"זוג יונים" (נטפליקס)
משבר הקורונה גרם להוליווד לשנות תוכניות, ולשלוח ישירות לסטרימינג סרטים שנועדו להפצה קולנועית. אחד מהם הוא "זוג יונים", קומדיה בפרופיל גבוה למדי בכיכובם של שתיים מן האושיות החמות בעולם הבידור האמריקאי של השנים האחרונות - קומאיל ננג'יאני, המוכר בין השאר מהסדרה "עמק הסיליקון" והסרט "חולי אהבה", ואיסה ריי, שפרצה בסדרה "לא בטוחה". הסרט היה אמור לערוך את בכורתו בפסטיבל SXSW, שבוטל, ואז להיות מופץ בידי אולפני פראמונט, שנאלצו לוותר עליו ומכרו אותו לנטפליקס, והוא זמין בה ברחבי העולם וגם אצלנו מסוף השבוע.
בזמן האחרון, את הסרטים הטריים שעלו להקרנות בכורה בנטפליקס אפשר היה לחלק לשניים: כאלה שבגלל בצורת הקורונה התקבלו ביותר התלהבות ממה שהיו ראויים לה, למשל "מותר לאהוב" ו"טיילר רייק: חילוץ"; וכאלה שאפילו בתקופת יובש כזו, קשה למצוא בהם ערך, לדוגמה "מיסי מסתבכת". "זוג יונים", לעומת זאת, הוא פשוט סרט טוב נקודה, בלי שום קשר לנסיבות.
במקור, נקראת הקומדיה הזו "Lovebirds". בזרוע הישראלית של נטפליקס החליטו לקרוא לה "זוג יונים", והתעלמו מהעובדה שלא מזמן יצא סרט מפוקפק במיוחד של דובר קוסאשווילי באותו שם. למרבה המזל, חוץ מהדמיון הקוסמטי, אין קשר בין שתי היצירות.
השם לא מוצלח, אבל לא מטעה: עלילת הסרט עוסקת בזוג, בגילומם של ננג'יאני וריי, שהיו פעם מאוהבים עד מאוד, אבל חווים משבר מתמשך בקשר ביניהם. רצה הגורל ובדיוק ביום בו הם מחליטים לפרק סופית את החבילה, נקלעים השניים לפרשיית רצח ומוצאים עצמם חשודים בה. כעת, עליהם להוכיח איכשהו את חפותם, וכמובן שההרפתקה המשותפת הזו תאפשר להם לנסות לאחות את השברים.
קו העלילה הפלילי הוא הצד הפחות חזק בסרט. הפרשייה בה מסתבכים הגיבורים אפלה ומטרידה מדי יחסית ליומרות הקומיות שלו, ומזכירה את "עיניים עצומות לרווחה", שכזכור לא היה משעשע כלל. נוסף לכך, היא גם מופרכת למדי, ומתוארת באמצעות ערכי הפקה נמוכים ולא משכנעים.
אך הפרשייה נותרת כרקע מינורי למדי בסרט. העיקר בו הוא התרפיה הזוגית שעוברים הגיבורים, והיא מוצגת כאן באופן רגיש ומלא ניואנסים. המחלוקות בין זוג היונים פרוזאיות למדי, אבל דווקא בגלל זה יש להן אפקט דרמטי, כי הן אותנטית ומעוררות הזדהות. תחושות כמו קנאה, רכושנות ורגשי נחיתות מתוארות כאן בצורה כואבת, אך גם משעשעת מספיק כדי שאפשר יהיה להתמודד עם הכאב. אין כמו קומדיה כדי לחפור במקומות הכי רציניים.
את שני הכוכבים רואים לאחרונה בכל מקום, כל הזמן - לדוגמה, בשבוע הבא יעלה ל-VOD "שוטר על הדרך", קומדיה שהופצה בקולנוע בקיץ האחרון בכיכובו של ננג'יאני. יש סיבה למה הוא וריי כל כך פופולריים. יש בהם כריזמה נונשלטנית, יש להם תזמון קומי מעולה, והנוכחות שלהם מקרינה אמינות.
את הסרט ביים מייקל שוולטר, שעבד עם ננג'יאני גם ב"חולי אהבה" ואף אז הוציא ממנו את המיטב. "זוג יונים" לא חף מבעיות ורחוק משלמות, אבל מתגלה כחוויית צפייה מהנה ביותר. הוא היה מומלץ בלי קשר לקורונה אבל רלוונטי במיוחד עכשיו, אחרי שכל כך הרבה זוגות התבשלו יחד בסיר הלחץ של התקופה הזו וזקוקים גם כן לתרפיה משותפת.
"שלוש שניות" (HOT, סלקום, yes, פרטנר TV)
כמו "זוג יונים", גם "שלוש שניות" חווה דרמות סביבו. הוא היה אמור להגיע לאקרנים בארצות הברית כבר לפני כשנתיים, אבל עלייתו נדחתה שוב ושוב בשל קשיים כלכליים של חברת ההפצה. כרגע, הפצתו נקבעה לסוף יולי, אבל בגלל הקורונה, סביר להניח שגם זה לא יקרה.
בישראל, הסרט דווקא כן זכה לראות אור מקרנה - אך רק בשלהי פברואר, כך שלאור הנסיבות הוא לא שרד זמן רב באולמות, וכעת כבר עולה ב-VOD.
מדובר בעיבוד לספרם של השוודים אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום, המעתיק את העלילה משטוקהולם לניו יורק ומציג את סיפורו של עבריין שהפך למודיע משטרתי, ונשלח חזרה לכלא כדי לסייע ל-FBI להילחם בכנופיית סוחרי סמים מזרח אירופאית.
בסרט מככב צוות מרשים של שחקנים ושחקניות, ובו ג'ואל קינמן, רוזמונד פייק, קלייב אוון ואנה דה ארמס, שאחרי הצילומים אליו עשתה את הפריצה הגדולה שלה ב"רצח כתוב היטב". ביים אותו האיטלקי אנדריאה די סטפנו, הצועד בצמרת מצעד "הקולנוענים שהשמות שלהם הכי נשמעים כמו כדורגלנים". הוא עושה עבודה מיומנת, אך "שלוש שניות" היה עלול להיוותר לא יותר מאשר מותחן פעולה יעיל וממוצע, לולא שני אלמנטים שמבדלים אותו.
קודם כל: האלימות הברוטלית הגרפית. שמזכירה לעתים את "אוז", והיא מהקשות שנראו על המסך הגדול בשנים האחרונות. חשוב מכך, קשת הדמויות הרחבה, שמשקפת את המרקם החברתי העשיר בו העלילה מתרחשת - סוכנים פדרליים ומודיעים, שוטרים וגנבים, שחורים ופולנים ומה לא. בסופו של דבר, יש כאן מספיק טיפוסים, טוויסטים וסצינות חזקות כדי למשוך את תשומת לבנו למשך הרבה יותר משלוש שניות.
"על החגים ועל המוות" (HOT, סלקום, yes, פרטנר TV)
גם הסרט הבא עלה לאקרנים בישראל, בסתיו האחרון, ואף הוא התאדה במהרה - אבל לא בגלל הקורונה, אלא סתם כי כשל מסחרית. גם זה קורה.
במקור נקרא הסרט "Black Christmas", והוא עיבוד לזוועתון בשם זהה מ-1974. בעברית, בחרו לו את התרגום היצירתי והחינני "על החגים ועל המוות". כיאה לכך, הוא עוסק בקבוצת תלמידות קולג' הנרצחות בזו אחר זו בימי חג המולד.
נשמע גנרי. אך הבמאית סופיה טקל, שכתבה את התסריט עם אפריל וולף, לוקחת את הסיפור הנדוש והופכת אותו למשל על פטריארכיה ופריבילגיה לבנה באקדמיה. הביצוע לא תמיד מוצלח, אבל יש כאן המון רעיונות מעניינים וזה סרט מרתק שלא רק מתרחש באוניברסיטה, אלא יום אחד גם ילמדו אותו שם.
"מינכן" (נטפליקס)
נטפליקס מתמחה כרגע בסרטים הפחות אהודים של סטיבן ספילברג. את רוב להיטיו אין כרגע, חוץ אולי מ"פארק היורה", אבל כן יש את "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", שהוא בעצמו שנא; את "הוק" המושמץ; את "טרמינל", שלא נחשב לחלק מהקאנון שלו; ואת "מינכן", אחד הסרטים הכי שנויים במחלוקת פרי עטו.
כמשתמע משמו, הסרט עוסק במבצע המתמשך של המוסד, במהלכו חוסלו אנשי ספטמבר השחור שהיו אחראים לפיגוע הרצחני באולימפיאדת מינכן. העובדה הזו מעט נשכחה, אבל גם לפני עידן הרשתות החברתיות והברברת הכללית, יציאת הסרט עוררה כאן מהומה גדולה, ואפשר רק לשער מה היה קורה לו נעשה בימינו.
בזמנו, ולא רק אצלנו, בחנו את הסרט בשבע עיניים ודנו אותו לחומרה. אז הנה, כמו שאומרים בימינו, דעה לא פופולרית: במבט מפוכח, "מינכן" אינו רק דוגמה נוספת לשליטה המוחלטת של ספילברג באמנות הקולנוע, אלא יצירה חכמה, מעמיקה ומן הסתם גם אקטואלית, על חוסר היכולת לנתק בין האישי והלאומי, העבר וההווה, ועל מידת המוסריות והתועלת של הנקמה. חוץ מזה, גם למי שהנושאים הללו אינם מעניינים אותו, הוא פשוט מותחן פעולה מרתק, שיש בו את כל מה שאפשר לבקש מסרטים שכאלה.
סינמטק ביתי (MUBI)
ונסיים עם הבשורות הקולנועיות הכי טובות שהגיעו לאוזנינו בזמן האחרון: MUBI, שירות סטרימינג המתמחה בקלאסיקות ובסרטי פסטיבלים, החליט להפסיק להעלות פנינים טיפין-טיפין אלא לפתוח לרווחה את הספרייה הנפלאה שלו, שזמינה כעת לרווחה מתי שרוצים, גם אצלנו.
המבחר כולל סרטים שאין צורך להציג, ונחשבים לגדולים בתולדות הקולנוע: "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה, "400 המלקות" של פרנסואה טריפו, "פרסונה" של אינגמר ברגמן, "המדבר האדום" של מיכלאנג'לו אנטוניוני, "פיירו המשוגע" של ז'אן-לוק גודאר ועוד. אם אתם מחפשים משהו קליל מעט יותר אך עדיין מופתי, לכו על "חידון בחרוזים" של סטנלי דונן עם אודרי הפבורן וקרי גרנט.
התפריט כולל כרגע גם את "אימפריית החושים" ומבחר מסרטיהם של אנייס ורדה וקז'ישטוף קישלובסקי. נוסף לכך, יש גם סרטים עכשוויים יותר, בהן קלאסיקות אינדי מודרניות כמו "שעות הקיץ" של אוליביה אסייאס ו"אפסטרים קולור" של שיין קארות'. חובבי טראש פולחני, מצידם, ייהנו מסרטי הפולחן של טרומה, האולפן הידוע לטובה ולשמצה, למשל "גולשים נאצים חייבים למות".
פרטים טכניים: הסרטים מתורגמים לשפות שונות, אך לא לעברית; יש דמי מנוי, אך הם נוחים יחסית - כעשרה דולר לחודש, ויש גם תקופת ניסיון חינם.
