הסרט של נטפליקס שכולם מדברים עליו, ועוד המלצות צפייה לסופ"ש

בשבוע שעבר הסתיים פסטיבל טרייבקה, שבשל משבר הקורונה התקיים בצורה וירטואלית. שניים מהמנצחים הבולטים בו היו "אסיה", סרט תוצרת הארץ בכיכובה של שירה האס שקטף שלל פרסים בתחרות הבינלאומית; ו"מותר לאהוב" ("The Half of It"), דרמה רומנטית אמריקנית שהתגלתה כזוכה הגדולה בתחרות הראשית. השבוע, מיד לאחר ההכתרה שלה, עלתה בנטפליקס. איפה הימים בהם היינו נדרשים לחכות שנה שלמה כדי לראות אצלנו את הזוכים בפסטיבלים בינלאומיים?

את הסרט ביימה אליס וו, שפרצה לפני כעשור וחצי עם "להציל את הכבוד", מן הסרטים הראשונים שהציגו את הקהילה הסינית-אמריקנית במבט מבפנים. הפעם, הקולנוענית המוערכת מגישה מעין גרסה מודרנית של "סירנו דה ברז'רק". העלילה מתרחשת בעיירה קטנה ונידחת, אי שם בארצות הברית, ועוקבת אחר נערה מופנמת ויתומה מאם, החיה ועובדת עם אביה, שהיגר מסין. היא ניחנה בכישורים רבים, בהם כישורי כתיבה, בדיוק מה שחסר לאחד מהחתיכים של השכבה, השוכר את שירותיה כדי לחזר באמצעות מילים אחרי הקראש שלו. מדובר בנערה שאי אפשר לעמוד בקסמיה, ואכן - גם סופרת הצללים שלו מתאהבת בה.

בכל הקשור לפוליטיקת זהויות, הסרט מסמן וי על כל המשבצות הנכונות - גיבורה שמוצאה אסייתי, עיסוק בגיבוש זהות קווירית ושבירת הקונבנציות של קומדיית הנעורים האמריקנית. יש כאן כמעט הכול. אז מה חסר? בעיניי, העלילה לא מתפתחת באופן משכנע במיוחד, רוב הדמויות לא כתובות באופן אמין, והתוצאה גם מעט מסורבלת, ומאבדת אנרגיות עם הזמן. בעיה נוספת: בשלב מסוים, ההתכתבויות בין הדמויות עוברות להודעות טקסט, פורמט שהקולנוע עדיין לא מצא דרך נאותה להציגו על המסך, ואולי גם לעולם לא ימצא.

למרות ההסתייגויות הללו, ואף שאיני שותף להתלהבות של רוב התקשורת מן הסרט, אי אפשר לבטל את ערכו לחלוטין. העיירה שבה הוא מתרחש פיקטיבית אמנם, אבל מייצגת עיירות אמיתיות רבות, והתסריטאית-במאית מצליחה להעניק כאן תחושה של זמן ושל מקום; יש פה גם ניסיון מעניין לשחק עם קונבנציות של אחד הז'אנרים השחוקים ביותר ולעדכן אותן; ומעל הכול, גם אם המכלול לא מספק, יש כאן כמה סצינות יפהפיות, שמימיות ממש. למשל, סצינת הפתיחה, המביאה ציטוט מקסים של אפלטון על אהבה, או סצינה מאוחרת יותר, בה הגיבורות נוסעות לצלילי "Seventeen" של שרון ואן-אטן.

נוסף לכך, הסרט מציג תגלית מהממת בתפקיד הנערה שכולם רוצים בקרבתה, אבל רואה את הדברים בדרך שלה. מגלמת אותה אלכסיס למיר, שחקנית כל כך מתחילה ואלמונית שעוד אפילו אין לה ערך ויקיפדיה, אבל אם לשפוט לפי התצוגה שלה כאן, עוד יכתבו עליה שירים.

בשבועות האחרונים הרבו לדבר בישראל על חוסר הכבוד של החברה המקומית כלפי אנשי ונשות הוראה. היחס הזה בא לידי ביטוי גם בקולנוע המקומי, שכמעט ולא העמיד במרכזו מורים או מורות, עד שהגיע מתן יאיר.

יאיר, מורה בעצמו, יצר בשנתיים האחרונות שני סרטים על בסיס חוויותיו. הראשון היה "פיגומים", שקיבל מאיתנו את הציון "טוב מאוד", ובשנה שעברה בא "בגרות", שהצליח להעלות את הרף עוד קצת, ולקבל "מצוין". מדובר באחת היצירות הקולנועיות הכי יפות, חכמות, מיוחדות ושלמות שנראו כאן. היא זכתה להצלחה מסחרית נאה, אבל אם דילגתם עליה באולמות, תוכלו להשלים שיעורי בית ולצפות בה ב-VOD של yes.

למרות הדמיון, יש גם הבדלים מהותיים בין "פיגומים" ו"בגרות", שבו הממד האוטוביוגרפי מודגש יותר. יאיר מגלם כאן את עצמו, ואת הנערים מגלמים מי שהיו חניכיו במציאות, מה שמטשטש את הקווים בין העלילתי לתיעודי. נוסף לכך, הסרט עוסק גם במערכת היחסים בין הקולנוען/מורה לאביו, שגם הוא מגלם את עצמו. מתברר לנו כי האב נטש את בנו בילדותו, והלך לעולמו לפני צאת הסרט לאקרנים, כך שהדיאלוג ביניהם כאן הוא ההזדמנות האחרונה שהיתה להם לתיקון.

לאורך הדרך, נע "בגרות" בין הזירה האינטימית-משפחתית לכיתת הלימוד, בה מנסה יאיר להסביר לתלמידיו קצרי הרוח מדוע יש טעם ללמוד את נתן זך. הסרט נמשך אמנם רק קצת יותר משעה, אבל יש בו הכול: דיבורים על הכדורגלן הספרדי דויד וייה בצד כתבים של ג'יי.די סלינג'ר; מתכונים לשקשוקה בצד ניתוחים ספרותיים; מוות ולידה, פרידה והשלמה, וכל רגע חשוב ולא חשוב בדיוק כמו כל רגע אחר, מרכיב יחד איתו את הפסיפס של החיים עצמם, וקפוא כמוהו בזמן, נהנה מחיי הנצח שיאיר העניק לו. עוד יותר מאשר "פיגומים", "בגרות" הוא לא סתם סרט נפלא, אלא גם התשובה הטובה ביותר לשאלה, "אז למה אנחנו בכלל צריכים שירה וספרות?".

יש הרבה פרסים בעולם הקולנוע, אבל משום מה דווקא פרס לסרט הפאסיב-אגרסיב הטוב ביותר אין. אם היה כזה, הדרמה הגרמנית הזו ודאי היתה זוכה בו. "לארה" נקרא בשם גיבורתו, שבמשך 59 שנה ו-364 ימים היטיבה לאכול מרור ולפזר רעל. בדיוק ביום בו היא חוגגת שישים, בנה הפסנתרן עומד להעניק את הקונצרט הגדול הראשון שלו. דרך המפגש עמו, עם בן זוגה לשעבר, עם המורה האגדי שלה למוזיקה, עם מי שהחליפה אותה בעבודתה ועם אמה, אנו לומדים אט-אט למה צברה כל כך הרבה מרירות לאורך השנים. התסריט חד כאיזמל, והביצוע שלו יוצא מן הכלל. את התפקיד הראשי מגלמת קורינה הרפואץ' המצוינת, שזכתה על עבודתה כאן בפרסים של איגוד המבקרים הגרמני ושל פסטיבל קרלובי-וארי, ובצדק רב.

ההקרנות היחידות של "לארה" בישראל עד כה היו במסגרת פסטיבל חיפה. מי שלא ראה אותו בהזדמנות זו, מוזמן מעתה לחפש אותו ב-VOD של yes, בו הוא מוקרן בלעדית.