זה נראה כרגע כמו נצח, אבל לפני קצת יותר משנתיים וחצי סדרת הדוקו המרתקת על מלחמת וייטנאם יצאה לאור. הסדרה עטורת השבחים הייתה ארוכה מאוד, והציגה כרוניקה מייאשת של סכסוך שנמשך עד אין קץ. לרצף הבלתי נגמר היה אז אפקט מתיש: כשהצופה רואה עוד תקרית מזעזעת ועוד אחת, הוא מוצף באימה של המלחמה ובבוץ שלה, ובכל הסיבות הטובות לעצור אותה.
לבנון איננה וייטנאם, ו"מלחמה בלי שם" של כאן 11 איננה הסדרה ההיא, אבל משהו באפקט המצטבר זהה: כשפורטים 18 שנים חסרות תוחלת לעוד פיצוץ מטען ועוד ירי אל מוצב, מצטבר כתב אישום עוצמתי במיוחד כלפי עשר ממשלות, שרק האחרונה שבהן העזה לשים קץ לבזבוז החיים הנורא הזה, החודש לפני שני עשורים.
ישראל רוזנר ערך שלושה פרקים אינטנסיביים, שכוללים רצף איום של אסונות. לזכותו עומדת עבודת איסוף מפוארת של חומר ויזואלי ומיקוד של כל דמויות המפתח שחיות בינינו עדיין, 20 שנה לאחר מכן. חשוב להדגיש את ההישג הזה כי הוא כפול: נדיר שפרויקט מצליח להקיף 18 שנה באופן עשיר כל כך, ועל אחת כמה וכמה כשהוא וצוותו עושים זאת למעשה כמעט מאפס: כורכים יחד אינספור אירועים שהמערכת לא מכירה בהם כלל כרצף אחד.
התוצאה היא שיעור היסטוריה מקיף על המלחמה, הגם שכמותה יש בסדרה משהו כאוטי. זאת תזכורת כואבת למחירה של הנהגה מנותקת ופיקוד לא ביקורתי מספיק, ולמחיר שדור אבוד שלם שילם על כך. מבין שלושת הפרקים, הטוב ביותר הוא האחרון, שמתאר את המאבק ליציאה מלבנון ואת השנים האחרונות, שם רוזנר גם מעז יותר להציף את המתחים שהתגלעו אז בחברה הישראלית, ממחיש את יהירותם הנוראה של הגנרלים למול תנועת "ארבע אמהות" ואת הקושי של מפקדים בכירים להודות בטעויות ולקחת אחריות, גם שנים קדימה. איש מהם אינו מוכן לומר בפה מלא שהיחס לצד"ל הוא כתם מבחיל על מורשת צה"ל, למשל, או מתנצל בפני אורנה שמעוני וברוריה שרון, פעילות המחאה שזכו אז לנאצות איומות, והיום ברור שמאבקן הציל חיים. מדינה מתוקנת הייתה מעניקה להן מזמן את פרס ישראל.
"מלחמה ללא שם" הוא כינוס יעיל של האירועים והשמות, אך הוא גם סובל מכמה בעיות. נדמה שרוזנר נותן לכרוניקה להוליך אותו, וקולו נשמע מעט מדי - באופן מילולי כמו גם מבחינת קולו כבמאי הסדרה, שרק לעתים רחוקות זונחת את התיאור לעבר פרשנות נוקבת או ביקורת גלויה, שספק אם יש נושא שמצדיק אותה יותר.
ככלל, בעוד הסדרה אמנם מקיפה תקופה נרחבת, הפרספקטיבה שלה מצומצמת למדי: היא עוסקת כמעט אך ורק בצד הישראלי, נוגעת בצד"ל באופן זניח, ולהוציא שיחה אחת בפרק הראשון בכלל לא נוגעת במשמעות הנוכחות הישראלית בלבנון על האוכלוסיה המקומית - אזרחית או לוחמת - כאילו מדובר במלחמה במעמד צד אחד. בהקשר קצת אחר, הסדרה מתמקדת בעיקר בקולם של המפקדים - שאף שמעניין לשמוע אותם, הם מקבלים בסדרה משקל כבד הרבה יותר מאשר החיילים שנלחמו שם, שנקודת המבט שלהם היא אולי החשובה ביותר.
ממש חסר ל"מלחמה בלי שם" פרק רביעי, כזה שמתאר מה קרה לגיבורי הסיפור מאז - חיילים, מפקדים, מנהיגים ואנשי מחאה, בוחן את הסרטים העלילתיים שנעשו על המלחמה והדימוי שלה, מדבר על הלומי הקרב הרבים והמשפחות השכולות ובעיקר שואל אילו לקחים יושמו, אם בכלל, צבאית ומדינית. הסדרה הזאת, כמו גם שלל פרויקטים שנערכים לכבוד המועד העגול, היא התחלה של תיקון והתמודדות עם הפצע של לבנון. היא צעד ראשון מצוין, אבל יש לנו עוד הרבה מה למצוא במראה.
בקטנה
פורמט הקרדיטים של כאן 11, החסכוני והנעים בדרך כלל, לא הלם את "מלחמה ללא שם". בלתי סביר שהשמות החלו לרוץ כשהקריינות עדיין מתארת אירועים משמעותיים כמו אסון המסוקים ומרואיינים עדיין מדברים. אפשר וצריך היה לערוך את זה טוב יותר.