יפה בן דוד נגד משרד האוצר, יפה בן דוד נגד הצהרת שר החינוך והחל מאמש יפה בן דוד גם נגד מדינת ישראל, או יותר נכון - מדינת ישראל נגד יפה בן דוד.
לא קשה למצוא מה לא לאהוב במזכ"לית הסתדרות המורים. יש לה וייב ודרך התבטאות של מנהלת בית ספר אימתנית, כזו שאפילו גדול התלמידים הפרחחים מתכווץ מולה. היא כוחנית, לא נותנת לצד השני לדבר, עקשנית ומעוררת צונאמי של אנטגוניזם. בעשר הדקות שבהן ישבה באולפן של חדשות 12 ושחררה את חרצובות לשונה ביונית לוי ובקרן מרציאנו, קשה היה לא להעלות את המחשבה שמלווה אותך כשאתה רואה עורך דין אלים ומניפולטיבי שלא בוחל באמצעים: הוא נראה איש נורא, אבל לו הייתי עומד למשפט, הוא הראשון שהייתי מתקשר אליו.
אחרי שפרקנו על האישיות של בן דוד, צריך גם להסביר מדוע הגיעה לריאיון הזה כל כך טעונה. מאז שנכנסה לתפקידה ב-2016, היא מנסה להתמודד עם תת-התנאים וגרירת הרגליים של משרד האוצר. מספטמבר האחרון אין הסכם קבע להסתדרות המורים. בלי ממשלה מתפקדת וכשהעובדים שתחתיה מקבלים מכות, לפעמים תרתי משמע, השכם והערב, היא מפקדת על המגזר הכי מקופח בשירות הציבורי ונתקלת באטימות אין סופית מצד המשרד שאמור להזרים כספים.
עם תנאי הפתיחה האלה, וכשהיא יודעת שתיצלב באולפן על ידי שתי מגישות חדות שהן במקרה גם אימהות, הדבר האחרון שבן דוד הייתה צריכה הוא לשמוע כבר במשפט הראשון את השאלה השנואה, "לא הגיוני שתיכנסו מתחת לאלונקה?"
הבקשה/דרישה/תחינה הזו של יונית לוי היו יותר מדי עבור בן דוד. התסכול שהצטבר אצלה יצא החוצה, וכל מי שחושב שהוא קשור אך ורק לחודש האחרון, ללימודים בזום ולכמה ימי עבודה ביולי, טועה. מבחינת בן דוד היא כבר נכנסה מזמן מתחת לאלונקה, רק שעל האלונקה שהיא סוחבת שוכבים פקידי אוצר - הרבה יותר מאחד - בנוחות גדולה מדי, לוקחים את הזמן וממש לא אכפת להם מתי המסע הזה ייגמר.
עם כל הכבוד לבן דוד, הסיפור הוא לוי ומרציאנו, שחולקות ביניהן שבעה ילדים וכמו רוב האוכלוסייה בימינו, גם להן אין כבר חודש של שקט. בן דוד אצרה תסכול כלפי האוצר, מהגרון שלהן בקעו זעם והתשה ומולן עמדה הדמות שיכלה לשים סופסוף את האצבע על הסכר. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם נראה שהכול אישי - אלה לא המראיינות המעולות והמקצועיות שמתייחסות לסיטואציה בכובד ראש, אלא יונית וקרן, שתי אימהות עייפות שרוצות כבר לחזור לשגרה גם בבית. במצב הזה אין דבר יותר מייאש מלשמוע את האישה שיכולה לתת לך שביב של תקווה מכריזה ש"לא נעבוד יום נוסף על חשבוננו" וברור לך שהיא גם מתכוונת לזה.
לוי לא ויתרה. "למה לא לתרום עוד כמה ימים?" שאלה מתוך ניסיון להכריע את הכף ולפנות היישר אל המצפון. יש בעייתיות במילה "לתרום". האם זה בכלל התפקיד של לוי ומרציאנו, שמרוויחות סכומים מכובדים בהרבה ממורים, לקרוא להם לתרום? אף אחד פה לא תורם כלום, יש מנצלים ויש מנוצלים. גם שכרן של לוי ומרציאנו, כמו שכרם של רבים מעובדי "קשת", קוצץ. אפשר להבין את המרמור שלהן על כך שהמורים לא רוצים לעבוד בתשלום. ועדיין, הן לא תרמו מרצונן החופשי, זה הונחת עליהן. עובדי הרפואה הגיעו למצב של אפיסת כוחות, הם גיבורים אמיתיים, אבל הם לא תורמים, יש להם פשוט הסכמים חוקיים ומוסריים אחרים משאר המשק. בן דוד לא רוצה להיות במקום הזה ונכון לעכשיו היא יכולה להרשות לעצמה לא להיות בו. אפשר לא להסכים איתה, אבל אפשר גם להבין אותה. להפיל "מיליון אנשים מובטלים" על גוף חבוט כמו הסתדרות המורים זה לא הוגן, אפילו בימים האלה.
הרשתות החברתיות צלבו את בן דוד. זו אכן הייתה הופעה כוחנית וחסרת התחשבות מצדה, ולוי ומרציאנו דיברו בשם מאות אלפי בתי אב שמתקשים להתמודד עם המצב הבלתי נסבל ולא יכולים לשאת תשובות אטומות כל כך. אלא שלמרות הנטייה לקחת צד, בדיון הזה לא היו מנצחים, כי עד כמה שתהיה גדולה הזעקה נגדה, גם לבן דוד יש צד מוצדק במאבק הזה.
"איפה הסולידריות? איפה הערבות ההדדית?" ניסתה מרציאנו לשלוף את הנשק האחרון. אם התחנונים עד כה ו"להיכנס מתחת לאלונקה" לא עזרו, נשלוף עוד אחת מהקלישאות של ימינו - ערבות הדדית. היא חשפה את הבלוף בלי שהתכוונה. "ערבות הדדית" הוא ביטוי ריק מתוכן ששמור לראש הממשלה ולשחקן ההוא שיושב במשאית ומנופף ידיו לעוברים והשבים בפרסומת האידיוטית של אמישראגז. אף אחד לא יישכב עבורכם על הגדר, ואם אתם צריכים דווקא את יפה בן דוד והסתדרות המורים שיוכיחו לכם את זה - so be it.
ערבות הדדית אין, אבל החמלה כן מפציעה מדי פעם ומרימה את ראשה. זה קורה כשהמציאות פוגשת אנשים כמו יובל כרמי, שבלי שידע או תכנן את זה, הפך אתמול לסמל לקריסתם של העסקים הקטנים במדינה. במדינה קיימים עוד רבבות כמו כרמי, אבל יש הבדל בין לנקוב במספר כללי, גדול ככל שיהיה, לבין להראות פרצוף אחד בשר ודם ולהרגיש דרך בכיו את ציפורניה הארוכות והשורטות של הקטסטרופה.
זה היה אמור להיות רגע טלוויזיוני מרגש, אבל כזה שלא חורג מגבולות הקיטש. מה שהפך אותו למיוחד היה פריצת השריון של נגה ניר נאמן. כבר חודשיים שניר נאמן היא האדם הכי מסוכן שמתהלך בישראל. כמות הביקורים המפחידה שלה בנתב"ג בשיא ימי הקורונה הפכה אותה, כנראה, לגיבורת-על רדיואקטיבית עם מיקרופון ומצלמה. המקצוע שלה הוא להיתקל בעוולות צרכניות, היא נחשפה לעשרות סיפורים כמו זה של כרמי ואף לא אחד מהם הצליח לשבור אותה כמו המפגש עם בעל דוכן הפלאפל.
אם לעשות רציונליזציה למצב כל כך אימפולסיבי, ייתכן שניר נאמן הבינה באותו רגע שזהו קו פרשת המים, שיש ועוד יהיו הרבה אנשים טובים, שומרי חוק שרק רצו להתפרנס בכבוד ומגיעים לנקודת שפל משום שהמדינה לא עוזרת להם. חברי כנסת ושרים צייצו התייחסות לקטע הזה על כרמי, איש ישר עם לב רחב, שעל פי עדויות רבות האכיל לאורך השנים חיילים ולא היה מוכן לקחת מהם שקל. סיוע משמעותי לעסקים? יכול להיות שמה שלא עושים הסברים דמגוגיים בפריים טיים והפגנות המוניות יעשו הדמעות של יובל כרמי ונגה ניר נאמן.