מבריקה, ממכרת, סקסית, מרגשת: "הוליווד" של נטפליקס היא מיני-סדרה מופתית

    "הוליווד", המיני-סדרה שיצר ריאן מרפי לנטפליקס, כותבת מחדש את דברי ימי הקולנוע מנקודת מבט קווירית ומספרת לא את מה שהיה, אלא את מה שהיה יכול וצריך להיות. התוצאה היא ציון דרך חשוב בייצוג של ההיסטוריה ההוליוודית, וגם סדרה מענגת לצפייה

    • ריאן מרפי
    • נטפליקס
    נטפליקס

    במהלך אחד מרגעי השיא של "הוליווד", המיני-סדרה החדשה של ריאן מרפי בנטפליקס, מגיעה אלינור רוזוולט לביקור באולפן הוליוודי. הגברת הראשונה המיתולוגית מנסה לדחוף את העומדים מאחוריו לרשום תקדים היסטורי, וללהק לתפקיד ראשי בסרט גדול שחקנית שחורה. היא מסבירה שלצעד כזה יכולות להיות השלכות הרות גורל, כי לאנשי קולנוע יש לא פחות אם לא יותר השפעה מאשר לפוליטיקאים. האם לבני שיחה יהיה את האומץ לעשות את הדבר הנכון?

    ברגע הזה טמונות שתי הסוגיות שעומדות לאורך שבעת פרקי הסדרה: הכוח החברתי העצום שהיה ואולי עדיין יש לקולנוע, וחשוב מכך - השאלה האם הוא עשה ועושה מספיק כדי לנצל אותו בצורה מיטבית.

    הסדרה מתרחשת בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שיאו של תור הזהב ההוליוודי. זו תקופה שמציתה את הדמיון, ולכן כבר עמדה במרכז שלל סדרות וסרטים - "יחי הקיסר" של האחים כהן היה אחד האחרונים שבהם. קל להתגעגע בנוסטלגיה לעידן הנוצץ הזה, בטח בימים כאלה, אבל זו גם הייתה תקופה שהאירה פנים רק למעטים. התעשייה הייתה בדומיננטיות מוחלטת של גברים לבנים, סטרייטים ונוצרים. כל השאר נהנו הרבה פחות.

    עוד בוואלה! NEWS

    המילון השלם להבנת "היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו

    לכתבה המלאה
    פנטזיה אוטופית. מתוך "הוליווד" (צילום: יח"צ)

    עד כה היצירות שעסקו בהוליווד הזו תיארו אותה כפי שהייתה, מתוך נקודת המבט הדומיננטית. גם אם עסקו בקורבנות של המערכת, הן עדיין היו חלק ממנה. ריאן מרפי, לעומת זאת, נוקט בגישה אחרת: הוא כותב מחדש את ההיסטוריה ההוליוודית מנקודת מבט קווירית, ולא מספר את מה שהיה, אלא את מה שהיה יכול להיות, את מה שהיה צריך להיות, ובורא לנגד עינינו פנטזיה אוטופית.

    כמו יצירות רבות על אחורי הקלעים של תור הזהב הקולנועי, גם סדרה זו מתחילה עם סיפורם של שחקנים צעירים המגיעים לחוף המערבי בתקווה לכבוש את הוליווד, ובינתיים מידפקים על דלתות האולפנים כדי לקבל תפקידים של ניצבים, ומרוויחים את לחמם בעבודות כפיים. הדמויות הללו מתנקזות לתחנת דלק, שמשמשת גם מסווה לשירות של נערי ליווי המשעשעים מינית בכירים ובכירות בתעשייה, תמורת כסף ותמורת קידום בשרשרת המזון המקצועית.

    בכך חושפת הסדרה כי הוליווד, כמו אמריקה כולה, בנויה על שלושה יסודות: כסף, כוח וסקס. היא גם ממחישה את המובן מאליו, שניצול מיני היה ריטואל שגרתי בהוליווד עשרות שנים לפני הארווי ויינשטיין, ואת הפחות מובן מאליו: שהוא גם מנת חלקם של שחקנים, ולא רק של נשים.

    בין תדלוק אחד למשנהו, אנחנו לומדים להכיר גלריה עשירה של דמויות, הבנויה על המשחק של הסדרה בין מציאות לפנטזיה. חלקן אושיות אמיתיות. למשל, אלינור רוזוולט שכבר הוזכרה; האטי מקדניאל, השחקנית השחורה הראשונה שזכתה באוסקר, אותה מגלמת קווין לאטיפה; אנה מיי וונג, הכוכבת ההוליוודית הראשונה שמוצאה היתה אסייתי; רוק הדסון, אחד הכוכבים הראשונים שמתו מאיידס, וכאן מוצג בראשית דרכו המקצועית, בעודו מגשש גם אחר זהותו המינית; וסוכן השחקנים הנרי ווילסון, בגילומו השמנוני והנכלולי של ג'ים פרסונס.

    תענוג לחובב הניים-דרופינג. מתוך "הוליווד" (צילום: יח"צ)

    דמויות אחרות הן פרי הדימיון, אם כי מן הסתם מבוססות במידה זו או אחרת על אנשים שהיו באמת: שחקן צעיר בשם ג'ק, אותו מגלם דיוויד קורנסווט, שכבר שיתף פעולה עם מרפי ב"הפוליטיקאי"; במאי מתחיל ואידיאליסט בשם ריימונד, בגילומו של דארן כריס, שותפו של היוצר עוד מימי "Glee"; זוגתו, שחקנית שחורה בשם קמיל, המתקשה למצוא תפקידים בשל צבע עורה; ארצ'י קולמן, תסריטאי שחור שנתקל גם כן בתקרות זכוכית בשל מוצאו האתני; מנהל אולפן בגילומו של רוב ריינר האגדי, וזוגתו היהודייה, שסבלה מדיכוי לאורך שנים בשל מגדרה ובשל מוצאה, ונאבקת להשמיע את קולה.

    קצרה היריעה מלפרט את שאר הדמויות שמרכיבות את הפסיפס העשיר הזה. גם בהן אפשר למצוא טיפוסים פיקטיביים - למשל המנהל השרמנטי של תחנת הדלק/בית הבושת, אותו משחק דילן מקדרמוט, שגם הוא כבר חתם קבע אצל מרפי; ושלל אושיות מוכרות שמגיחות לרגע, לרווחת עכברי ועכבריות הקולנוע שלבטח ייהנו לזהותן - במאים כמו ג'ורג' קיוקור, כוכבים כמו ויויאן לי, גלוריה סוונסון ורוברט מונטגומרי; ומפיקים כמו ארווין תלברג. השמות הללו אינם סתם ניים-דרופינג, עד כמה שזו פעילות משעשעת, אלא מה שמאפשר לסדרה להפוך את הפנטזיה שלה לכל כך מציאותית - להבהיר שכל התנאים הנדרשים למימושה היו קיימים כבר בשנות הארבעים. כל מה שהיה חסר הם תעוזה, הקרבה וחזון.

    את אלה יש לכמה מגיבורי הסדרה, והם יוצאים לממש יחדיו פרויקט שאפתני - סרט המבוסס על סיפורה של השחקנית הצעירה שאיימה לקפוץ למותה משלט הוליווד; סרט פורץ דרך, כיוון שהתסריטאי שלו יהיה שחור וכך גם השחקנית הראשית, וכל זה בשלהי שנות הארבעים. מובן שהתוכנית הזו לא עוברת בשקט. אולמות הקולנוע בדרום ארצות הברית מאיימים להחרים לא רק את הסרט המסוים הזה, אלא את כל התוצרים באולפן, שבכירים בו מזהירים כי ההפקה עלולה למוטט אותו כלכלית. האם היא באמת תוכל לצאת לדרך - ואם כן, כיצד יקבלו אותה?

    השחקנית הכי טובה בסדרה. סמרה וויבינג, מתוך "הוליווד" (צילום: יח"צ)

    אולי זה ברור אבל חשוב להבהיר: הסיכוי שפרויקט כזה היה יוצא לפועל בהוליווד של אותה תקופה הוא לא מופרך, אלא פשוט לא קיים. מדובר במדע בדיוני מוחלט. למעשה, אפילו היום הדבר אינו מובן מאליו, ובזמנו לבטח לא היה מתקבל על הדעת. אבל בשביל מה יש אמנות, שואל מרפי, אם לא בשביל לאפשר את הבלתי אפשרי? אם רוצים להיצמד לעובדות, ניתן להסתפק בהיסטוריונים.

    מבחינה זו, מרפי מזכיר כאן את קוונטין טרנטינו, שהלך בדרך דומה בכמה מסרטיו האחרונים, בראשם "ממזרים חסרי כבוד" ו"היו זמנים בהוליווד". לרגעים הוא גם מתכתב עם יצירותיו של ארון סורקין, ועם חתירתו להגשמה אבסולוטית של ערכים ליברליים. אלא שביצירות של שני אלה תמיד היה משהו כוחני ולרוב גם סקסיסטי. בסדרה הזו, מי שנותנים את הטון הם נשים, שחורים ולהט"בים.

    הסדרה הזו, בקיצור, היא ציון דרך בכל הקשור לייצוג ההוליוודי על המסך, אבל חשוב לציין שהערך שלה לא רק היסטורי או פוליטי. ריאן מרפי חותר תחת המסורת ההוליוודית, אבל בה בעת, מייצר מעדן שמענג כמו להיט קלאסי. שבעת הפרקים חולפים מהר והקצב שלהם ממכר. התוצאה הולכת ומשתפרת ככל שהיא מתקדמת, ונעה לעבר קליימקס מספק ביותר, שמתפוצץ עם קתרזיס מרומם רוח.

    מרפי הוא מן היוצרים הפוריים והבולטים בטלוויזיה האמריקאית של הדור האחרון, ומלבד הסדרות שכבר הוזכרו, חתום גם על "ניפ/טאק", "סיפור אימה אמריקאי" ו"אויבות", שעסק אף הוא בהיסטוריה ההוליוודית דרך סיפור היריבות בין ג'ואן קרופורד ובטי דייוויס. "הוליווד" היא הסדרה הראשונה במסגרת החוזה החדש שלו עם נטפליקס ("הפוליטיקאי" בשנה שעברה עוד לא היתה חלק ממנו), שנאמד בכ-300 מיליון דולר, וזו בהחלט פתיחה ברגל ימין: סקסית ומשעשעת, סוחפת ומעוררת מחשבה, חריפה ומקסימה.

    מתכתב עם טרנטינו. מתוך "הוליווד" (צילום: יח"צ)

    נוסף לכך, הסדרה גם שזורה רפרנסים היסטוריים ואנקדוטות שמוסיפים לה לעניין. אחת מדמויות המשנה המוצלחות היא של עורך בא בימים, שכבר ראה הכל, ומספר למשל כיצד אחד המפיקים התעקש לחתוך מ"הקוסם בארץ עוץ" את הקטע בו שרה ג'ודי גרלנד את "אי שם מעבר לקשת", וכמעט השיג את מבוקשו. למרבה הפלצות, זה סיפור אמיתי, ועוד המחשה לכך שלא תמיד חייבים להקשיב לכל אחד.

    נקודת התורפה היא איכות עבודת המשחק. כיאה לסדרה על הימים בהן הוליווד גדולה מהחיים, כמעט כל התצוגות כאן מוגזמות ומוקצנות, אך חלקן גם צורמות וחורקות. לא כל השחקנים הולמים את גודל המעמד. כמה מהם גם מתגלים כחתיכים גנריים שדומים מדי אחד לשני - לקח לי זמן להבין שג'ק ורוק אינם אותו בן אדם.

    היו זמנים ב... מתוך "הוליווד" (צילום: יח"צ)

    מנגד, יש גם מי שעושים ועושות את עבודתן על הצורה הטובה ביותר. לורה הרייר, למשל, חורכת את המסך כשחקנית השחורה השואפת לחולל תקדים היסטורי. סמרה וויבינג, שכבר פרצה וזהרה הקיץ בסאטירת האימה "מי שעומד מאחורי...", מצוינת גם כאן בתור בתו השחקנית של מנהל האולפן. היא לוקחת דמות שנראית בתחילה שטוחה ונדושה, והופכת אותה למפתיעה ורגישה. בזכותה, הרומן שנרקם בינה ואחד משותפיה הוא מן האספקטים היפים בסדרה, שיש שבה אירוניה אבל לא ציניות, והיא מלאת אהבת אדם.

    רצה הגורל ובדיוק רגע לפני עליית "הוליווד", נודע כי במסגרת הסכם התוכן שיש לשירות הסטרימינג עם ברק ומישל אובמה, יעלה בנטפליקס כבר בשבוע הבא סרט דוקו טרי על פי ספר זיכרונותיה של הגברת הראשונה לשעבר. כמו דמותה של אלינור רוזוולט בסדרה זו, גם היא הבינה שעם כל הכבוד לפוליטיקה, העולם זקוק לכוח של התמונות הנעות.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully