גל הנוסטלגיה שהביא איתו משבר הקורונה כבר הוליד כמה התרחשויות הזויות ומפגשים מופרכים. הכוונה טובה, זה בטוח: השעה היא שעת צרה, ואיחודים הם סוג של נחמה (גם מתוקים). לא כל אחד מהם נזקק להצדקה - המשבר הוא ההצדקה - אבל עצם ההופעה אינו מספיק לציון עובר.
במקרה של "לא נפסיק לשיר - מהדורת הקורונה", התוצאה כל כך מביכה, בבחינת קליפה עלובה, שהיא גורמת עוול למקור. השעשועון שקדם ל"כוכב נולד" זכור לטוב: המשחק שחגג את טרנד השירה בציבור בשיאו, מתובל בטריוויה ומשחקי מילים של אסף אשתר, ועשוי לכל המשפחה. מוזיקה ישראלית הייתה במרכז. אסקפיזם מוחלט, עם כותרת המחויבת לזמן ולמקום: אז היו אלה ימי האינתיפאדה השנייה, היום זאת הקורונה, אבל מה שלא יקרה בחוץ - יש לנו את השירים. כשהקריוקי אהוב מתמיד, פורמט כזה אפילו מתבקש.
את מהדורת 2020 אפשר היה לכנות "לא נפסיק לקשקש" או שמא אפילו "לא נטרח בכלל". בעזרת הטאלנטים של "הכוכב הבא" ו"בית הספר למוזיקה", נכדותיה של אותה תוכנית - וכולל שירי מימון, אחת שהייתה שם גם אז - ובהנחיית הצמד הבלתי נלאה אסי עזר ורותם סלע, שחזרו בקשת מעט ממשחקי אותה תוכנית, רק תוך הפגנת בורות (של חלק מהמשתתפים ושל המנחים), כמו גם עיסוק עצמי ממושך ובדיחות מרושעות וגועליות, למשל ברגע מטופש במיוחד שבו נשאלו הזמרים שאלות "נכון או לא נכון" שוליות ורכילותיות על חבריהם (האם מירי מסיקה יצאה פעם עם אליקו? האם שירי מימון עוקבת אחרי נינט באינסטגרם?), כאיזה מין מופת של טעם רע.
זה לא היה כיף, זאת הייתה טלוויזיה נלעגת במובן העמוק של המילה, כזו שמזלזלת בשכלם של הצופים ואין לה כוונה להיות סנטימטר מעבר לשומר מסך דליל, וכלל לא מתעניינת בדבר שלשמו כביכול היא התכנסה: המשחק והשירים נותרו שוליים לצד כל היתר. ההפקה כאילו מודעת לעצמה - כולל הקלטות של קהל - אבל הבמה וכל המהלך בכלל של "לא נפסיק לשיר - מהדורת הקורונה" נראו מאולתרים עד כדי רישול. התוצאה: בזבוז זמן מובהק, ללא ערך טלוויזיוני.
התסכול טמון בעובדה פשוטה: זה יכול היה להיות הרבה יותר כיף. אני בטוח שהרבה מאוד אנשים התכנסו מול הטלוויזיה פשוט כדי ליהנות מהמשחק. האכזבה הייתה מהדהדת.