(בסרטון: הממשלה החדשה יוצאת לדרך בטקסי חילופי שרים)
התקשורת מתנהלת לפי תבניות קבועות של סיפורים: גיבורים מול נבלים, מנצחים מול מפסידים, בני אור מול בני חושך, או סתם מגזר מול מגזר. לעתים השיטה הזאת גובלת באבסורד, אבל על פי רוב זה סתם שטחי ומשעמם - תיבות התהודה השונות מהדהדות כל אחת ניצחון מוחץ או מפלה גורפת.
נרטיב אחד, עם קשר רופף למציאות אך אהוב מאוד על פרשנים פוליטיים, גורס כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא קוסם פוליטי שנחלץ מכל צרה, אף כי בפועל הוא נכשל פעם אחר פעם בהשגת רוב שיממש את האג'נדה הפוליטית שלו. עכשיו יש לסיפור הזה גרסה משופרת: עסקת האחדות של הליכוד עם כחול לבן, שלקחה ממפלגת השלטון כמעט כל תיק שחשוב לבוחריה - בטחונית, מדינית, משפטית, כלכלית ותרבותית - היא דווקא, כך מסתבר לפי הגרסה הזו, תבוסה מהדהדת לראש הממשלה החליפי בני גנץ, עד כדי האשמתו בכניעה ללא תנאי.
ראוי לבקר את יו"ר כחול לבן על שלל תזוזותיו, על הכשרת ממשלה שבראשה עומד נאשם, על הממשלה המנופחת להדהים, על הפניית העורף לחבריו, על שלא התעקש על שותפות יהודית-ערבית, על שלא הציב קווים אדומים יותר והפעיל יותר שרירים - הכל כמעט נכון, אבל הטענה כי נתניהו עשה לו שח-מט והביס אותו באופן מוחץ, עם כל הכבוד, אינה מחזיקה מים, ונשענת בעיקרה על ההנחות שעושים הפרשנים למנהיג הליכוד, ועל הדימוי של גנץ כטירון פוליטי נצחי.
אילנה דיין ב"עובדה", ב"ריאיון הראשון לאחר השבעת הממשלה", לא אתגרה את הנרטיב הפשטני הזה, והשתמשה אף היא במילה "כניעה". נבהיר: המגישה הוותיקה עשתה את עבודתה כשהציגה את ההאשמות נגדו באופן חד וברור בלי שום הנחה, אלא שסדרת השאלות שהציגה כבר מוכרת לעייפה במסגרת אותן שיחות חוזרות וטענות ידועות ותשובות ידועות שכנגד, ובהתאם המשדר לא הציג איזה מפגן עיתונאי מרשים, מחדש או מעניין במיוחד.
דיין איגפה את גנץ מכל הצדדים, והציגה אותו כמי שאכל את הדגים המצחינים וסביר כי גם יגורש מהעיר, וניסתה לעמת אותו שוב ושוב עם ההסכמה לשבת בכל זאת עם נתניהו, אלא שזה לא הדבר היחיד שחשוב. הצרה היא שהשאלות הללו, חלקן מהתחום הפסיכולוגי-אישי, באו על חשבון שאלות על מדיניות ועמדות ברורות - מהסוג שתמיד מעורפל מדי אצל גנץ גם לאחר שנה פוליטית סוערת. דיין לא שאלה אף לא שאלה אחת על תכניותיו של יו"ר כחול לבן למשרד הביטחון אליו נכנס, למשל, ואף כי הבהירה באולפן לאחר מכן כי גם נושא הסיפוח - עניין בעל השלכות שאי אפשר להפריז בכמה שהן דרמטיות - עלה בשיחה, היא בחרה לחתוך זאת מהריאיון, כשבפנים דווקא נותרו עוד שאלות מפותלות על האם הוא מאמין לנתניהו וסומך עליו ובטוח שיקיים את דבריו. הכותרת היחידה שדיין הוציאה הגיעה אמנם משאלה כזו על מדיניות: התחייבותו של גנץ שלא לחוקק פסקת התגברות, ובכך לשים קץ לרעיון העוועים הזה.
גנץ ישב שם וספג את הביקורת, וענה בסבלנות, עם מסרים קבועים (הקורונה, סבב בחירות נוסף, הקרע בעם - כולם מאיימים יותר לטענתו מאשר ישיבה עם נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים), אך בעיקר ענייניים: בלי לשלוח לדיין מכתב תגובה ארוך והזוי, בלי לנצל את הבמה כדי לטנף על שותפיו-יריביו משכבר, בלי לדחות על הסף בגסות טענות שמופנות כלפיו. תחת זאת, הוא נתן גרסה פשוטה ופרגמטית - אפשר להסכים איתה ואפשר לא, אבל קשה לשכוח שריאיון ממלכתי בתקשורת מדמות בכירה כל כך אינו עניין שבשגרה, הגם שלמרבה הצער מדובר בעניין שאמור להיות מובן מאליו.
דיין לא הפילה את גנץ בריאיון, אבל הוא לבסוף אכן הפיל את עצמו. פליטת פה אחת בכל זאת סדקה את הדימוי השקול שלו. "זה לא היה עיקרון", אמר גנץ על הבטחתו שלא להיות שותף לממשלה בראשותו של אדם הניצב בפני כתב אישום, "זאת אמירה עקרונית שהייתה נכונה לשעתה". תמרור האזהרה המילולי הזה, טריק משוכלל כמעט כמו חוק נורבגי משודרג או משרד מומצא לענייני כלום, יעמוד מעל גנץ בכל פעם שיעז להציג עיקרון פוליטי נוסף, מעתה ועד עולם.