הסרט היו מתעכבים בשבועיים, אז לא היו מספיקים לצלם חלק מניצולי השואה והיו מחמיצים הזדמנות פז לראיין אותם לסרט. "סיימנו לצלם בדיוק שנייה לפני שיצאו ההנחיות לבידוד בגלל משבר הקורונה. אז המפגשים עם המבוגרים שם זה דבר שאני לא יודע מתי נזכה לו שוב".

      אתה משתף בסרט שהיתה לך התלבטות אם בכלל לעשות אותו. באחד הקטעים בו אתה מתייעץ עם רבקה מיכאלי בדילמה: "האם אפשר בכלל לדבר על זה? האם מותר לנו בכלל להעלות את הסוגייה?". ספר לנו על ההתלבטות הזאת שלך ועל דילמות משמעותיות נוספות שצפו בעת יצירת הסרט.

      "תראה, רוב ניצולי השואה כבר לא קיימים. אז עלתה המחשבה - אולי זה לא פייר לעשות את הסרט, כי צריך לכבד אותם ובדברים האלה צריך להיות מאוד זהיר. אנשים חושבים שאם אתה יהודי ועושה בדיחות על יהודים - זה בסדר, אבל אם אתה לא יהודי ועושה בדיחות על יהודים - אתה נחשב לאנטישמי. מבחינתי, אם זה לא מלווה בגזענות, כולם יכולים לצחוק על כולם, אבל במקרה של השואה או טרגדיות מהסוג הזה - צריך מאוד לשים לב ולהיות רגיש. הפתרון שרבקה מיכאלי הציעה היה נכון - מי שעבר את השואה הוא זה שיספר את בדיחות השואה, יספר איך הוא התמודד וייתן לנו הזדמנות להבין שהניצולים לא היו 'כצאן לטבח'. הסרט הזה מדבר גם על כך שבמשך שנים רבות אנשים התייחסו לניצולי השואה כבוגדים, כאנשים שלא נלחמו באמת, וזה קישקוש. הדרך למרוד ולהילחם - היא דרך קומדיה".

      "הדרך למרוד ולהילחם – היא דרך קומדיה". טל פרידמן וניצולי שואה בסרט "הייתם צריכים להיות שם" של כאן 11 העוסק בהומור בשואה (צילום מסך, כאן 11)

      בהמשך לדבריך: ד"ר חיה אוסטרובר, שכתבה את הספר "ללא הומור היינו מתאבדים", אומרת בהקשר זה: "ההומור זו המרידה הרוחנית הגבוהה ביותר".

      "זה נכון. זה כל כך מדויק. אני רואה את זה לאורך כל החיים - אתה עושה טוב לאנשים דרך זה שאתה בעצם צוחק על דברים שאולי לא תמיד מותר ולא תמיד אפשר. אם אתה מעביר את זה בהומור, אנשים שוכחים לרגע מכמה שקשה להם".

      אבחנה מעניינת נוספת בסרט נאמרת על ידי פרופסור אריה סובר, חוקר הומור, תקשורת ותרבות: "כשאתה צוחק על עצמך, נגיד אפילו בדיחות בשואה, אתה מוציא את עצמך מהמציאות, מהמקום שאתה נמצא בו, ואתה מסתכל על עצמך מבחוץ, זה מין תהליך פסיכולוגי קוגניטיבי שאתה אומר 'אני לא שם'".

      מדוע במשך שנים ארוכות ישראלים רבים כל כך לא ידעו בכלל שהיה הומור בשואה?

      "זה חלק מההיסטוריה של התמודדות עם האסון הזה. מהקמת המדינה ועד משפט אייכמן, נהוג היה לומר פה - 'עזבו, אל תדברו עם ניצולי השואה', 'אל תדברו עליהם', 'עדיף שלא יספרו על הבושה שהם עשו'. אחר כך הבינו שהיתה פה סיטואציה מורכבת הרבה יותר ממה שחושבים. רק הרבה לאחר מכן הגיע השלב שבו אפשר היה לדבר גם על זה שבתקופת השואה היה גם הומור, התאהבויות וחיים נורמליים יומיומיים. ניצולים לא דיברו על זה גם בגלל שהיה קשה לדבר על זה, וחלק גדול מהניצולים שכחו את הרגעים האלה. ניצולים אחרים זכרו את רגעי ההומור בשואה, שהיו הדרך שלהם להתמודד עם האסון, אבל אמרו להם 'אל תעזו לדבר על זה', שלא יחשבו חס וחלילה שהיתה שם איזו מסיבה".

      עוד בוואלה! NEWS

      ארגונים יהודיים זועמים על הסדרה החדשה על ציידי הנאצים

      לכתבה המלאה
      "גם אם הייתי בשואה הייתי מתנהג כקומיקאי". טל פרידמן (צילום: רונן אקרמן)
      ״במלחמת ששת הימים ירו באבא שלי שלושה כדורים. הוא חשב שהוא מת אבל עצם העובדה שהאף שלו היה בתוך חרא של פרות הבהירה לו: היי, אני אמנם בתוך החרא, אבל הרווחתי כי אני חי! ובדיוק על זה הסרט על ההומור בשואה מדבר״

      מבין עדויות ניצולי שואה ששמעת שתיארו רגעים של הומור, בדיחות ותיאטרון סאטירי שסייעו להתמודדות עם התופת, איזו הצחיקה ו/או ריגשה אותך במיוחד?

      "בכל שיחה היו רגעי שיא כאלה שבהם אתה נדהם. היתה למשל ניצולת שואה צ'כית שהיתה בטרזיינשטט, אישה בת 96 עם עיניים כחולות ורהוטה, שמתארת לך בבהירות מוחלטת, ממש ב-4K, את כל הדברים שהם עשו שם כדי להתמודד. למשל, מין תצוגת אופנה או תחרות מלכת יופי שנשים בגטו עשו - הזוי לגמרי, ממש מהגיהינום אבל מצחיק נורא. ניצולות שואה בתת משקל מטורף עושות תצוגת אופנה! ניצולים גם יצרו מונופול חדש עם אלמנטים מהגטו. ניצולים מספרים שכשהם היו בני 12, הם הלכו בצעדת המוות והתחממו עם גופות ועדיין מחייכים".

      אתה שחקן וקומיקאי בחסד, שמצטייר כחסר גבולות וכמי שלא מפחד לשחוט פרות קדושות ולגעת בנושאים רגישים. עם זאת, היו או שיש לך קווים אדומים בהומור ודילמות אם לגעת על הבמה או על המסך בהומור שואה?

      "אצלי הקו האדום הוא לא לצחוק על חלשים בגלל שהם חלשים, אלא לצחוק על סיטואציה שקורית עם החלשים מול החזקים. לצחוק תמיד עדיף על החזק ועל זה שקובע. אגב, בסוף הניינטיז תחילת אלפיים היתה איזו מודה לעשות בדיחות שואה בסטנד אפ. אנשים התלהבו, אבל אני אמרתי - עזבו אותי מזה".

      "בשואה, כמו בקורונה, אנשים זקוקים להומור כדי לא לפחד". טל פרידמן בדמות לובה אליה חזר בימי הקורונה ב"ארץ נהדרת" (צילום מסך, קשת)

      באיזה מקום בחייך התממשה בצורה דרמטית במיוחד האמירה "ההומור הציל את חיי"?

      "זה קורה לי כל הזמן. זה יומיומי אצלי. פעם ישבתי ואכלתי סטייק, נחנקתי וכמעט מתתי. אשתי איריס ואייל הבן שלי דפקו על הגב שלי, הזמינו אמבולנס והצילו אותי בסוף. היו לי מחשבות ברגעים האלה. אמנם חלק מהמחשבות היו קשות אבל היו לי גם מחשבות מצחיקות בזמן שאני מבין שאני הולך למות. ואבא שלי מספר, שבזמן שהוא היה במלחמת ששת הימים ירו בו שלושה כדורים. הוא חשב שהוא מת אבל עצם העובדה שהאף שלו היה בתוך חרא של פרות הבהירה לו: 'היי, אני אמנם בתוך החרא, אבל הרווחתי כי אני חי!' ובדיוק על זה הסרט על ההומור בשואה מדבר: אם הראש בתוך החרא, אבל אתה חי - אז לפחות אתה חי! וזה מחשבה קומית כמובן".

      רבקה מיכאלי אומרת בסרט שאם היא היתה חלילה בשואה, היא בוודאי היתה יום אחד מחקה את הקאפו. ואם חס וחלילה היית בגהנום של השואה - היית לדעתך נשאר עם ה-DNA של הקומיקאי שלך?

      "ברור שכן. אני מאמין שהייתי עושה את מה שאני עושה עכשיו. לחלוטין!"

      עוד בוואלה! NEWS

      אחד מסרטי השואה החשובים ביותר נעלם. עכשיו הוא חוזר

      לכתבה המלאה

      תמיד מסתכלים על השואה כאירוע היסטורי מרוחק. בעתיד יסתכלו גם על ימי הקורונה האלה כעל אירוע היסטורי מרוחק. להבדיל אלפי הבדלות, גם עכשיו אנחנו באירוע היסטורי גלובלי מתמשך ומשנה סדרי עולם. האם כקומיקאי באירוע היסטורי עולמי של משבר הקורונה יש לך תובנות חדשות איך נוצר הומור בתקופה קשה ויוצאת דופן?

      "אני אגיד לך משהו יותר פילוסופי מזה. אני חושב שמבחינה תרבותית, מבחינת כתיבה תסריטאית ודרמטית, כל העולם משתנה. הכתיבה תשתנה לסדרות, לסרטים ולתיאטרון שאני לא יודע מתי יחזור. השאלה שאני שואל - שיוצאת רגע מהדיון שלנו - היא איך זה ישפיע גם מבחינה מוזיקלית"

      "בתקופה כזאת, אנשים מחכים וזקוקים להומור ורוצים את זה. אנשים שוכחים לרגע מזה שהם עכשיו מובטלים, שהם עכשיו בצרה, חלק חושבים אפילו שהם לא יוכלו להמשיך מכאן, והרגע הזה שהם צוחקים מרחיק את החרדות ואת האירועים המטרידים. תראה את 'זהו זה' שחזרו, את 'ארץ נהדרת' וגם ברשת. רמת הטראפיק ברשתות מטורפת. בטוויטר הייתי כלום, התחלתי לעלות תובנות".

      "אנחנו חיים עכשיו בתקופה מוזרה. אנשים לא מתפרנסים כרגע. בוא נגיד שמבחינת עבודה זה די שואה לכולם, באלף אלפי הבדלות כמובן. ועם זאת, אנשים מספרים בדיחות, מצלמים מערכונים, אני כותב ומצלם מערכון ומעלה אותו לרווחת התושבים ואולי גם כדי לשמח את עצמי. ואני חושב שזה בדיוק מה שעשו האנשים ההם - לשמח את עצמם ולשמח את הקרובים אליהם. אנחנו יושבים בבתים, אשתי איריס וילדיי תמר וליאור, ומצחיקים אחד את השני. תמר למשל אמרה לי 'אתה חתיכת שמן רזה!'. היא לא החליטה עוד ורצתה להגיד לי משהו שאסור להגיד. אני מאמין שבשואה היא היתה אומרת לי אחרת".

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully