כך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אנה פרנק

במשך שנים, אבנר שביט לא רצה לשמוע על אנה פרנק, אבל כשקרא את יומנה - הפך למעריץ, ואף ערך פודקאסט המבוסס על כתביה, שעולה בגל"צ. בטור מיוחד, הוא מספר על עולמה של אנה, שהיא לא רק סמל של זיכרון השואה, אלא גם פמיניסטית פורצת דרך, נשמה רומנטית ועכברית קולנוע

20/04/2020
גלי צה"ל

היום (שלישי) אנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לפני כמה ימים, ב-16 באפריל, היה זה יום אחר: יום השנה לנשיקה הראשונה של אנה פרנק. היא כתבה עליו ביומנה בהתרגשות רבה. "תסכימו אותי שכל נערה תזכור יום כזה, אז גם לי, כמובן, הנשיקה הזו היתה חשובה". לאחר מכן תיארה בפירוט רב כיצד כל זה קרה, ואיך נוצר המגע הפיזי עם פטר, שותפה למחבוא שהפך ליקיר לבה.

אנה היתה נשמה רומנטית. היא אהבה את האנושות ואהבה חתולים, היא אהבה את הטבע ואהבה את המחבוא שלה. היא אהבה סרטים ואהבה ספרים, והיא אהבה לאהוב. היו לה מחזרים, היו בנים ששברו את לבה, והיו לה גם ניצנים של קשרים רומנטיים.

היא כתבה על המלחמה כאילו שאין אהבה בעולם, אבל כתבה על בנים כאילו שאין מלחמה. כך עשתה גם כשכתבה על המשפחה שלה. באיזה תנאים צריך לעמוד כדי להוכיח שהצלחת לשמור על צלם אנוש? להיות מסוגלת לאהוב, כמובן, אבל גם להמשיך לכעוס ולזעום, כולל על דברים שאינם בהכרח ברומו של עולם. אנה, למשל, כעסה ללא הרף על כך שמשפחתה מעניקה לאחותה הבוגרת יחס מועדף. גם כשזוועות המלחמה התעצמו, גם כשמותה הלך והתקרב, הסוגיות הללו המשיכו להעסיק אותה. לא בגלל שהיתה מפונקת או מרוכזת בעצמה. בגלל שהיתה אנושית. הכי אנושית שיש.

עוד בוואלה!

אני אנה.פ: הרומן הגרפי על פי יומנה של אנה פרנק הוא עיבוד מופתי

לכתבה המלאה
הכי אנושית שיש. אנה פרנק(צילום: AP, Anne Frank Center, HO)

"יומנה של אנה פרנק" הוא אחד הסמלים הגדולים של מורשת השואה, אם לא הגדול שבהם - אבל זה ממש לא ספר על מלחמת העולם השנייה, או לא רק יומן מלחמה. זה גם ספר על התבגרות ועל גיבוש זהות אישית ומינית, זה רומן מפתח שבו המחברת מתמודדת עם רגשותיה מול משפחתה בצורה כנה, אמיצה וחסר פשרות; ובמובן מסוים זה גם ספר הגות, בו היא פורשת את משנתה, שהיתה מתקדמת להפליא לא רק יחסית לגילה הצעיר, אלא בכל קנה מידה, יחסית לשנים שבהן כל זה נכתב. כבר בשנות הארבעים, דיברה אנה על העצמה נשית, על מקומן של הנשים בחברה ועל שוויון בין המינים.

בצד זאת, הציגה אנה ניתוח פסיכולוגי וגיאו-פוליטי של המלחמה, בו טענה כי אנשים מן היישוב אחראים לה לא פחות מאשר המנהיגים והמצביאים, מפני שבטבע האדם יש משהו תאב דם ומחרחר ריב. ובכל זאת, היא האמינה שטבע זה טוב מיסודו, שיש תקווה לאנושות - ושהכל יהיה בסדר. עד הרגעים האחרונים, רקמה תוכניות לעתיד, תיכננה בהתלהבות את החזרה לבית ספר וסירבה להתייאש או להפסיק לכתוב.

את כל זה גיליתי רק בשלב מאוחר של חיי, בגיל מבוגר בהרבה מזה שבו אנה מתה. במשך שנים סירבתי לקרוא את היומן. מתוך תגובת נגד לפופולריות שלו ולפולחן סביבו, וגם כמובן כאנטי לכל התכנים שספגתי כמו כל בוגר של מערכת החינוך הישראלית. במהלך הביקור הראשון שלי באמסטרדם, דילגתי על הביקור בביתה בלי לחשוב פעמיים.

רק בפעם השנייה עשיתי זאת, ואז הבנתי מה הפסדתי כל השנים. גיליתי כמה אצילות והשראה השאירה אחריה. לאחר מכן הגיע הרומן הגרפי שיצרו ארי פולמן ודוד פולונסקי בהשראת היומן. קראתי אותו בעיקר בגלל הרזומה של יוצריו, מי שעמדו מאחורי "ואלס עם באשיר", אבל בזכותו התאהבתי סופית באנה פרנק והבנתי עד כמה היתה מוכשרת, רגישה, רחבת יריעה ופורצת דרך. לא מדובר כאן במי שנקלעה לסיטואציה, אלא במי שכתביה היו ראויים ומשמעותיים גם בנסיבות אחרות. היא כתבה כל כך יפה בגלל שמחשבותיה היו כאלה בעצמן.

כתבה על בנים כאילו שאין מלחמה, ועל מלחמה כאילו שאין בנים. אנה פרנק(צילום: AP, Anne Frank Fonds/ Anne Frank House/ Frans Dupont, HO)

העולם הפסיד אישה דגולה. אנה היתה כל כך קרובה להישאר בחיים. הנאצים לכדו אותה ואת משפחתה רק בשלהי המלחמה, ולו היתה נמלטת מציפורניהם, היתה הופכת לאחת מנשות הרוח הבולטות של הזמן ושל התקופה. לא היינו זוכרים אותה רק הודות ליומן, אלא גם בזכות שלל ספרים אחרים.

ואם אנה היתה בת ימינו, היא היתה מוצאת את מקומה בקלות, תמיד עם האצבע על הדופק ואולי אפילו צעד אחד קדימה. היו לה חשבונות פעילים, פוריים ופופולריים ברשתות החברתיות, זה בטוח, וכנראה שגם היה לה פודקסט.

מכאן עלה הרעיון להפיק את "הפודקסט של אנה". זהו ניסיון לתאר כיצד היה נשמע היומן של אנה לו לא היתה כותבת אותו, אלא מקליטה אותו. בניגוד לספר המקורי, ההסכת לא בנוי כרונולוגית, אלא לפי נושאים. בשלושה מהפרקים, אנה כמעט לא מדברת על המלחמה, אלא על משפחתה, על אהבותיה הרומנטיות ועל תפיסת העולם שלה. המבנה הזה, אפשר לקוות, ממחיש עד כמה היקום שלה היה עשיר ומורכב.

העבודה על הפרויקט התחילה בדצמבר האחרון. אף אחד לא חשב אז שהוא ייצא לאור כשרובנו נצורים בבתינו. הדבר לא נאמר כדי להשוות, חלילה, אלא להפך. כשנשלחתי לבידוד לפני כחודש וחצי, וכשמיד לאחר מכן התחיל הסגר הכללי, עניתי לכל מי ששאל איך אני מתמודד באמירה - "אני מכיר את היומן של אנה פרנק בעל פה, אז זה שם הכל בפרופורציות".

בזמנו, הבידוד נכפה עליי כי חזרתי מגרמניה, בה התקיים כמדי שנה פסטיבל ברלין לקולנוע. אנה פרנק ודאי היתה שמחה לנכוח בו גם כן. זה לא בהכרח הצד הידוע באישיות שלה, אבל היא אהבה סרטים כמו שרק היא יכולה לאהוב, וכרזות של אלילי ואלילות בד תמיד עיטרו את קירותיה.

באחד הרגעים הנוגעים ללב ביומן, היא מספרת על התחביב בו התחילה לפני המלחמה והמשיכה גם במחבוא - איסוף תמונות מתוך המגזין "קולנוע ותיאטרון". אנה מספרת שכולם מתרשמים מן היכולת שלה לזכור את כל מה שקראה בו - מי שיחקו באיזה סרט, מה העלילה ומה היו הביקורות. "אמא אמרה לי שכשנצא מכאן, לא אצטרך ללכת לקולנוע, כי אני כבר מכירה את הסרטים בעל פה בלי שראיתי אותם", מספרת אנה, וכמה מצמרר נשמע הציטוט הזה בפרספקטיבה.

התפקיד הזה אמנם קטן עליה, אבל אנה היתה יכולה להיות מבקרת קולנוע נפלאה. הייתי מאוד שמח לשמוע מה דעתה על סרטים עכשוויים. זו כמובן יומרה וחוצפה לנסות להעריך דברים כאלה, אבל נראה לי שהיא היתה עפה על "דיוקן של נערה עולה באש" ועל "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", אך באותה שעה מעריפה אהבה גם על "אשמת הכוכבים" ועל "דמדומים".

לאחר שכבר הפך את היומן שלה לנובלה גרפית, ארי פולמן יוציא בקרוב סרט מסקרן שמבוסס עליו. בינתיים, הפודקסט הזה הוא התרומה הצנועה שלי למורשת הענפה שהותירה אחריה אנה פרנק, ילדה שחיה כל כך מעט ובכל זאת תחיה לנצח.

הפודקאסט של אנה הופק בידי גלי צה"ל, בשיתוף עם קרן אנה פרנק. בקולה של אנה: אליאנה תדהר. מנהלי הפרויקט: דורון רובינשטיין ואביה גל. עריכת סאונד ומוזיקה מקורית: עודד דוידוב. עורך תוכן: אבנר שביט.

ניתן להאזין ל"פודקאסט של אנה" באפליקציה של גלי צה"ל, ביוטיוב ובספוטיפיי.

  • אנה פרנק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully