בזכות הפייט עם הישרדות העניקה לנו "חתונמי" פרק כפול, שעלה, ככל הנראה, בהזזת התכנית של שני לשלישי. קשת, אפשר להבין מה קורה עם העקביות של התכנית הזאת? אין לה ספוט קבוע? מה נסגר, היא מורה מחליפה במתנ"ס? זאת תכנית, נא לקבוע לה זמני שידור קבועים ולחזור אלינו, תודה.
בינתיים, אנו חוזרים למלחמת ההתשה שנקראת אריק ודובי, לאחר שהחליטו "לתת לזה צ'אנס נוסף". באמת, הם ממש ממש מתכוונים לזה, אף עוזר הפקה לא הטמין פצצה מתקתקת תחת עורם באישון לילה. "לא הגיוני שמי שנמצא לידי לא יכול לראות את הטוב שבי", מהרהרת דובי בדרכה לבטל כל רעיון של אריק בטרם נולד. "חשבתי שאולי תעזרי לי…", "-לא". העיקר שאריק לא יעז לבאס לה את הטארוט.
מור מרגישה שהיא ומאור כבר לא מתקשרים ביניהם, לא ברור מתי זה היה אחרת. "את צריכה להבין", הוא פותח בפיקאפליין מספר 1, "אינטימיות אצלך זה דרך שיחות, אצלי דרך הקרבה", ומתכוון לומר "דרך המיטה". בפגישה עם הפסיכולוג, דני פרידלנדר מחליט שהם לא מדברים על מיניות אלא על "לחמם את הקשר", ובשלב הזה קצת נמאס שדני טוען כי הדבר שמדברים עליו הוא לא הדבר שמדברים עליו.
דנית חוזרת לשדה הקרב - הליכה עם אמיר בפארק. היא פותחת כל כך הרבה משפטים ב"יואו" נלהב, שלרגע נדמה לי כי זו אני בגיל 12 לקראת ביקור של "המורדים" בישראל. כמה עצוב לראות אותה מנסה להטעין חיים בגופת הקשר שלהם. גם אמיר, בדרכו, משתדל להביע התלהבות. "אני ממש מעריך אותה שהיא עדיין מוכנה לנסות, בעיניי היא גיבורה", הוא מעניק לה צל"ש, ולעורכים מגיע פרס המוזיקה הרומנטית הכי מוגזמת ביחס לסיטואציה.
הגר ודובון אכפתניר מאוהבים מתמיד. הם כל כך טובים ביחד שברגע היחידי שבו ניר לא מסתכל להגר בעיניים היא אשכרה מבקשת את זה. ואז, במהלך חתרני, משודרת השתיקה הארוכה ביותר בדייט אי פעם. זה כמעט סרט אינדי סקנדינבי, ושם כנראה טמונות כל הדקות הנוספות של הפרק. ברמה האנתרופולוגית, אנו עדים לרגע בו אחד הצדדים בקשר נסגר לעולמו הפנימי, או שסתם נגמר לו מה לומר, והצד השני מפרש את זה כדחייה. ניר מבולבל - איך ייתכן שהוא פעם אחר פעם מנסה לעודד את הגר באותה הדרך ומגיע לאותה תוצאה? לראשונה, סלילי הרובוט שלו נשרפים ממאמץ, והוא עושה את הלא ייאמן - נוטש אותה בין סמטאות נווה צדק.
"לא יתכן שצד אחד פשוט לא רואה את השני", קולו נשמע מבעד לאפלולית. מי יודע מה באמת קרה שם ביניהם, במסעדה, ונשאר על רצפת חדר העריכה. כך או כך, זה היה רק עניין של זמן עד שניר יתפוצץ, ולמען האמת, הוא בנה את הפצצה הזו לגמרי לבד. אף אחד לא ביקש מניר להיות מכיל כל כך, נהפוך הוא - לאורך כל הדרך, ניסתה הגר להסביר לו שהיא זקוקה ממנו ליחס כן ופשוט יותר. דווקא בגלל זה, די מקסים שהיא זו שמושיטה אליו יד, ופותרת את המשבר בחיבוק.
לפני יעל הפסיכולוגית, הדר ממשיכה לדבוק במעשייה לפיה תמצא בן זוג חלופי בזמן שדניס יהיה ביפן. יעל, חובבת נשות אינקוויזיציה, לא מצביעה על החירטוט. במקום זה, היא יוצאת כנגד ה"שקר" של דניס, לפיו הדירה המושלמת שלו שייכת לשניהם. היא צודקת, אבל זה לא העיקר. השאלה הרצינית שצריכה להישאל כאן, היא מדוע השקר הזה נוסד מלכתחילה. למה לעזאזל שהדירה של דניס תהפוך למשותפת בתוך שבועות ספורים של היכרות? ואז מגיעה מניפולציית כל הזמנים, הזכורה מהפרומואים: "הגיע הזמן לפתוח את הלב, ואתה אומר 'לא'". סליחה? באיזה שלב לעזאזל דניס לא פתח את הלב? ומתי הדר עשתה זאת בעצמה? הרבה עוולות גרמו הפסיכולוגים למתמודדים, אבל על רצח אופי לדניס לא נסלח.
"אין לי כוח לחזור אחורה, אין לי כוח לדברים האלה", ממלמלת הדר במכונית, כאילו נגזר עליה עכשיו להשלים בגרויות. "אני לא הולכת לחכות לשנה קלנדרית כדי להתחיל זוגיות. עכשיו אני פה, מחר אולי אני לא פה", היא חוזרת על האיומים המופרכים, מחקה את דמותה של תל אביב מהפרסומת לפסטיבל SOLOW. מעניין איך הדר הייתה מגיבה אם דניס היה אומר לה את אותו הדבר. מבחינת הדר, מותר לה לאיים בכל, ודניס תפקידו להתייצב לפי נקישת אצבעותיה, מגלומניה דומה לשל דובי. אבל האיום הזה, יותר מאשר הוא בריוני, הוא פשוט לא אמין.
לטענת הדר, היא פוחדת "לא להתגעגע". "ואם לא תתגעגעי", הוא משיב, "את לא חושבת שזה אומר משהו?". ודניס צודק במאה אחוז. כי מה זה אומר בעצם, לפחד לא להתגעגע? אם לא תתגעגעי - סימן שאת לא רוצה את הקשר הזה. אול גוד. הדר לא טועה שהסיטואציה מבאסת, היא טועה בדרכים הנכלוליות שגייסה כדי להניא את דניס מההחלטה, ויעל הפסיכולוגית פספסה אותן בענק. אבל דניס לא טיפש, ומבהיר יפה מאוד למצלמה שבאיומים לא קונים אותו. בבושם של "טומי" דווקא כן.
רומנטי מאי פעם, אמיר מפנק את דנית בשחמט ואבטיח. היא מתרגשת, אז זה כנראה במקום. לכו תבינו את מי שמנהלים קשר דרך כלבה. הגר וניר נושמים את אוויר הטיילת, מאור ומור מחליפים צ'אפחות - אידיליה שוררת בכל. אפילו דובי ואריק, שעוד לא יודעים להסתדר למשך כוס קפה שלמה, מחליטים לטוס לברצלונה. אם חשבנו שאין מוזר מהקונספט של "חתונמי", קבלו את הדמויות עצמן. למשך שעה הכל מחייך אליהם, כי ככה זה בחו"ל, וברגע הראשון שמזדמן להם הם רבים, כי ככה זה בחו"ל עם האדם הלא נכון.
לאריק מפריע שדובי מניחה רגליים על הכיסא שלפניה בבית הקפה, והרשו לי להיות רגע פרידלנדר - לא על זה באמת הוא כועס. כלומר, גם על הרגליים, אבל לא רק - הרגליים מייצגות עבורו את הוולגאריות של דובי, שלוקחת דרך קבע את כל המרחב הציבורי לעצמה. וזה אכן מעצבן, אבל גם לא ישתנה בהינף רגל.
טקס ההתלבשות-אישור בין מאור למור חוזר במלואו, הפעם לרגל אירוע חגיגי: פגישה עם חבריה של מור, שמרימים צ'ייסרים של צהריים על חוף הים כי קלישאת אינסטה ישראלית זו לא מילה גסה. מתפתחת שיחה סביב הסוגיה האם רומנטיקה אפשרית בדייט ראשון. מור, שחשה דובי: "מבחינתי הבסיס לזוגיות זו חברות". כדי לקדם את החברות הזאת, היא שורפת אותו בשניה הראשונה שהוא מעז להוציא מילה. איזה מוזר שהוא שותק, אה? בבית, היא מאשימה אותו בחוסר סולידריות, שוכחת לגמרי איך הוציאה אותו לוזר מול החברים שלו עצמו. העיקר שהם השלימו, או משהו כזה, ומאור הולך למקלחת בהוראתה של מור בכלל בכלל בלי עזרה של רצועה.
דובי ואריק מצליחים להתגבר על משבר הרגליים, והיא ממשיכה במגמת משחקי הקלפים. אריק שואל אותה על הפדיחה הגדולה בחייה - וזו, מסתבר, כניסה בקיר זכוכית. "את יודעת שעכשיו חייבים להזהיר מקיר זכוכית, לשים כיתוב". שיחת העומק שלהם לא מסתיימת שם, ומסתעייפת לסוגייה "עם מי היית רוצה להתחלף לשבוע", "מה יש לך באוטו". התשובות גנריות אך השמחה בלב, וזה מה שחשוב. ועדיין, לא נראה שהעולמות שלהם נפגשים. אריק עסוק מדי בנדל"ן, דובי בעצמה.
הדר ודניס נפגשים אחרי יומיים בנפרד, ודניס, בלינצ'ס של אמא, התגעגע עד מעל הראש. מתוך ערפילי ה"טומי", הוא מחליט לקצר למענה את הטיסה שלו ליפן. התקפלות קצת מאכזבת, אבל מה נגיד, הילד מאוהב. "בהנחה שתרצי לראות את הפרצוף שלי אחרי שזה נגמר, אז אנחנו ביחד", הוא שם את כל הקומדיות הרומנטיות לדורותיהן בכיס הקטן. תגידו לי, מה זה הקסם הזה שנקרא דניס? האם הוא פרי אהבתם של כל האבות ב"מאמא מיה"? דמות של שייקספיר? חלום של חד קרן? מי אתה ומה אתה עושה שם? "הוא מאוד מאוד בוגר", מסכמת הדר. נקווה שקיצור הטיול היה שווה את זה.