דני שר בהקלטה וכולם בכו. מתוך דמעות השכול נולדה מסורת של זיכרון וצלילים

    דניאל ורדון, בעל עיטור הגבורה, נפל ב-1967 בסיני בניסיון לחלץ פצועים. הוא תמיד שר, ולזכרו ערכו חבריו את "שירים לדני", ערב שנערך בבית גוברין מעל 50 שנה ברצף עד שהקורונה הגיעה ושינתה את התכניות. זה סיפורה של מסורת שכרכה את השכול בשירים, ושל המפקד שהונצח דרכה

    נדב מנוחין

    בישראל, האבל ושירי הזיכרון כרוכים להם יחד בשרשרת ברזל ארוכה. מהרגע שניתן האות, הם פורצים החוצה בבת אחת: בטקס, ברדיו, באוזניות, מאתגרים את בלוטת הדמעות, מעודדים אותה לפעול. כל שיר והסיפור שמאחוריו או הסיפור שנקשר בו, ומנגד - כל אחד ואבלו שלו.

    ולפעמים השירים והזכרונות מזדמנים להם לכינוס עצוב במיוחד, אך גם מנחם - בערב שירי זיכרון, או "ערב שירי לוחמים", כמו שקוראים לו לפעמים: מתכנסת קהילה ושרה, נאחזת לרגע בתחושת יחד שנקרעה באיזה יום אסון.

    יש קהילות שבהן ערב שירי זיכרון הוא אחד הימים החשובים ביותר בשנה. מתוך האבל הקולקטיבי, מתוך ההיזכרות במי שאינם, צומחת מסורת שיש בה כבר משהו נוסף. זה למשל המקרה של גבעת ברנר ובית גוברין, שם שרו לסרן דני ורדון כבר מעל 50 שנה ברצף, מדי שנה בשנה, בערב מיוחד שנשא את השם "שירים לדני". בתש"ף, לעומת זאת, המסורת הזאת נמצאת בסכנה. רק הקורונה הצליחה לעצור מנגינה, שנדמה היה שאי אפשר להפסיק.

    עוד בוואלה!

    המלצות צפייה: ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 2020

    לכתבה המלאה
    "שילוב בלתי רגיל של ניגודים". דני ורדון (צילום: באדיבות המשפחה, משפחת ורדון)

    שמו של דניאל ורדון רשום בתולדות מערכות ישראל. הוא אחד מ-40 לוחמים בלבד שקיבלו את עיטור הגבורה מאז קום המדינה, זאת בנוסף לצל"ש אלוף שניתן לו, פעמיים. אבל לפני שהיה לוחם מעוטר, ועד שנפל בקרבות בסיני במלחמת ששת הימים, הוא פשוט אהב לשיר. בעבודה, בתנועה, יחד עם החברים לכיתה בקיבוץ גבעת ברנר, במקהלה, בערבי זמר. על כן, זכרו נקשר תמיד בשירים.

    ורדון נולד בקיבוץ גבעת ברנר בשנת 1939, בן לאריך ואלזה. הוא היה, לפי כל העדויות, אדם מלא אנרגיות. המילים 'פורץ' או 'מתפרץ' שבות ועולות בתיאורים של אופיו. "דניאל חסר השקט, הפורץ תמיד קדימה, דניאל של הגבול הדק שבין הנועז לנועז מדי", תיאר זאת לימים חברו משה זליגמן. ועם כל האנרגיות שהיו בו, שלח ידו בכל. מתחביביו: טיפול בבעלי חיים, צילום אמנותי, נגינה בסקסופון, אתלטיקה קלה, חיבה למכשור אלקטרוני, טיולים בארץ ועוד. היה בו, בדני, "שילוב בלתי רגיל של ניגודים", כפי שסיפר עליו ב"דבר" גיסו ורעו, עמוס רודנר, שגם פירט: "נמרץ ואחראי, וילד בנשמתו. הומאניזם 'יקי' פנימי בדם - ודבקות עקשנית במטרה. רגישות תרבותית עמוקה ופותחת עם חושים של חיית שדה פראית; יסודיות בלתי מצויה ואחראית בביצוע, עם 'סחבת' קשה של 'יהיה בסדר'. המפתיע מכל הוא שלבסוף רוב העניינים שבטיפולו יצאו אל הפועל והיו באמת בסדר".

    ילד בנשמתו. דני ורדון (צילום: באדיבות המשפחה, משפחת ורדון)

    הכיתה של דניאל בגבעת ברנר הייתה כיתה מוזיקלית. שייקה לוי, אז עוד לא גשש ועוד לא חיוור, בילה כמה שנים בקיבוץ כנער באותן שנים, מתאר שרשרת שירים שאינה נגמרת. הוא אומר על ורדון כי היה אדם "משכמו ומעלה מעלה מעלה".

    "האדם שהכי התחברתי אליו שם היה דניאל, בעיקר בגלל שהיינו שרים ביחד. הוא אהב לשיר ואני כמובן שרתי, וככה שרנו ביחד כל מיני שירים, בעיקר שירים רוסיים. הוא שר נורא יפה", סיפר לוואלה! תרבות. "אנחנו היינו כמו אחים". בכל הסיפורים מהקיבוץ בולט חלקם של השניים בתחום הזה, ובין היתר מסופר על "שבתות שירה" שהשניים היו יוצאים אליהן - מבלים שבת בקיבוצים אחרים, לומדים מלאי חדש של שירים עבריים, וחוזרים ומלמדים את שאר הנערים. בתחרויות זמר שנערכו בקיבוץ, אומר לוי, הם היו זוכים תמיד במקום הראשון. מתוך הסביבה הזאת נולדה גם מה שתהפוך להיות לימים "רביעיית גבעת ברנר", שלמרות שמה לא הייתה בהכרח רביעייה, ובה שר ורדון יחד עם חבריו לכיתה בטקסים ואירועים של הקיבוץ.

    וכך הם היו שרים, לעתים בלי ליווי, בהמשך עם אקורדיון או גיטרה. הרפרטואר היה נרחב: "אותה תערובת מקסימה של שירי ארץ ישראל, שירי עמים, שירי מקהלות רוסיים, שירי ספיריטואלס של ה'גולדן גייט', שירים דרום אמריקאים של ה'לוס פרגואיוס', שירי קאנטרי, שירים צרפתים של ה'קומפניון דה לה שנסון' מתורגמים לעברית, קנונים שלמדנו במקהלות", סיפר אחד מחברי ההרכב, יצחק תדמור, בטקסט שפורסם באתר "סיפורי גבעת ברנר". השיר "דודו" הושר על ידם בכל חגיגות עצמאות.

    "היינו כמו אחים". שייקה לוי (צילום: ראובן קסטרו)

    "אין כאב גדול יותר"

    ואז הגיע הגיוס לצבא. ורדון שירת בסיירת גולני, כחייל ובהמשך כקצין ומפקד של מחלקת טירונים. במהלך שירותו, כאמור, עוטר באותות. הצל"ש הראשון ניתן לו כשהיה רב"ט, לאחר שסייע להדוף כוח סורי שניסה לכבוש צוק המשקיף על כפר סאלד ב-1961. שנה אחר כך הוא השתתף ב"מבצע סנונית" ברמת הגולן, אז בשליטת סוריה. בתגובה לירי לעבר דייגים ישראלים בכנרת, היה אמור הכוח לכבוש מוצב בנוקייב, אך נתקל בירי כבד. ורדון נלחם בעוז.

    "במשך שעה ורבע של לחימה, כשהוא בחוליית החוד הפורצת למוצב - רוקן אל עבר האויב 14 מחסניות מלאות של עוזי. עם גמר התחמושת, החליף את העוזי ברובה סער רוסי, כשהוא קופץ מהתעלה החוצה בעת התפוצצות רימון ואחר כך קופץ לתוכה בשל רימון שהתפוצץ בחוץ", נכתב על כך במעריב. לוחמים אחדים נפלו, והרב סמל הפלוגתי נעדר. ורדון שב וחיפש אותו במוצב, גם לאחר סיום הלחימה, אך לשווא - רק לאחר יומיים השיבו הסופרים את גופתו. על אומץ ליבו עוטר פעם נוספת בצל"ש. גם לאחר פעולה קשה זו, סיפרו רעיו לאהרן דולב ב"מעריב", החל לשיר כדי לנחם את חייליו.

    אחרי שהשתחרר מהצבא, עבר ורדון יחד עם אשתו דליה, כמוהו גם היא בת גבעת ברנר, לקיבוץ בית גוברין, כחלק ממגמה של צעירי הקיבוץ הוותיק "לחזק" את הקיבוץ הצעיר. הוא היה למזכיר הקיבוץ, ושם נולדו ילדיו ניצן וערן. עד שהגיעה עוד שעת קרב.

    "שר כדי לנחם את חייליו". דני ורדון (צילום: באדיבות המשפחה, משפחת ורדון)

    הוא גויס למילואים עוד לפני שמלחמת ששת הימים החלה. כחלק מחטיבת חיל רגלים, ולצד כוחות שריון, הגיע לאל-עריש. לאחר שלושה ימים ארוכים של לחימה, הסתבר כי פצועים ישראלים לכודים בתוך סמטת בתים, שחולייה מצרית ירתה בכל מי שהתקרב אליה מטווח קצר. ורדון התנדב לחלץ אותם משם. במשך כמה פעמים ניסה לזנק אל הסמטה, עד שצרור כדורים פגע בו. הוא מת מפצעיו, בגיל 27. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן, ואלמנתו דליה קיבלה בשמו את צל"ש הרמטכ"ל, שהומר לאחר כמה שנים בעיטור הגבורה. באותה מלחמה מתו עוד שישה מבני גבעת ברנר.

    מותו היכה בהלם את כל מי שהכירו, גם את לוי, שהופיע אז יחד עם הגשש החיוור בחזיתות כדי להעלות את מוראל החיילים. "הופענו עם הגשש שבוע בדרום, שבוע בצפון. אני חוזר מאחת ההופעות הביתה, ואני פותח את העיתון ורואה מודעת אבל - דני ורדון - ואני מהר מאוד מתקשר לשאול אם זה אותו דני ורדון, ואמרו כן, על ידי צלף. התיישבתי על כיסא והתחלתי לבכות כמו משוגע", הוא מספר, "הוא היה איש כל כך מוערך, כל כך אהוב. הבחור הכי טוב בעולם. הכי נפלא שהיה בעולם בעיניי. נהדר, יפה תואר, הוא היה יכול להיות הכל. הבן אדם שלא אשכח לנצח נצחים, שאוהב אותו לנצח נצחים, ושהוא יהיה בליבי לעד. כל כך חבל שאיש כזה נהרג, הולך מאיתנו, אין כאב יותר גדול".

    חזרה של רביעיית "גבעת ברנר", לקראת הקלטות "שירים לדני" (צילום: באדיבות המשפחה, משפחת ורדון)

    "שרנו עם דניאל, שרנו על דניאל ונשיר בלי דניאל"

    כשם שהשירים היו שלובים בחייו, הם היו שלובים מיד עם זכרו. ב-30 לנפילתו התקבצו חבריו לנשק יחד עם חברים מגבעת ברנר ומבית גוברין ומעוד מקומות בארץ. הושמעה הקלטה של רביעיית גבעת ברנר עם קולו של ורדון. "פתאום בכו כולם, ואחר כך מבין הדמעות הזולגות, החלו כולם לשיר, כי זו הייתה התגובה הטבעית, האורגנית", סיפר למעריב אחד שהיה שם. כך נולד הערב הראשון. "היה אקורדיון, עמוס רודנר ניגן והתחילו לשיר באופן ספונטני - חצי ספונטני, כי עובדה שהיה אקורדיון - ומאז 53 שנה", סיפר גם ערן ורדון, בנו של דניאל, שהיה בן חצי שנה בלבד כשאביו נפל, ובשני העשורים האחרונים הוא גם אחד המארגנים של הערב. "הייתי עוד תינוק", הוא מסביר, "אחרי זה, בתור ילד, זה היה ערב מאוד מיוחד בשבילי, כל היום הזה. אבא שלי נהרג כשהייתי בן שישה חודשים, והוא מלווה אותי לאורך כל החיים".

    לאחר מכן החליטו רעיו לזמר של דני, רביעיית גבעת ברנר, להוציא לזכרו את "שירים לדני", התקליט היחיד של הרביעייה - בהשתתפות יצחק תדמור, משה ארבל, גבי גבריאלי ויצחק כהן. "ועדיין אתם שרים?", נפתחת ההקדמה שנכתבה לתקליט, "כן, עדיין. שרנו עם דניאל, שרנו על דניאל ונשיר בלי דניאל". על העטיפה שובצה תמונתו אוחז בצב. "אדם, אדמה, טבע, מדי צבא, המצלמה קלטה בהבזק את כל המכלול", אמר תדמור ל"סיפורי גבעת ברנר". השירים בתקליט היו ממיטב שירי ארץ ישראל: "דודו", "יצאנו אט", "רותי", "הלילה הולך בשדרות" ו-"שדה תלתן". 500 תקליטים בהוצאת הד ארצי הודפסו, ונמכרו כולם. זו אכן קלאסיקה ישראלית: רביעייה קולית נהדרת, שכוחה בחיבור בין חבריה. הם אוהבים לשיר יחד את השירים האלה - אי אפשר לטעות בזה.

    הגבעטרון במופע "שירים לדני" משנת 2000 (צילום: באדיבות המשפחה, משפחת ורדון)

    הרביעיה הופיעה בערבים הראשונים לזכרו, ומכל הארץ היו באים להקשיב ולשיר ביחד בערב המושקע, לאורך שנים. "אני נסעתי לשם פעם לראות את המופע עם עוד חברה, וכמו שהם התחילו לשיר, התחלתי לבכות. הם התחילו: 'עם שחר הבאנו אותו קרב' (מתוך השיר "דודו" - נ"מ), ואני ישר הצטמררתי והתחלתי לבכות כמו ילד", מספר שייקה לוי. הערב הלך והתמקצע, ובשנות ה-70 וה-80 השתתפו בערב אמנים מקומיים לצד אחרים המוכרים ברמה הארצית, כמו שלישיית המעפיל, הגבעטרון, חנן יובל, דודו זכאי, מיכל טל ואחרים. יחד שרו שירי לוחמים, שירים ישנים שדני אהב ושירים חדשים שלא הספיק להכיר (את מיטב ההקלטות מאותן שנים ניתן לשמוע כאן). בשנות השיא של האירוע כל קיבוץ בית גוברין היה מתגייס למען הערב, שנערך במערה פתוחה לשמיים שדני גילה (והיום היא גן אירועים): מי להגברה ולחשמל, מי להפקה ולסידורי פרחים, כל איש ואישה מבני הקיבוץ כמיטב יכולתו. כאלף איש היו מגיעים לערב המושקע.

    כל 10 או 15 שנים, מספר ערן ורדון, עבר הערב איזה שינוי קונספטואלי, בהתאם לרוח הזמנים. "המטרה היא לזכור את אבא, לזכור אותו בערב לא עצוב מדי, דרך השירים", הוא אומר. בשנים האחרונות הערב מורכב מחלק ראשון הכולל קטעי קריאה והופעה של הרכבים מקומיים או פחות מוכרים, בעוד בחלקו השני מופיע אמן מוכר. לפני כמה שנים היה זה חמי רודנר, בנו של עמוס, האחיין של דני, שהגיע לשיר את השירים המוכרים עם הגיטרה שלו.

    הזמנים ממשיכים להשתנות. הקהל הפוקד את הערבים הללו התבגר, בעוד צעירים מתעניינים בו פחות. גם הקיבוץ פחות מעורב. מעטים מבין הנוכחים הם כאלו שעוד הכירו את האיש שעל שמו האירוע נקרא. "באמת ההתלבטות היא איך להמשיך את זה", אומר ערן ורדון, "אני לא יודע אם יש ערב כזה בארץ. המסורת כבר גדולה מאיתנו, אנחנו משתדלים מאיתנו לשמור עליה, ומצד שני לחדש אותה, שתהיה רלוונטית".

    מתוך מגמה לעורר אותו מחדש, צוות ההפקה החליט לנסות לרענן פעם נוספת את הערב, וליצור שיתוף פעולה עם בית הספר רימון, כך לדברי ורדון. אלא שאחרי יותר מיובל, 2020 שינתה באחת את התכניות, כשנגיף מסתורי החל לשבש התכנסויות ופעילויות חברתיות, והפך קיום של אירועי שירה המוניים לבלתי אפשריים. "אנחנו מנסים להצעיר את זה קצת כדי שהצעירים יבואו. הקורונה קצת קטעה את זה. היו תכניות וכרגע לא ברור מה יהיה איתן. זאת השנה הראשונה שהפעם לא יהיה", הוא אומר.

    דבר אחד בטוח: כל עוד יש מי ששר, זכרו של דני ימשיך להתקיים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully