"ממשלת הימין הקיצוני ניסתה לחסל אותנו, אבל ניצחנו בגדול"

    לאחר שזכה בפרס יוקרתי בפסטיבל קאן, גרם לקהל בפסטיבל ירושלים למרר בבכי ונגנז כאן מסחרית, "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו" יוקרן בלעדית ב-yes. בריאיון, הבמאי כרים איינוז מספר על המלחמה בממשלה הברזילאית ועל חיבתו לטלנובלות

    • פסטיבל קאן
    yes

    לראשונה מאז ייסודו, פסטיבל קאן לא ייצא השנה לדרך בחודש מאי. כל מה שנותר, אם כך, הוא להתרפק על זיכרונות העבר, ואחד הרגעים הכי יפים בשנה שעברה היה טקס הסיום של "מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית באירוע. הפרס הראשון חולק בצדק רב לסרט הברזילאי "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו", והצוות שלו הגיב לכך בחגיגות שמחה מטורפות, מהסוג שאופייניות יותר למשחק כדורגל מאשר לפסטיבל המעונב.

    "תמיד משמח לזכות בפרס כל כך חשוב, אבל השמחה היתה גדולה במיוחד בגלל כל מה שהממשלה הברזילאית עוללה לקולנוע המקומי בתקופה האחרונה", מסביר הבמאי כרים איינוז בריאיון מיוחד לוואלה! תרבות. "אחרי שניסו לחסל אותנו, הפרס היה מעין הוכחה שבכל זאת יש טעם להמשיך ליצור קולנוע ברזילאי. בגלל זה שמחנו כאילו זכינו במונדיאל. אגב, צר לי לאכזב אותך - אמנם אני ברזילאי, אבל אני לא אוהב כדורגל".

    לאחר הפרמיירה המוצלחת בקאן, המשיך הסרט להסתובב בעולם ולגרוף פרסים ושבחים. הבכורה הישראלית שלו היתה בקיץ האחרון בפסטיבל ירושלים, שם מילא אולמות. לאחר מכן לא נרכש כאן להפצה מסחרית, אבל השבוע הוא עולה בלעדית ב-yes ויהיה זמין למנויי ומנויות הלוויין.

    כדאי לנצל את ההזדמנות לצפות בסרט, המבוסס על ספרה של מרתה בלתה. הוא כל כך טוב, שבחורף האחרון בחרנו אותו למקום החמישים במצעד סרטי העשור. נימקנו זאת כך - "'הסרט מציג את סיפורן של שתי אחיות בריו של שנות החמישים, אאורידיסה וגואידה, שכל כך אוהבות ומעריצות זו את זו עד שהן משוכנעות כי דבר לעולם לא יפריד ביניהן - אבל אז מגיעים הגורל, והפטריארכיה. המלודרמה הכי עצובה של העשור, על החמצה צורבת שקשה להכיל, ועל אושר שהיה לכאורה במרחק הושטת יד, ובכל זאת רחוק כשמים מן הארץ. סרט מקורי, מפתיע, מיוחד ומהמם - מהפתיחה החלומית ועד הסיום קורע הלב".

    עוד בוואלה! NEWS

    מצעד סרטי העשור: מקומות 60-35

    לכתבה המלאה
    קשה לבטא, שווה לראות. מתוך "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו" (צילום: יח"צ)

    "אני גיי, וגדלתי כבן היחיד במשפחה שכולה נשים", מסביר הבמאי מה משך אותו ליצור סרט על פטריארכיה. "אני מבין נשים טוב יותר מאשר שאני מבין גברים. אני לא חושב שיכולתי לעשות סרט על עורך דין סטרייט. נשים תמיד עניינו אותי, וכבר בעבודה הקולנועית הראשונה שלי עסקתי בקורות חייה הקשים של סבתי, שמזכירים את מה שמתואר בסרט. בזמן העשייה, לא חשבתי על כך שאני עוסק בגבריות רעילה, זה משהו שהבנתי רק בסוף התהליך".

    ומה הבנת מהתגובות שקיבלת על הסרט?

    "מצד אחד זה סרט מאוד ברזילאי, עם הרבה אלמנטים מקומיים, ומצד אחר הוא בכל זאת הידהד בהרבה תרבויות אחרות, אז זה עזר לי להבין עד כמה פטריארכיה היא סוגיה אוניברסלית, ולא משנה אם זה ברזיל, סרביה או ישראל. לגבי התגובות במולדת שלי - אחרי ההקרנות השונות, ניגשו אלי הרבה נשים ברזילאיות מדורות שונים, ואמרו לי שהסיפורים שלהן מזכירים את מה שרואים בסרט, אבל תמיד הושתקו, והן שמחות שסוף סוף מישהו הביא אותם לידי ביטוי".

    תרשה לי לגלות לך שבסוף ההקרנה בירושלים, הרבה יצאו מהאולם בעיניים דומעות. זה נדיר בימינו לראות סרטים נטולי ציניות, שלא מפחדים להתרגש ולרגש.

    "אני חושב שסרט צריך להוציא אותך אחרת מן האולם ממה שנכנסת, והדרך לעשות זאת היא לא לפנות לראש, אלא ללב. כשהייתי נער, צפיתי בטלוויזיה ב'חיקוי לחיים' של דאגלס סירק ומאוד התרגשתי ממנו. כולם תמיד עקצו אותי על זה ואמרו לי שהוא נורא סנטימנטלי, אז תמיד קצת התביישתי באהבה שלי אליו, אבל עם הזמן התחלתי לשאול את עצמי - מה בעצם הבעיה בסנטימנטליות?"

    גם המלודרמה, הז'אנר שאתה פועל בו כאן, נתפסת לא פעם כנחותה.

    "זה ז'אנר מדהים, על דמויות שנמצאות בשולי השיח, בפריפריה, ומאבק אצלן הוא לא דבר תיאורטי. גדלתי על טלנובלות, שהן סוג של מלודרמות. ההבדל הוא שטלנובלות מיוצרות כמו פיצה - מצלמים ארבעים סצינות ביום, והדמויות לא באמת מפותחות. ועדיין, ה-DNA של הטלנובלה והמלודרמה מאוד דומה. הבדל נוסף הוא שטלנובלות מצולמת בצורה מאוד תיאטרלית, אבל מלודרמות נוטות להיות קולנועיות, ואז השאלה היא איך אתה לוקח סיפור על עולם אכזר ומכוער ומציג אותו בעזרת דימוים יפהפיים".

    עוד בוואלה! NEWS

    במאית "דיוקן של נערה עולה באש" מדמיינת עולם בלי גברים - וזה נפלא

    לכתבה המלאה
    "מלודרמה זה ז'אנר מדהים". מתוך מתוך "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו" (צילום: יח"צ)

    איינוז החל לפעול בתחילת העשור הקודם ומאז הוציא תחת ידו שלל סרטים עלילתיים ותיעודיים, שכמה מהם זכו לחשיפה כלשהי בישראל, למשל "מאדאם סאטה". "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו" הוא סרטו הטוב ביותר עד כה. ליופי שלו אחראית גם הלן לובר, מן הצלמת הטובות שפועלות בימינו, ומי שהיתה אחראית גם ל"Never Rarely Always Sometimes", זוכה הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ברלין האחרון. "רוב הצוות היה נשי, ובמיוחד היה לי חשוב שהצלמת תהיה אישה", אומר על כך הבמאי.

    "יש לזה כמה סיבות: גם כי לא רציתי שיהיה כאן מבט גברי כל הזמן, וגם כי שתי השחקניות הראשיות חסרות ניסיון מול מצלמה, אבל היו להן תפקידים מאתגרים ביותר, ורציתי לייצר אווירה אינטימית ככל האפשר, כדי שיהיה להן נוח", הוא מוסיף. "בלי קשר לכך, הלן צלמת מצוינת, עם הרבה ניסיון ובכל זאת גם עם מבט רענן, והיא דחפה את הסרט רחוק יותר וכל הזמן חשבה על הרגש".


    דיברנו על האוניברסליות של הסרט - ובכל זאת, אתה חושב שמשהו הולך לאיבוד בתרגום?

    "יש משהו שמאוד חשוב לי להבהיר, ואולי לא ברור למי שלא דובר פורטוגזית: המשפחה שעומדת במרכז הסרט היגרה לברזיל מפורטוגל. זה חשוב להבנת הרקע של האבא. הוא לא סתם מתנהג כמו פטריארך כל כך ברוטלי, אלא כי כמו הרבה מהגרים, יש לו מוטיבציה גדולה במיוחד והוא רודה בבנות שלו כי הוא מרגיש חובה שהן יצליחו".

    "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו" זה שם ארוך בלשון המעטה וגם לא קל להיגוי למי שאינו ברזילאי. למה היה לך חשוב לקרוא לסרט ככה?

    "כברזילאי, גדלתי כשרוב הקולנוע מסביבי הוליוודי, מה שאילץ אותי לבטא שמות אמריקאים. אז אם ברזילאים חייבים לבטא שמות אמריקאים, למה שאמריקאים לא יצטרכו לבטא שמות ברזילאים? רציתי שבשם יהיה ניחוח של המקום ממנו הוא בא, והיה לי חשוב גם לשמור על השם של אאורידיסה, בגלל הרפרנס למיתולוגיה היוונית (על אורפאוס ואאורידיקה)".

    לא אוהב כדורגל. הבמאי כרים איינוז בקאן עם כוכבות הסרט, קרול דוארטה ויוליה סטוקלר (צילום: אימג'בנק)

    אנחנו בכוונה לא חושפים כאן יותר מדי פרטים על עלילת הסרט עמוס הדרמות, התגליות והתפניות, אבל נספר כי לבקיאים בתרבות הברזילאית מצפה הפתעה נעימה: במהלכו מגיחה לתפקיד קטן פרננדה מונטנגרו, שבגיל תשעים היא אולי הוותיקה והבכירה בשחקניות ברזיל.

    "היא מייצגת דור שלם של נשים ברזילאיות, שלא רק שרדו את הניסיונות לדכא אותן, אלא הצליחו לעשות זאת כשהן שומרות על הכבוד העצמי שלהן", אומר על כך הבמאי. "היא סמל של ליברליות, של עוצמה, של שיוויון בין המינים. אין בה טיפה של רגשי נחיתות ויש לה את הכבוד העצמי שלימין הקיצוני אין. בגלל זה שלטון הימין הקיצוני מתעב אותה ותוקף אותה בצורה מיזוגנית, אבל היא לא מפחדת מהם".

    מה יהיה עם הפטריארכיה?

    "אני חושב שדברים משתנים. המאבקים נושאים פרי. אנחנו חווים רגע מעניין שבו העולם מתחיל לדמיין את עצמו לא דרך פטריארכיה. איזה מדינות התמודדו הכי טוב עם הקורונה? מדינות שמנהיגות נשים. אני גר בגרמניה כרגע, ואנגלה מרקל התמודדה עם המשבר בצורה מדהימה. אפשר רק ללמוד ממנה".

    ומה יהיה עם ברזיל?

    "אני אמנם לא גר כרגע בברזיל, אבל אני עוקב כמובן אחרי מה שקורה בה, וזה הרבה יותר מטרגדיה. אלא השנים הכי אפלות בהיסטוריה הברזילאית. אני יודע שהנשיא בולסונארו הוא החבר הכי טוב של ביבי, אבל הוא טיפש וצריך להעמיד אותו לדין. ההתנהלות שלו בזמן הקורונה מובילה למוות של הרבה אנשים, והדבר הכי גרוע זה שהאליטה הכלכלית עשתה עסקה עם השטן ומשתפת איתו פעולה. הוא מפלצת".

    הייתי מאחל שנתראה בקרוב בישראל, אבל בגלל הקורונה זה לא נראה כל כך רלוונטי.

    "הייתי מאוד שמח לבוא לבקר. אני חושב שישראל מאוד מזכירה את ברזיל במנטליות ובשמחת החיים. אבא שלי אלג'יראי, ואני כרגע עובד על סרט מסע בעקבות השורשים שלי ושלו. חוץ מזה, הקורונה גרמה לי לחשב מסלול מחדש, ולתהות איזה סיפורים צריך לספר עכשיו".

    "הוא מסוכן וצריך לעמוד לדין". נשיא ברזיל ז'איר בולסונארו (צילום: רויטרס)

    הסרט זמין מהיום (חמישי 7.5) ב-VOD של yes ובשלישי 12.5 ב-22:00 ישודר ב-yes 3.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully