פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חשבו כבר שהקריירה שלה מתרסקת, אבל ליידי גאגא לא מפסיקה להפתיע

      אחרי כמה שנים שבהן הקריירה המוזיקלית שלה הידרדרה, הוציאה ליידי גאגא את האלבום "כרומטיקה" והראתה לכולם שהיא עדיין אחת הענקיות. הטקסטים ברמה גבוהה והשירים ברובם נהדרים. וגם: למה "ה-1975" הפכו לתופעה היסטרית?

      חשבו כבר שהקריירה שלה מתרסקת, אבל ליידי גאגא לא מפסיקה להפתיע
      ליידי גאגא עם אופרה וונפרי (אינסטגרם)

      השבועיים הראשונים של חודש אפריל תוכננו להיות מסעירים בכל מה שקשור לסצינת הפופ. שניים מהאלבומים החשובים של השנה היו אמורים לצאת זה אחר זה ולבשר לנו שאביב 2020 אמור להיות מרים. האלבום "Future Nostalgia" של דואה ליפה, הכוכבת החמה של השעה, תוזמן לצאת ב-3 באפריל ושבוע לאחר מכן, ב-10 באפריל, היה אמור לצאת "Chromatica", אלבום הקאמבק של האחת והיחידה ליידי גאגא.

      רצה אלוהי הקורונה אחרת, ואפריל המרגש הפך לאפריל המייבש. ליפה הקדימה את הוצאת אלבומה בשבוע, גם בגלל דליפה לרשת וגם בגלל שהבינה שלא יהיה ניתן להוציא אלבום בבריטניה שתחת הסגר. במקביל, גאגא הבינה שבאווירת המגיפה שתוקפת את ניו יורק, יהיה טיפשי להוציא אלבום דיסקו-האוס והיא החליטה לפיכך לדחות את הוצאתו לסוף מאי.

      בתחילה זה הסתמן כאסון, אבל בסופו של דבר מעז יצא מתוק והבלגן הזה התגלה כברכה לשתי האמניות. ליפה, מבלי שהתכוונה, הוציאה את "האלבום האחרון" שיצא לפני הקורונה, מה שעזר לו להתבלט כאלבום המוביל של החודשיים האחרונים. במקביל, גאגא מגיעה עם "האלבום הראשון" שאחרי הקורונה, אלבום שמגיע כשלכולם נמאס והם רוצים לצאת החוצה ולשמוע מוזיקה חדשה. אומרים שטיימינג הוא הדבר החשוב באופנה. במקרה שלהן, הטיימינג הזה מסתמן פשוט כמזל.

      ליידי גאגא (יח"צ , Brandon Bowen)
      טיימינג ומזל. ליידי גאגא (צילום: Brandon Bowen)

      העובדה ש"כרומטיקה" בכלל מחזיר את גאגא להיות שם רלוונטי בעולם הפופ הוא סוג של נס. מאמצע העשור הקודם גאגא עשתה כל מה שאפשר כדי לחרב את התופעה המדהימה שלה היא הפכה. הרס הקריירה שלה החל לאחר שבאלבומה השלישי "Artpop", מ-2013, היא זרקה את כל מי שהיא עבדה איתו קודם, כי היא חשבה שהיא יכולה לעשות הכל לבד.

      מהר מאד התברר לה שלא. ההידרדרות בקריירה שלה המשיכה להיות מהירה. האלבום הבא שהיא הוציאה היה אלבום דואטים של קלאסיקות ג'אז עם טוני בנט ("Cheek to Cheek", מ-2014), אלבום שכצפוי לא עניין אף אחד. שנתיים אחר-כך הוציאה גאגא את "ג'ואן", האלבום שהיה אמור להחזיר אותה לעניינים, אלא שהוא לא היה אלבום טוב. זו הייתה אסופה של קטעי קאנטרי, רוק ופופ אמצע הדרך, שהצליחו להנפיק רק להיט בינוני אחד מתוכו, "A Million Reasons". גם הלהיט הזה, אגב, קרה רק אחרי שחברת בירה מפורסמת הפכה לספונסרית של גאגא, כשהיא מימנה סיבוב הופעות שלה בפאבים בארצות הברית, כשהיא מלווה בפסנתר בלבד. בכל מקרה, היה ברור שהקריירה של גאגא במקום לא טוב.

      אבל אז הגיע הנס. גאגא עשתה את דרכה לקולנוע וכיכבה ב"כוכב נולד" לצידו של בראדלי קופר. ההצלחה שלה הייתה מטאורית והקריירה שלה זינקה בזכות הסרט מ-0 ל-100. מעבר להצלחת הסרט, שהכניס 438 מיליון דולרים בקופות, גם הפסקול הפך להצלחה אדירה, כשהוכתר לאלבום הנמכר ביותר בעולם בשנתיים האחרונות. השיר המוביל מתוכו "Shallow" היה לאחד מהלהיטים הגדולים של 2019 והוא גם זיכה את גאגא באוסקר הראשון שלה.

      מעמדת הכח הזאת גאגא הגיעה ליצור את "כרומטיקה", כשכל האופציות המוזיקליות, כפי שהתבטאו בקריירה שלה, פתוחות בפניה. היא יכלה ליצור שירי מחזות זמר כמו בפסקול האחרון, לפלרטט עם קאנטרי כמו ב"ג'ואן", ליצור ג'אז כמו ב"צ'יק טו צ'יק", או לחזור ליצור מוזיקת פופ-דאנס כמו בתחילת הקריירה שלה. גאגא, תודה לאל, בחרה באופציה האחרונה. "כרומטיקה" כאילו ממשיך את הקריירה של גאגא כדיוות פופ, מהמקום שהיא החלה לדעוך בו אחרי אלבומה השני "Born this Way". כמו באלבום ההוא, גם באלבום החדש קהל היעד המרכזי מסתמן כגייז. את הרמזים לכך היה אפשר להבין מהמרצ'נדייז שגאגא החלה למכור ברשת בחודשים האחרונים. פריטים כמו קונדומים, תחתוני חוטיני, מגני ביצים (!), ואפילו באט פלאג (!!!) שנושאים את שמה עלו למכירה ונמכרו בהיסטריה. הם לוו בלהיט הדיסקו "Stupid Love" שיצא בפברואר ושהיה להצלחה לא רעה, כשהוא הגיע לטופ פייב גם בארה"ב וגם בבריטניה.

      כדי לשכנע אותנו סופית שקהל היעד שלה הוא הגייז, הגיע הסינגל שהקדים את האלבום בשבוע, הדואט עם זמרת הפופ המצליחה ביותר בעולם כיום, אריאנה גרנדה. הדואט, "Rain on Me", התפוצץ תוך שניה מצאתו. שתי הדיוות ששרות ביחד, כל אחת עם המנעד השונה שלהן ועם הפקת דיסקו-האוס שמפלרטטת המון עם הסבנטיז והניינטיז, הפכו בשניה ללהיט הכי גדול כרגע.

      "Stupid Love" ו"Rain on Me" מאפיינים בסגנונם את כלל השירים ב"כרומטיקה" הקצר. האלבום מגרד את ה-43 דקות, והוא כולל 13 שירים ושלושה קטעי מעבר שמתחמים את האלבום לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא החלק הכיפי, עם השירים האופטימיים, שמכוונים לרגליים. החלק הזה כולל את שני הלהיטים הראשונים ועוד שירי העצמה נשית, דוגמת "Alice", "Free Woman" ו"Fun Tonight". כל הקטעים בחלק הזה כוללים ביט מהיר, הפקה אלקטרונית ו-וייב של אפטר פארטי של "פרסיליה מלכת המדבר".

      החלק השני שמתחיל ברצועה השביעית ממשיך אמנם עם אותו סאונד האוסי-דיסקואי, אבל בנושאים שלו הוא מתמודד עם עניינים הרבה יותר אפלים וקשים. זה החלק הפסיכולוגי באלבום, שם גאגא חופרת למעמקי נשמתה וחושפת את כל הבעיות המנטליות הקשות שהיא חווה. "911", השיר שפותח את החלק ואולי הקטע הטוב באלבום, יושב על מקצב שנשמע כאילו הוא שאול מ"Ghostbusters", ומדבר על החיים תחת השפעת תרופות אנטי-פסיכוטיות. נושא אמיץ וחריג לפופ של ימינו.

      הקטע הממשיך "Plastic Doll" הוא מאבק של גאגא עם עצמה אל מול הציפיה של העולם ממנה, ככוכבת פופ, להיות מה שהציבור רוצה. "Sour Candy" עם הרכב הקיי-פופ הקוריאני הנשי בלאקפינק, ששרות את כל השיר חוץ מהפזמון, הוא שיר על מעמד האישה הליברלית בזמננו, שלנצח תוגדר על ידי גברים כ"ביץ'". "Enigma" הוא שיר על הדמות שלה בתחפושת של ליידי גאגא, בניגוד לאישיותה כאדם אמיתי. השיר האחרון בחלק 2, "Replay", הוא שיר שגאגא מתארת כהתמודדות שלה עם פוסט-טראומה. היא טוענת שהוא השיר שהיה לה הכי חשוב להכניס לאלבום.

      החלק השלישי באלבום הוא הקצר ביותר בו, והוא כולל רק שלושה שירים. הקונספט בחלק הזה נראה כמו מחווה ישירה לקהילה הגאה. הוא מתחיל בדואט ביזארי עם אלטון ג'ון, הקטע הכי ארטיסטי באלבום, והוא מסתיים עם "Babylon", שיר שהוא כולו הומאז' ל"Vogue" של מדונה, ה-Gay Anthem האולטימטיבי. בשירים האלו מורגשת ההתפתחות של גאגא כזמרת, שהתחילה כווקאליסטית קצת מוגבלת לפני 12 שנים. היום, לעומת זאת, אחרי הסרט המצליח בכיכובה, גאגא כבר מתפקדת כמו זמרת ענקית אמיתית, עם יכולות שירה של דיווה, סטייל הזמרת-שחקנית שר.

      "כרומטיקה" הוא לא אלבום מושלם. יש בו הרבה רגעים שהשירים בו לא לגמרי מתניעים וממריאים. הרבה מהשירים גם נשמעים די דומים אחד לשני. למרות זאת, מדובר באלבום מסקרן, עם טקסטים ברמה גבוהה וגם איזשהו אלמנט ממכר שגורם לך לרצות לשמוע אותו שוב ושוב. ברוך שובך, גאגא.

      1975

      מי שהאזין בשבועות האחרונים לגלגלצ בוודאי נתקל והתבלבל מהשיר "If You're Too Shy (Let Me Know)", שמככב שם בפלייליסט. השיר של ההרכב הבריטי "ה-1975" נשמע כמו קטע של דוראן דוראן או הול-אנד-אוטס מאמצע האייטיז, בטח שלא כמו קטע עכשווי. בכל מקרה, די בטוח שרוב מי ששומע אותו, בטוח שמדובר באיזה להיט נשכח משנות השמונים ולא בשיר שצועד כיום בטופ 40.

      השיר לקוח מהאלבום הרביעי של "ה-1975", רביעייה בריטית שמתחת לרדאר צוברת קהל מעריצים מתעצם וההופעות שלהם בכל העולם הם תופעה היסטרית. הז'אנר אליו משתייכים ה-1975 הוא די מבלבל. הם מחליפים סגנונות כמו גרביים, ושיר אחד שלהם הוא הפקת פופ, אחד רוק גיטרות, אחר נשמע אינדי ואחר יכול להיות בכלל קטע דאנס עם השפעות ניינטיז.

      גם מהאלבום החדש שלהם, "Notes on a Conditional Form", קשה לדעת איפה למקם אותם. מגוון הז'אנרים באלבום הוא כמעט בלתי אפשרי, שזה נשמע כמו להאזין לפלייליסט של נער שלא סגור על עצמו. זה מתחיל בשיר שמסמפל נאום ארוך של גרטה טונברג על רקע צלילים נוגים וממשיך בעוד 21 קטעים של Pאנק, אמביינט, דראם אנד בייס, אלקטרו, טריפ-הופ, אינדי, פולק ובסוף מסתיים בקטע שנשמע כמו שיר שלהקת תיכוניסטים שמנגנים בגיטרה-באס-תופים כתבה. זה נשמע ברדק, אבל יש בזה חן. בעיקר כשהם עושים מחוות לאייטיז, כמו בלהיט המדובר, או בסינגל הקודם מהאלבום, "Me & You Together Song", שנשמע כמו שיר שהסטון רוזס שכחו להוציא ב-1989.

      דרייק

      במיליון המושגים שניתן לכתוב על הציניות שתעשיית המוזיקה מתנהלת בה כיום, אפשר לכלול המון מונחים, כשאחד הבולטים מביניהם הוא ה"מיקסטייפ". אף אחד לא יכול באמת להסביר מה זה "מיקסטייפ" ומה ההבדל בין "מיקסטייפ" לבין "אלבום". בטח בעידן שגם "אלבום" וגם "מיקסטייפ" הם סך הכל סוג של פלייליסטים באפליקציות להזרמת מוזיקה. בכל זאת, הכי קרוב שאפשר לעשות כדי להבדיל ביניהם זה להגדיר "מיקסטייפ" כ"אלבום" שנעשה לאחר יד ולא בהשקעה כספית יקרה. אנחנו נדרשים לזה מפני שהחודש דרייק לא הוציא את אלבומו השישי, הוא הוציא "מיקסטייפ" חדש. ה"מיקסטייפ" נקרא "Dark Lane Demo Tapes" והוא כולל, לכאורה, כל מיני קטעים שלו שזלגו לרשת בצורה בלתי חוקית ועכשיו מאוגדים לאלבום.

      שתבינו, זה שמדובר ב"מיקסטייפ" ולא ב"אלבום", לא אומר שבהכנת 14 הקטעים כאן לא היו מעורבים 17 מפיקים שונים או לא השתתפו כאן אורחים נכבדים כמו Future, כריס בראון ו-Young Thug. אבל זה "מיקסטייפ", כאמור. לא אלבום. מה שכן, במשותף ל"אלבום", גם כאן יש להיט (ואולי גם להיטים, בעתיד). במקרה של ה"מיקסטייפ" הזה מדובר ב"Toosie Slide", שגם הוא נוטף ציניות.

      הסיבה ש"Toosie Slide" הוא ציני היא בגלל שדרייק יצר במכוון שיר שכיוון במבנה שלו לאתגרים של הטיק-טוק ובאמצעות זה שבמקריות מדהימה דמויות מובילות באפליקציה הריצו את הצ'לנג' עליו, השיר כאילו הפך ללהיט מהשטח. כלומר, דרייק העשיר והמפורסם מחובר לשטח כמו גיבורי הטיק-טוק האמיתיים שבאים מהשוליים האמיתיים של עולם המוזיקה. בשורה אחת עם אמנים כמו מייגן ד'ה סטליון, דוג'ה קאט או רודי ריץ'. נאמני האותנטיות של הטיק-טוק רואים במעשה של דרייק פעולה מסריחה שמטנפת את הדרך הפרועה והמפתיעה שבה דברים קורים בטיק-טוק. מה שכן, היה ברור שגם הפלטפורמה הזאת תמוסחר בסוף. ציניות, כבר אמרנו?