הפעם הראשונה שעשיתי סקס (אם אפשר לקרוא לזה ככה) הייתה כשהייתי בת 14. לא ממש הבנתי מה עושים, לא ידעתי מה אני אמורה להרגיש, וגם לא היה אף אחד שיגלה לי שזה לא כזה פשוט או יסביר שזה מוקדם מדי.
כמו הרבה בנות שעושות את זה בפעם הראשונה, עשיתי את זה מכל הסיבות הלא נכונות. ביניהן היה גם שביב של רצון שנבע ממשיכה פיזית, אבל או-הו, כמה שזה לא רלוונטי. אם לשפוט לפי המרואיינות של ארבעת פרקי הסדרה "ערות" של HOT8, המבוססת על ספר בשם זהה, לא רק שאני לא היחידה שסבלה מחוסר מודעות וחוסר הבנה לצרכים והרצונות של עצמה, אלא שיש עוד המוני נשים כאלה. גם עכשיו, ובכל הגילאים. סיפוריהן משתלבים זה בזה בצורה טבעית כל כך, עד שלעתים נדמה שמדובר בסיפור אחד - עיסה לא נעימה למראה, שהיא מטאפורה לא רעה למיניות הנשית הקולקטיבית.
עינת, מרואיינת בת 33 שאיבדה את בתוליה בגיל 15, מספרת סיפור דומה לשלי. "להיות בחורה שיודעים עליה שהיא מינית זה כוח גדול מאוד", היא אומרת. "זאת הייתה איזושהי דרך למצוא חן, להרגיש שאני בשליטה, שיש לי איזה כוח. התיאבון היה לנראות ולתשומת הלב שהדבר הזה נתן לי בחיים. אני הייתי באיזה מופע. יש לו"ז - יש אקטים שצריכים להתבצע, ויש קולות שצריכים להישמע. ככה אני אישה - אני צריכה להרשים, אני במופע".
"ובכל המפגשים האלה את מגיעה לאורגזמה?" שואלת המראיינת.
"לא", היא עונה מיד. "מבחינתי זה מצחיק שאת בכלל שואלת אותי את זה. ברור שלא. אז יצא שפספסתי הרבה בגלל הפרפורמטיביות הזאת".
"מה פספסת?"
"את עצמי פספסתי".
שיהיה ברור, לא מדובר כאן בסיפור נדיר. אחוזים גבוהים מאד מכלל הנשים חוו בדיוק את הפספוס הזה - לא רק אלה שהתחילו צעירות מדי - גם אלה שלא, וגם כיום, בתקופה שבה הידע המיני מונגש לנו בכל פינת אינטרנט רעננה. ברור שגם במקרה שלי הסקס לא היה מספק. ולמה שיהיה? היינו ילדים, זו הייתה הפעם הראשונה של שנינו, ואת כל מה שידענו על מין ספגנו מסרטים ושברי-שיחות מהוסים. אני לא יודעת איך האירוע הזה השפיע עליו, אבל מנחשת שאצלו זה הסתבך הרבה פחות, כי גוף הגבר הרבה יותר פשוט לתפעול. אני, לעומת זאת, זוכרת את עצמי תוהה גם בפעם המאה מה לעזאזל לא תקין אצלי, ולמה זה לא דומה בכלל למה שחשבתי.
לא הייתה מוזיקת רקע דרמטית בזמן הסקס, לא העפנו אחד מהשני את הבגדים בדרך למיטה, יוצרים שביל רומנטי של פרטי לבוש, ולא גמרנו ביחד, כמו שציפיתי שיקרה באקט הקסום הזה. למעשה עברו שנים עד שלמדתי איך עושים את זה ככה שגם אני איהנה, ובכל השנים האלה, מהחשש שמשהו דפוק אצלי בגוף, זייפתי אורגזמות כדי להרגיש תקינה, ולאט לאט שכחתי שאני עושה את זה והתרגלתי לעובדה שבשבילי סקס הוא מטלה מתסכלת, רק טיפה יותר מרגשת משטיפת רצפות, ושאורגזמה זה משהו שקורה רק כשאני לבד.
זה היה לפני המון זמן, בתקופה שלפני האינטרנט, לפני שנשים בכלל דיברו על בעיות במיטה - נשים בכלל לא הודו שהן מאוננות. הייתה כל כך הרבה בושה סביב הנושא הזה, עד שכולן חיו במעין הסכמה שבשתיקה "לסבול" את המציאות הזאת מבלי להטיל בה ספק או לנסות לשפר אותה, ומרוב שכל אחת הייתה בטוחה שהיא בין הבודדות שחוות את הדבר הזה, רוב הנשים אפילו לא דיברו אחת עם השנייה, ובטח שלא עם הפרטנרים שלהן.
בלי להלאות אתכם בתהליך הקשה שעשיתי ולקח שנים, בסופו של דבר הפחד להיחשב דפוקה החל להתגמד מול הצורך שלי לחדול לחיות את חיי המין שלי כדמות בדיונית מולטי-אורגזמית (כי אם כבר מזייפים אחת, למה לא חמש, בדרגות עוצמה שונות, בשביל האמינות?) והחלטתי שמספיק. היה קשה, כמעט בלתי אפשרי, לספר לחבר שלי דאז שבכל פעם שהוא חשב שגמרתי זה היה זיוף. אבל עשיתי את זה, ומשם פשוט התחלתי לעשות את מה שמישהו היה צריך להסביר לי שצריך כבר בפעם הראשונה: להפסיק לעשות סקס בשביל אהבה ותחושת ערך, אלא רק בשביל ההנאה. זה אומר ללמוד להכיר את עצמי, ולא פחות חשוב - להסביר לו את עצמי, מתוך הנינוחות שמביאה את איתה הידיעה שלא משנה מה את חווה במיטה, זה לא אומר שמשהו דפוק אצלך, וגם מתוך ההחלטה שכל מי שלא מרוצה ממשהו צריך ללכת, כי אם אני צריכה לשקר כדי שהוא יישאר אני ממילא לבד.
מסתבר שלא משנה כמה מידע יש כיום על המיניות הנשית, זה עדיין לא מספיק. נשים עדיין עושות סקס מכל הסיבות הלא נכונות, ורגעי הכנות שלהן מול עצמן בנוגע לכל העסק הזה מעטים מדי. האמת? זה טראגי. אני יודעת שאנחנו מסובכות, ושבהרבה מקרים אנחנו לוקחות על עצמנו את האשמה על מה שלא עובד במין שלנו, אבל באותה נשימה אנחנו גם מסרבות לקחת אחריות, להפסיק את מעגל השדים הזה, וממשיכות לעשות את אותן הטעויות אפילו עכשיו. האמת העגומה היא שלא רק שאנחנו לא חלק מהפתרון - אנחנו חלק מהבעיה. אני מרחמת עלינו, כי קשה לפרוץ דרך, אבל תכל'ס, אני חייבת להודות שאני לא פחות מרחמת על גברים. אם לנו, הנשים, כל כך קשה להתמודד עם המיניות שלנו - איזה סיכוי יש להם להבין מה אנחנו רוצות וצריכות?
הסדרה "ערות" מספרת את סיפורן המיני של נשים רבות בגילאים שונים - אלמנות בנות שבעים, נשים עם וגיניסמוס ובחורות שהותקפו מינית. כולן מדברות על הצורך לרצות, על סקס כעל דרך לתחזק ערך עצמי, ועל ההרגשה שמאגדת כעננה קודרת את כל הסיפורים האלה לסיפור אחד ארוך של אישה אחת שמרגישה בסופו של דבר - פגומה. הסדרה לא חידשה לי כלום. למעשה היא חוזרת על דברים שכבר ידענו, אבל העובדה שישבתי וצפיתי בארבעה פרקים של הדברים שכבר שמעתי אלף פעם, מדברת בעד עצמה. מדובר ביצירה שעד כמה שאין בה שום דבר חדש, חשובה עכשיו יותר מתמיד לשם ההבנה שלנו את עצמנו. היא חובת צפייה - גם לגברים, אבל בעיקר לנשים. כי אמנם התחלנו תהליך גלובלי של התחזקות, אבל הדרך שלנו להבנה ולהיכרות עם עצמנו כנשים עדיין ארוכה ומפרכת, כי אף אישה, ונראה לי שגם כנשים, כמגדר, לא תוכל להפסיק לדבר ולהתחיל לחיות את השוויון שאותו אנו דורשות עד שלא נפסיק להסתובב עם ההרגשה שמשהו אצלנו כל כך דפוק, באופן כה בסיסי ועמוק.