כיום ג'וליאן פלוז הוא יוצר זוכה אוסקר, שעומד מאחורי אחת הסדרות האהובות של העשור האחרון, מייצר פרויקטים חדשים בקצב של בית חרושת ועובד עם גופי השידור הגדולים בעולם. אך עד לפני עשרים שנה הוא היה אלמוני כמעט מוחלט.
הפריצה שלו הגיעה בגיל מאוחר יחסית, בתחילת שנות החמישים לחייו, ובזכות התסריט המופתי של "פארק גוספורד", דרמת מתח תקופתית שביים רוברט אלטמן. היא קיבלה ביקורות מהללות, נהנתה מתהודה רבה, התכבדה בשלל מועמדויות לפסלון המוזהב וגם זכתה באחד - על הכתיבה של פלוז, שקנה לעצמו שם והפך ליוצר מבוקש.
"האולפנים ביקשו להביא תסריטאי מנוסה יותר שישכתב את התסריט שלי", מספר פלוז בריאיון לוואלה! תרבות על עבודתו עם רוברט אלטמן, אותו הוא מכנה בוב. "כל אחד אחר היה מסכים לכך, אבל בוב הגן עליי בנחישות ובאומץ. הוא המלאך השומר שלי, ובזכותו נפתח עידן חדש בחיי. אודה לו על כך לעד".
העידן החדש הזה כלל רצף של סרטים וסדרות שפלוז עמד מאחוריהן, ובראשן "אחוזת דאונטון" שהפכה לפולחן. כעת מגיעה סדרה נוספת פרי עטו, וגם היא דרמה תקופתית. מדובר ב"בלגרביה", המבוססת על ספר בשם זהה שכתב בעצמו ויצא אצלנו בידיעות ספרים. ששת פרקיה זמינים ב-HOT וב-yes, והם עשויים היטב ומענגים לצפייה.
כנהוג אצל פלוז ובכלל בתרבות הבריטית, הסדרה עוסקת בחברה המעמדית. היא מתארת כיצד נכרך גורלן של שתי משפחות בנות מעמדות שונים. זאת, בעקבות אירוע אפוף סודיות המתרחש ערב קרב ווטרלו, כלומר ב-1815, וההשלכות שלו מתגלות רק כחצי יובל לאחר מכן.
"חיפשתי סיפור שיאפשר לי להפגיש בין שתי נשים מחלקים שונים של החברה", מסביר פלואז כשאני שואל אותו למה יש ב"בלגרביה" כל כך סודות כמוסים לחמורים ולסוסים. "באותן ימים, נשים שכאלה לעולם לא היו נהיות חברות, כך שהדרך היחידה לחבר ביניהן היא איזשהו סוד משותף ויוצא דופן. עניין אותי לדעת מה קורה כשלדמויות משכבות שונות של החברה אין ברירה אלא להתחבר".
מה בסיפור התקופתי הזה רלוונטי מבחינתך ל-2020?
"אני חושב שהאמביציות שהיו לאנשים באותה תקופה די דומות לשאיפות של הדור שלנו. עד אותם ימים רוב הדלתות היו סגורות בפני רוב האנשים, וכשדברים בלתי אפשריים מלכתחילה אז לאנשים אין חלומות. אבל בתקופה שבה מתרחשת 'בלגרביה', עושר ותהילה נהיו זמינים גם לשכבות אחרות של האוכלוסייה, ואנשים התחילו לפתח חלומות על פרסום וכסף, כך שאפשר למצוא בסדרה את השורשים של התרבות העכשווית.
"חוץ מזה, גם בגרסה הספרותית וגם בגרסה הטלוויזיונית 'בלגרביה' עוסקת באבל, וזה משהו שחוצה זמנים וגם מעמדות. בין אם את מלצרית או מלכת אנגליה, אם את מתאבלת על הבן שלך - אז האבל דומה".
פלוז לא מדבר על חייו האישיים, אבל זה לא סוד שנולד בקהיר למשפחה מיוחסת ולאב דיפלומט. הוא למד בבתי ספר פרטיים, רכש השכלה גבוהה במוסדות מכובדים ואז עבר להוליווד ופיתח קריירת משחק לא מוצלחת במיוחד, שעלולה היתה להשאיר אותו הרחק מאור הזרקורים אילולא החל לחטוא בכתיבה.
עבודת המשחק לא פירסמה אותו - אך לדבריו, עוזרת לו בכתיבתו. "מכל הדברים שעשיתי בחיי, לניסיון שלי כשחקן היה את ההשפעה הכי גדולה על הכתיבה שלי", הוא אומר. "הניסיון הזה מאוד עוזר לך בכתיבת דיאלוגים. לא משנה אם אתה שחקן טוב או שחקן גרוע, יש לך אינסטינקטים שעוזרים לך להבין מה נשמע טוב ומה נשמע רע. יש טקסטים שעוברים על הנייר, אבל לא מתאימים לקצב של המסך, ושחקנים מבינים את זה. למדתי המון מהתקופה שלי כשחקן".
חוץ מ'בלגרביה', כתבת גם ספרים נוספים. איך אתה משווה בין כתיבה ספרותית וטלוויזיונית?
"להיות סופר זה מאוד מרגיע. אתה עובד בעצם רק עם בן אדם אחד - העורך שלך. כשאתה כותב סרט או ספר, אתה עובד עם עשרות אנשים, אם לא יותר. זה תהליך מלחיץ, אבל גם מעניין, כי מאוד מרגש לראות את מה שכתבת לובש צורה על המסך".
הרזומה שלך פשוט עצום. הוא כולל גם סרטים כמו "פיקדילי ג'ים", "יריד ההבלים" ו"ויקטוריה הצעירה", הפקה בימתית של "מרי פופינס", המיני-סדרה "טיטניק", הגרסאות הטלוויזיונית והקולנועיות של "אחוזת דאונטון" וזו רק רשימה חלקית. איך אתה מספיק הכל?
"אני חושב שאני וורקהוליק. בכל רגע נתון, אני חייב להיות מעורב בפרויקט כלשהו. עוד כילד קטן הייתי חייב שתמיד יהיה לי ספר שאני בתהליכי קריאה שלו. בשלב מסוים, בעקבות ההצלחה, ידעתי שכל מה שאכתוב ייצא לפועל, וזה עוד יותר הגביר לי את המוטיבציה והתיאבון. בעשרים השנה האחרונות לא הייתה שנייה שבה לא הייתי בעיצומו של פרויקט חדש. אלו הם חיי".
"בלגרביה" נקראת כך בשם אחד האזורים היוקרתיים בלונדון, שפותח בזמן התרחשות עלילת הסדרה. "זה בעצם מקום שנבנה כמיני-עיר לעשירים, ובניגוד לרוב החלקים של לונדון, הוא לא מאוד השתנה במשך השנים", אומר פלואז. "ההתפתחות שלו מסמלת את התמורות החברתיות והכלכליות שהיו באותן שנים. בריטניה השתחררה מן המלחמות הנפוליאוניות, והכסף לא הלך לקרבות אלא לפיתוח הכלכלה, הייצור והמסחר. החברה נהייתה דינמית וגמישה, ובצד משפחות עם כסף ישן נוספו משפחות עם כסף חדש".
בסדרה מככב צוות נפלא של שחקנים ושחקניות, בהם טמזין גריג, פיליפ גלניסטר, אליס איב וטום וילקינסון, שהולך עם פלוז כברת דרך וכיכב גם בסרטו הראשון והמצוין כבמאי, "שקרים נפרדים".
"אני אוהב את טום, הוא אדם נהדר. תמיד כיף איתו בצילומים", אומר עליו פלוז. "כולם יודעים שהוא שחקן דרמטי נהדר, אבל לא כולם יודעים עד כמה הוא מצחיק ושנון כאדם".
נוסף ל"בלגרביה", סדרה טרייה נוספת של פלואז שעלתה לאחרונה אצלנו היא "המשחק האנגלי", שזמינה בנטפליקס. הדרמה הזו עוסקת בראשיתו של משחק הכדורגל - ענף שהיוצר לא נמנה לפני כן עם מעריציו השרופים. "זה לא פרויקט שיזמתי", הוא מסביר. "עניינו אותי בו וזה עניין אותי, כי הסיפור על איך הכדורגל הפך מספורט של האליטות בלבד לספורט עממי יותר הוא משל למה שקרה בחברה הבריטית כולה. בזכות הסדרה התחלתי להבין למה הבן שלי, אוהד שרוף של מנצ'סטר יונייטד, כל כך משוגע על כדורגל".
נוסף לפועלו האמנותי, פלוז משמש גם חבר בית הלורדים מטעם המפלגה השמרנית השלטת - לא תפקיד עם יותר מדי סמכויות, ובכל זאת יש לו כמובן מה להגיד על מצבו של העולם. "אני מקווה שבעקבות הקורונה נהפוך לסבלניים יותר", הוא אומר. "מעציב אותי שהופכים הכל לפוליטי, ובעיקר אני לא מבין את תרבות העלבונות שכל כך פופולרית באינטרנט. כולם מעליבים את כולם, כולם נעלבים מהכל, בשביל מה זה טוב?".
כמובן שאני לא יכול שלא להשחיל גם שאלה על "אחוזת דאונטון". האם אי פעם ציפית שהיא תהפוך לכזו הצלחה?
"לא, אתה צריך להיות משוגע כדי לצפות למשהו כזה, אבל ידעתי שזו סדרה טובה עם שחקנים מעולים וציפיתי שהיא תמצא קהל. לא ידעתי שהיא תצליח כל כך גם בארצות הברית ולא ידעתי שהיא תסחוף כך את העולם. כיף גדול להיות חלק מדבר כזה. הסדרה הזו תמיד תהיה זיכרון נהדר בשבילי ובשביל כל מי שהיה מעורב בה".
ובחזרה לנקודות ההתחלה, איזה זיכרון יש לך מרוברט אלטמן?
"היחסים שלנו היו תוססים. כל הזמן צעקנו אחד על השני, אבל אף פעם לא רבתי איתו. נשארנו חברים גם הרבה אחרי 'פארק גוספורד'".