פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הבלתי נשכח: תשע תחנות בחייו של קלינט איסטווד, לקראת יום הולדתו התשעים

      ביום ראשון הקרוב, יחגוג קלינט איסטווד תשעים אביבים. לרגל זאת, חזרנו לתשע תחנות בחייו של אחד היוצרים הגדולים בתולדות התרבות האמריקאית העכשווית, שאיש מעולם לא הצליח לשים בשום משבצת

      הבלתי נשכח: תשע תחנות בחייו של קלינט איסטווד, לקראת יום הולדתו התשעים
      טוליפ מדיה

      מערבוני הספגטי

      קריירת המשחק של קלינט איסטווד התחילה כבר בכיתה ח', כשכיכב בהפקה בית-ספרית. אין בכך להעיד שהיו לו אמביציות בתחום עוד מילדותו. להפך: כוכב-העל לעתיד, כפי שנכתב בספר הביוגרפי של ריצ'רד שיקל, היה ילד ביישן שניסה להיחבא אל הכלים, משימה לא פשוטה לאור גובהו. היתה זו מורתו שאילצה אותו לעמוד על הבמה, בלי לדעת כמובן איזו מקפצה היא מסדרת לו.

      קריירת המשחק הזו התחילה מוקדם אבל המריאה מאוחר. לאחר שהשתחרר מהצבא ועבד כמציל, מתדלק וכיוצא בכך, החל להידפק על הדלתות של הוליווד ונדחה פעם אחר פעם. בסופו של דבר, קיבל תפקידים קטנים פה ושם ואת הפריצה הראשונה שלו עשה ב-1958, כשכיכב בסדרת הטלוויזיה "Rawhide", שכמו תוצרים רבים באותה תקופה, השתייכה לז'אנר המערבון.

      זה היה ציון דרך משמעותי בקריירה של איסטווד, אבל צריך לזכור כי באותה תקופה, לטלוויזיה לא היה את המעמד שיש לה היום. דרכו לתהילה, אם כך, עוד היתה רחוקה, מה עוד שנתוני הרייטינג של הסדרה החלו לדעוך, ובאמצע שנות השישים היא ירדה מהמסך.

      לאיסטווד, כדבריו, לא היה מה להפסיד - אז הוא קיבל את ההצעה לעבור לאירופה ולככב במערבון של במאי איטלקי בשם סרג'יו ליאונה. התוצאה היתה "בעבור חופן דולרים", בו פיתח את הדמות המסתורית, הבודדה וקרת הרוח של "האיש ללא שם", אותה יגלם גם במערבונים מופתיים נוספים, בראשם כמובן "הטוב, הרע והמכוער".

      קלינט איסטווד (GettyImages)
      קלינט איסטווד כ"איש ללא שם" (צילום: אימג'בנק)

      כיום, בגלל ההפקה האיטלקית, הסרטים הללו ידועים כ"מערבוני ספגטי" - כינוי שיש הרואים בו מקטין ולא ראוי, בטח יחסית לאיכות הקולנועית הפנומנלית שלהם. כך או כך, הם היו יריית הפתיחה שהזניקה את הקריירה המפוארת שלו. למרבה האירוניה, האושיה שמזוהה עם אמריקה כמו ג'ינס וקולה חייבת את הכל לאירופה.

      "הארי המזוהם"

      בעקבות ההצלחה של המערבונים שהופקו באירופה, החל איסטווד לככב בין סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים בסרטים הוליוודיים. הבולט שבהם היה "הארי המזוהם" שביים מורו הרוחני דון סיגל, בה גילם את דמותו שוטר שלא בוחל בשום אמצעי כדי לנקות את הפשע מהרחובות. לפני שנתיים, הצהיר השחקן שזה עדיין התפקיד שהכי מזוהה עמו, ועליו הוא מקבל הכי הרבה תגובות ברחוב.

      עד היום, ממשיכה גם המחלוקת שמאפיינת את רוב גוף העבודה של איסטווד - האם "הארי המזוהם" הוא סרט פשיסטי ותעמולה למען שימוש חופשי בנשק, או שמא יש בו ביקורת אירונית? מה שבטוח, הלהיט הזה הוליד רצף של המשכונים, ואחראי לכמה מן הציטוטים המפורסמים של השחקן, ובכלל לכמה מן הרפליקות המפורסמות בתולדות הקולנוע האמריקני, שלא פעם מעוותים אותן.

      נוסף לכך, "הארי המזוהם" גם היה מן המבשרים של תת-ז'אנר חדש, שקיים עד היום: סרטי ויג'ילינטי, בהם הדמות הראשית לוקחת את החוק לידיים למען הסדר החברתי; ז'אנר שמסמל יותר מכל את הסקפטיות של איסטווד כלפי הרשויות, ואת התפיסה שלו שמוטב כי האזרחים ידאגו לעצמם. זו לא תהיה הפעם האחרונה בה הקולנוען פורץ דרך ומוליד סוגה שתהיה דומיננטית בהוליווד גם הרבה לאחר מכן.

      אחד הציטוטים המפורסמים מ"הארי המזוהם"

      "נגן לי את מיסטי"

      בניגוד לקריירת המשחק שלו, שהתחילה בקול ענות חלושה, קריירת הבימוי של איסטווד יצאה לדרך בתרועה די רמה, עם "נגן לי את מיסטי" שנהנה ב-1971 מהצלחה ביקורתית וכלכלית, בטח יחסית לסרט ביכורים.

      איסטווד עמד לראשונה מאחורי המצלמה וגם כיכב, כובע כפול שהמשיך לחבוש בהמשך הקריירה. הוא גילם איש רדיו שמבלה לילה עם מעריצה, והיא מפתחת כלפיו קשר כפייתי. כמו ב"הארי המזוהם", גם כאן נברא תת-ז'אנר: מותחני ה"הסתבכת עם האישה הלא נכונה". השחקן-במאי גם חשף כאן את אהבתו לג'אז, שימשיך להיות נוכח בסרטיו, ואת הנטייה שלו להציג נשים כטרופות דעת.

      מאז, המשיך איסטווד לביים בקצב סיטונאי, ובמטוטלת שנעה בין יצירות פאר לתוצרים זניחים לגמרי. "עיר ושמה גיהנום", סרטו השני, נחשב לאחד הטובים שלו. "בריזי", סרטו השלישי, הציג רומן עם פער גילאים מוקצן במיוחד, שאפילו בשנות השבעים הלא תקינות פוליטית עורר אי-נוחות, והתאדה בלי שמישהו צפה בו.

      לאורך הסבנטיז והאייטיז, כשחקן ו/או כבמאי, היו לאיסטווד שלל פרויקטים נשכחים, והיו לו גם פנינים - למשל "פורע החוק ג'וסי וולס" "הבריחה מאלקטרז" ו"בירד". אך תור הזהב האמיתי שלו יתחיל רק בשלב מאוחר יותר, כשהוא כבר בגיל בו רבים בהוליווד דועכים ונעלמים.

      קלינט איסטווד (GettyImages)
      הכי קול שיש. קלינט איסטווד ב-1985 (צילום: אימג'בנק)

      "הבלתי נסלח"

      הסרט הראשון שהביא לקלינט איסטווד אוסקר, והוא גם מהגדולות שביצירותיו, אם לא הגדולה שבהן. נוסף לכך, זה גם אחד מן המערבונים הטובים והחשובים בכל הזמנים, ואחת הקלאסיקות המשובחות של שנות התשעים, שגם בצפייה נוספת בימינו, לא נס ליחה.

      איסטווד ביים את הסרט על פי התסריט של דיוויד פיפלס - תסריט מושלם, שלא היה צריך לשנות בו כמעט מילה, ובכל זאת הסתובב בהוליווד כעשרים שנה בלי שמישהו יאות להפיק אותו, עד שזה קרה בדיוק ברגע הנכון, כשקלינט כבר היה מספיק בשל כדי להרהר על ימיו כגיבור מערבונים ועל החיים בכלל (תזכורת: כבר בתחילת שנות התשעים הוא היה אדם לא צעיר, בתחילת שנות השישים לחייו).

      איסטווד גם מככב, כפורע חוק ידוע לשמצה בשל אכזריותו יוצאת הדופן, שיצא לגמלאות בעקבות יקירת לבו, שריככה את לבו. הוא חוזר מהפנסיה למשימה אחת אחרונה - נקמה בשני גברים שהתעללו בפרוצה שלעגה לגודל אבר מינו של אחד מהם.

      המסע שלו מאפשר לסרט לפרק את כל המיתוסים של המערב הפרוע, לטשטש את הגבולות בין הטוב והרע ולהמחיש בצורה הטובה ביותר את כל הפרדוקסים הנצחיים בגוף העבודה הכה מורכב של איסטווד. בדיוק כמוהו, "בלתי נסלח" אלים, כוחני ובוטה כשם שהוא רגיש, עתיר חמלה ומהורהר.

      איסטווד מצוין כאן כבמאי כשם שהוא כשחקן, וכך גם הכוכבים האחרים בצידו, בראשם מורגן פרימן וג'ין הקמן. סרט מושלם שעל פניו היה אמור לסמן פסגה שממנה אי אפשר להתעלות, אבל קלינט המשיך ליצור ולספק יצירות מופת גם בעשורים הבאים.

      הבלתי נסלח (יח"צ , נטפליקס)
      האוסקר הראשון. מתוך "הבלתי נסלח" (צילום: יח"צ)

      "מיליון דולר בייבי"

      קצת יותר מעשור אחרי "בלתי נסלח" היה איסטווד שוב מועמד לאוסקר, והפעם על "מיסטיק ריבר" המטלטל, אך לא היה יכול לפיטר ג'קסון, שסחף את האקדמיה עם הפרק השלישי בסדרת סרטי "שר הטבעות". שנה לאחר מכן, איש כבר לא עצר את הקולנוען הוותיק, ש"מיליון דולר בייבי" שלו התגלה כזוכה הגדול של הטקס.

      איסטווד ביים את הסרט וגם מככב בו, כמאמן של המתאגרפת העומדת במרכזו. בפרספקטיבה של זמן, הזכייה נראית מובנת מאליה - אך בתחילת הקמפיין, איש לא ספר את "מיליון דולר בייבי", שהגיח לחלוטין מתחת לראדר. אולפני וורנר, שותפיו הקבועים של איסטווד, לא האמינו בפרויקט ולא רצו להפיצו. גם בישראל, הוא לא יצא מטעם אחד המפיצים הגדולים, אלא הופץ בידי סרטי שפירא - שלקחו הימור והרוויחו, שכן גם אצלנו מדובר היה בלהיט גדול.

      אפילו כמה שבועות לפני האוסקר, הפייבוריט היה "הטייס", וכולם חשבו שמרטין סקורסזה יזכה סוף כל סוף בפסלון, אבל היה זה איסטווד שעלה לבמה. מי שהזמינה אותו לשם היתה ברברה סטריייסנד, שהעניקה לו גם את הפסלון הראשון שלו וכשפתחה את המעטפה הצהירה "אני כל כך שמחה לקרוא לך כאן שוב, קלינט". זה היה מרגש.

      כרגיל אצל איסטווד, גם "מיליון דולר בייבי" מביא לידי ביטוי את שק הסתירות שלו. מצד אחד, אפשר לטעון ובצדק שברבים מסרטיו יש ניחוח שוביניסטי וסקסיסטי, לכל הפחות. מצד אחר, הוא נרשם כמי שיצר את אחד מזוכי האוסקר היחידים (!) בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, שהעמידו במרכזם אישה, ועוד כה עוצמתית וחזקה.

      מיליון דולר בייבי (סרטי שפירא)
      האוסקר השני. מתוך "מיליון דולר בייבי" (צילום: יח"צ)

      "מכתבים מאיוו ג'ימה"

      באמצע שנות האלפיים, כשהוא באמצע שנות השבעים לחייו, מצא עצמו איסטווד לוהט ומוערך מתמיד וניצל את המומנטום כדי ליצור פרויקט שאפתני: שני סרטים שיציגו את סיפור קרב איוו ג'ימה במלחמת העולם השנייה - אחד מנקודת מבט אמריקנית והשני מזו היפנית.

      שני הסרטים היו נהדרים: מלנכוליים, מפוכחים וחריפים. אך דווקא "גיבורי הדגל", שדיבר אנגלית ולכן היה אמור להיות בפרופיל גבוה יותר, לא עורר תהודה. "מכתבים מאיוו ג'ימה", לעומת זאת, התגבר על מחסום השפה, הוכתר כאחת מיצירות הפאר הגדולות של אותה שנה, קיבל מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר ולפי הלחשושים שהיו באותו זמן בתקשורת האמריקנית, גם היה מאוד קרוב לזכות בפסלון.

      והנה, כרגיל, אנחנו חוזרים למורשת הכה מבלבלת ושנויה במחלוקת של קלינט איסטווד. מצד אחד, יש המזהים אותו עם הימין הכוחני והגזעני - ומצד אחר, הוא הבמאי ההוליוודי שהעז להוציא סרט דובר יפנית, הוא הקולנוען האמריקני שהשמיע את הקול של הצד האחר במלחמת העולם השנייה, הוא גם מי שכמה שנים לאחר מכן יצא נגד הגזענות כלפי אסייתיים ב"גראן טורינו" ועסק בשלטון האפרטהייד ב"אינוויקטוס" - בשעה שהרבה יוצרים ליברלים מדברים גבוהה גבוהה אך לא עושים דבר, הוא מדבר מעט אך מציג קבלות.

      מכתבים מאיוו ג'ימה (יח"צ , טוליפ מדיה)
      יוצא דופן. מתוך "מכתבים מאיוו ג'ימה" (צילום: יח"צ)

      "ג'יי אדגר"

      יכולנו להקדיש משבצת נוספת לעוד אספקטים חיוביים של איסטווד, או לדבר על עוד אחת מן הפנינים הרבות פרי עטו - למשל, "הגשרים של מחוז מדיסון" עם מריל סטריפ, בו חשף צד אחר שלו, רומנטי ומלא תשוקה; "עולם מושלם", הנחשב אחד מסרטיו הטובים ביותר; "ההחלפה", בו העניק לאנג'לינה ג'ולי את תפקיד חייה; או סרטו הלפני אחרון, "הפרד", בו חזר לשחק לאחר תקופה ארוכה שלא הופיע באחד מסרטיו, והוכיח שכוחו עוד במותניו גם כשחקן וגם כבמאי.

      אך כיאה לאופיו המרדני והחתרני של איסטווד, המחווה הזו אינה פולחן אישיות, ולא יכולה להתעלם מהרגעים הפחות מוצלחים בקריירה של היוצר. באופן כמעט מתבקש למי שיש לו גוף עבודה כל כך עשיר ועמוס, הוא הוציא תחת ידיו גם שלל סרטים איומים, שחלקם גם היו מקוממים מבחינת המסרים שלהם.

      חוץ מ"בריזי" התמוה והדוחה, אותו כבר הזכרנו, היה את "שיעור באש", שנהוג לדרג כגרוע בסרטיו כבמאי-שחקן, וזכור בעיקר בזכות סצינה מעוררת קבס בה אישה אונסת את הדמות שגילם; את "ג'רזי בויז" ו"רכבת 15:17 לפריז", שהיו כה בלתי ניתנים לצפייה עד שאפילו לא הפיצו אותם בישראל; את סרטו האחרון, "ריצ'רד ג'ול", שהעליל עלילת דם מיזוגנית על עיתונאית מנוחה והציג אותה כמי שסיפקה טובות הנאה מיניות תמורת סקופ; ואת מה שהוא אולי הסרט המזעזע והמקומם בתולדותיו - "ג'יי אדגר", בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו כראש הסוכנות הידוע לשמצה. הדרמה הביוגרפית הזו התגלתה כמסכת גרוטסקית וסנסציונית, וחמור מכך - גילתה אמפטיה כלפי אחת האושיות המנוולות והמזיקות בהיסטוריה האמריקנית העכשווית, הזדהתה עמה והצדיקה את מעשיה.

      מתוך הסרט ג'יי.אדגר (imdb)
      הכי רע שיש. מתוך "ג'יי אדגר" (צילום: יח"צ)

      "צלף אמריקני"

      כהמחשה להיותו יין שמשתבח, איסטווד ביים את שובר הקופות הכי גדול שלו באמצע שנות השמונים לחייו. מדובר ב"צלף אמריקני", סיפורו של גיבור המלחמה שצלף ביותר עירקים מכל חייל אחר, בכיכובו של בראדלי קופר. בעידן שבו להיטי גיבורי-על ואנימציה כבר השתלטו לחלוטין על השוק, הדרמה הזו הפכה לבלוקבסטר באופן נדיר, שספק מי ומתי ישחזרו אותו.

      אחת הסיבות להצלחתה היתה היכולת של איסטווד להביא לאולמות קהל שבדרך כלל לא נוהר לשם - יש לו מעריצים מכל גווני הקשת, אבל סביר להניח כי הוא הקולנוען ההוליוודי החביב על תומכי הרפובליקאים, שלא נוטים להעריץ אושיות קולנועיות.

      זה לא אומר כי הסרט הוא מניפסט פטריוטי, מיליטריסטי ורפובליקני כפי שרבים גרסו בזמנו. נכון, איסטווד אינו מהסס לנפנף כאן בדגל הכוכבים והפסים ולהציג כגיבור את החייל שהרג כל כך הרבה אנשים, אבל הוא גם אומר דברים נוספים.

      כבר מן הדקות הראשונות, בהן השועל הוותיק חותך בערמומית משדה הקרב המזרח תיכוני לשדה טקסני, מנסה הבמאי לטעון כי האלימות היא דבר שנטוע עמוק בלבה של החברה האמריקנית, עוברת מאב לבן ופורחת עם ובלי עיראקים בסביבה. בהמשך, הוא יראה גם כיצד הירושה האלימה הזו היא שמחרבת את התא המשפחתי ופוערת בו חלל.

      היו מי שרצו כי הסרט יכריז מפורשות על המלחמה בעיראק כטעות וכשטות ויפנה אצבע מאשימה לבוש ולצ'ייני שפצחו בה. הקולנוען הוותיק לא עושה זאת, אבל כן מראה כיצד מפרקת המלחמתיות את הגבר האמריקני ואת המשפחה האמריקנית. כרגיל, כל אחד מן הצדדים ניסה לנכס לעצמו אבסולוטית את הלהיט הזה, או מנגד לבטל אותו לחלוטין. הם רק שכחו לעדכן את איסטווד, שלא מוכן לשחק לפי הכללים האלה.

      צלף אמריקאי (יח"צ , פורום פילם)
      להיט היסטרי. מתוך "צלף אמריקני" (צילום: יח"צ)

      הנאום בוועידה הרפובליקנית ב-2012

      לא פחות מאשר אמן, איסטווד מזוהה כאדם פוליטי: גם בגלל שסרטיו נוטים לעסוק בסוגיות פוליטיות ואקטואליות, אך גם בזכות פועלו מחוץ למסך. הוא נשא במשרות ציבוריות שונות; עמד בראש עיריית כרמל - יישוב זעיר ובו כמה אלפי תושבים; וגם בעידן הקרנפים, המשיך להביע את דעותיו ואף לעמוד בצד מועמדים מסוימים.

      וכך, היה אחראי איסטווד לאחד האקטים הפוליטיים המפורסמים של אושיה הוליוודית כלשהי. במהלך קמפיין הבחירות של 2012, התייצב בצד המועמד הרפובליקני מיט רומני וגם נשא נאום בלתי נשכח בוועידת המפלגה, בה דימה כיסא ריק לנשיא המכהן אובמה ודיבר אליו בתוכחה ובזלזול. הרבה תועלת לא היתה בכך, ובדיעבד התנצל הקולנוען על המעשה "המטופש".

      למרות זאת, ואף שבעבר תמך באיייזנהאור, ניקסון ומקיין וגם היה רשום במפלגה הרפובליקנית, תהיה זו טעות לשייך את איסטווד אליה. הוא מגדיר עצמו כליברטריאן, זרם שלא בהכרח מחויב לאחת המפלגות. לו הצביע בישראל, סביר להניח שהיה תומך בזהות של משה פייגלין.

      טקס נעילת ועידת המפלגה הרפובליקנית בטמפה, פלורידה. 30 באוגוסט 2012 (רויטרס)
      השפיל והתנצל. איסטווד (צילום: רויטרס)

      נוסף לכך - איסטווד ביקר לא פעם את טראמפ ובקמפיין הנוכחי הביע תמיכה (שכבר אינה רלוונטית) בדמוקרט בלומברג. בסרטיו ובהצהרותיו, הקולנוען השמיע לא פעם קולות שמזוהים יותר עם הצד הליברלי של המפה הפוליטית. לכל מי שמנסים לבטל אותו כטראמפיסט ותו לא, נזכיר שוב שהוא הבמאי שפירק את כל המיתוסים של המערב הפרוע; שהוא מי שסיפר לראשונה לציבור האמריקני את הסיפור היפני במלחמת העולם השנייה; שהוא מי שיצר ביוגרפיה על נלסון מנדלה; שהוא מי שיצר כמה מן הסרטים האנושיים בתולדות הוליווד.

      אנחנו רגילים לשחור ולבן. קלינט איסטווד, לאורך תשעים שנותיו, סירב להיכנס לאחת המשבצות הללו. אולי לכולנו יש מה ללמוד ממנו.