הישר מסופ"ש הזוגות מאור נוחת אל ספת הפסיכולוג. הוא ומור לא החליפו מילה במשך שעתיים וחצי של נסיעה, וזה קשה, כי מאור רגיל להחליף איתה לפחות מילה אחת בשעה. "אני לא מבין מה היא עושה פה, מה היא עושה איתי", הוא תוהה. וואלה, גם אנחנו.
"אני חושב שאם הייתי משקיע שליש ממה שהשקעתי עכשיו, הייתי עם ארבעה ילדים היום", מאור טופח לעצמו על השכם. פרידלנדר מעמת את מאור עם ההגדרה המקובלת ל"משקיע", ובאמת, לא ברור איך ניתן להשקיע פחות ממנו. הבחור הזה רבץ בסלון כל כך הרבה לאורך הקשר שלהם שאם היה משקיע טיפה פחות הוא כבר היה מוגדר זואולוגית כחתול זקן.
דנית פוגשת את חבריו של אמיר. התינוק של חבריו מסתמן כג'ינג'ר החדשה, כשאמיר בוחר בו לשריון המגן החדש מפני אינטראקציה עם דנית. "הוא באמת מנסה כל הזמן", מעודד חברו של אמיר את דנית. אבל האם משהו נכון וטוב אמור לדרוש כל כך הרבה מאמץ? כשפרצוף הזוגיות שלך זהה לפרצוף העצירות, משהו לא בסדר.
ניר והגר חוזרים לפגישה אצל יעל כשהם במקום טוב יותר, לדברי הגר, שמסתייגת מיד עם המילים "היה קשה" כדי שלא נשתגע מאושר. הפעם ניר מסכים איתה. "למה אתה מוותר על המקום שלך ואז כועס שלא רואים אותך?", מטיחה הגר בניר, והיא קולעת בול. אדם שתמיד מבטל את עצמו לטובת האחר לא יכול לצפות שיבחינו בו. יש לך משהו לומר? תדבר.
מצד שני, קצת בדומה לדינמיקה של מאור עם מור, גם כאן קשה להאשים את הצד השתקן - הגר מפחידה. קשה להיות חשוף אל מול מבט האסירה שניה לפני הקריז. ייאמר לזכותה שהיא כן עוברת תהליך התרככות. זה יקח זמן, לא פחות מאשר לוקח לניר להפוך לאדם מבוגר, וגם זה לא פשוט כשאתה ערימה של שלושה ילדים בתחפושת מעיל וזקן.
הם עוברים את המשוכה ומגיעים מחויכים למפגש אצל רוני ונועם. אחרי התפצלות קלה וחילוף זוגות, החששות מתחילים לזלוג החוצה. "ברור שיש קשיים, אבל זו גם הצמיחה הכי גדולה שהייתה לי בזמן כל כך קצר", מספר נועם להגר, אבל רוני ומד הגובה יאמרו אחרת.
מור כבויה. היא גילתה בסופ"ש איך מאור משגשג בחברת אנשים, ולא יפה ככה. אבל השיא - מאור התקשר אליה להודיע לה שהארוחה שתכננה להם לסופ"ש לא קורית. לפחות עכשיו לא נשמע אותם רבים על חיתוך ירקות. תכלס, זה מהלך של דוש קלאסי, אבל מאור עסוק מדי בעצמו מכדי לראות את זה, הוא פשוט עדיין נעלב מהשינה שלה באוטו. מור הייתה פונה לדבר איתו על זה, אבל היא פשוט נעלבת עכשיו מההיעלבות שלו, מה שמעליב אותו מאוד וכן הלאה.
דנית מעוכה על הספה לצד אמיר. "אם יעל תרצה לפתוח את עניין המשיכה, מה תגיד? זה משהו בר שינוי?". שניה. דנית יודעת שאמיר לא נמשך אליה? מתי זה קרה? אם הרגע הזה נערך החוצה, אני כועסת. כל כך הרבה תהיות מעלה השאלה התמימה שלה, והעיקרית - למה, בשם ג'ינג'ר, את עדיין שם?!
"לא יודע, דפקות שלי, זה משהו שאפשר לשנות?", עונה אמיר בשאלה, כדרכו החמקנית. "זה משהו שקשור לחיצוניות?", מתעקשת דנית. "זה קשור לאיך אני תופס חיצוניות". במילה אחת: אאוץ'. במשפט: אני באמת לא מבינה איך בשלב הזה נשאר מדנית משהו שאיננו מרק דמעות ברוטב כבוד עצמי גרוס. מישהו יכול להסביר לי איך תהליך של בניית זוגיות יכול להימשך כשאין משיכה? מה בעצם נשאר שם, סובלנות הדדית? סבבה, צאו בשירת "שבט אחים ואחיות" והביתה.
"אני אוהבת שאנשים יצירתיים בקשר ולא בנאליים", מפארת רוני את הקשר בינה לבין נועם. "זה מוסיף פלפל", וכנראה גם טחינה. הם מפלפלים את הקשר ברכיבה על סוסים, ונועם - "אני ממש טוב על פוני". שמעו, הבחור הזה מלך. הם יושבים לפיקניק גבינות על רגבי אדמה, והו כמה שזה סחי, אבל כך גם צפונות הלב. הם מתוקים השניים האלה. אולי זה כן יחזיק חודשיים.
העניינים בין ג'ינג'ר לאמיר מתלהטים, והוא חופר בפרוותה בעודו מגמגם לדנית את סיפור ילדותו. הוא היה גדול, מגושם, שמן, ורוד, מזיע. ילד מנודה. לדבריו, כמי שנשפט על חיצוניותו, גדל גם הוא להיות שיפוטי מדי כלפי אחרים במעין תסמונת האב המכה. זה בסדר שהוא עובר עם עצמו אתגרים ותהליכים, פשוט לא ברור למה דנית צריכה לשמש כשפן לניסוי הזה.
"מילים הן רק 7 אחוז מהתקשורת שלנו", מאבחן נועם בזמן התעפצות משותפת על המיטה. "הכי כיף לי איתך בעולם". כמה חמוד השלב שבו מנסים לומר "אני אוהב אותך" ולא מצליחים. "את הבחורה הכי מדהימה שהכרתי, וכולי סקרן להכיר אותך עוד ועוד", הוא מפליג. רוני ללא ספק נהנית מזה, אבל האם היא חווה את אותה אינטנסיביות רגשית? ימים יגידו.
דני ויעל נקראו על מנת להציל עוד זוג אבוד. מאור מסביר כי ביטל את הארוחה מפני שנמאס לו לעשות הצגות. "נגמר לי האוויר", לדבריו. מור פגועה שכל מילותיו של מאור מוצאות ביטוי רק בפני אנשים אחרים, והאמת - לא נעים לראות אותה ככה. נכון, גם היא לא בן אדם וואו, אבל פרידה מכובדת מגיעה לה מעצם היותה אדם. באמת לא יכולת להגיד לה את זה פנים אל פנים? אשכרה צריך מומחים בשביל זה? טוב שלא קראת לאח שלך עם החגורה הכחולה בג'ודו.
מור אורזת את החפצים עם דמעות בעיניים וזנב בין הרגליים. קשה לראות אותה ככה, אבל בואו ניקח את זה בפרופורציות: ברור שזה לא הלב שלה שנשבר, אלא האגו. שניהם רצו לסיים את זה מזמן, ומור בסך הכל מאוכזבת שהקדים אותה. לפי מה שהציגה למצלמה, היא גם כנראה לא כל כך רגילה שנפרדים ממנה. טוב, אף אחד לא רגיל להיזרק בפני אומה שלמה - ובזה לפחות יכולה להתנחם כל מי שנזרקה לאחרונה בווטסאפ.