התכנית "שש" עם אמנון לוי נסגרה עם אייטם אנושי מהחיים עצמם: ילד קטן הוכש על ידי נחש מול עיניהם הצופות של הוריו. הכותרת שניתנה לסיפור המפחיד הייתה הולמת: "הסיוט של כל הורה".
הנה סיוט מפחיד לא פחות עם סוף עצוב אפילו יותר: ילדה בת ארבע נפגעת מכדור תועה וכעבור שבועיים מתה מפצעיה. דמיינו לכם: כדור משום מקום פוגע בילדה קטנה. מותה נקבע אתמול. קראו לה רפיף קראעין. הסיוט הזה התגשם, אבל אם אתם צורכים חדשות דרך המהדורות המרכזיות בערוצים המסחריים כנראה לא שמעתם עליו בכלל.
צפיתי ערב שלם בערוץ 13, אבל הסיפור המחריד הזה לא קיבל תשומת לב ניכרת, לא באותה תכנית של אמנון לוי, לא במהדורה המוקדמת אצל הילה קורח וגם לא במהדורה המרכזית. גם למהדורה המרכזית של המתחרים בקשת 12 הוא לא הגיע אתמול. אולי זה קשור לעובדה שהילדה היא תושבת עיסאוויה שבמזרח ירושלים. טרגדיות שמתרחשות לערבים בעיר הבירה, למדנו כבר השבוע, מעניינות פחות את מהדורות הטלוויזיה המרכזיות.
אני שובר את הראש וחושב לעצמי: מה מוביל משדרי אקטואליה להשקיע תשומת לב רבה כל כך בקוסנפירציה על שבבים תת-הוריים או תחקיר על מיץ גת - אייטמים אמיתיים מאתמול בערב - ולהחליט שמוות אלים של ילדה קטנה, שלא פשעה כלפי איש, הוא לא מספיק חשוב כדי להיכנס לסדר היום?
ברור לכולנו שגם הפעם ההתעלמות היא לא חד פעמית או מקרית, בטח כשמציבים את המקרה ליד המוות מעורר הזעם של איאד אל-חלאק בעיר העתיקה, שירד כמעט לחלוטין מסדר היום (ב-13 שודרה כתבה בנושא לקראת סוף השעה הראשונה של המהדורה). ירי על ערבים מול התפוסה במלונות והכסף שיצא על החופשות - עורכי המשדרים סברו שיותר מעניין לעסוק באפשרות השנייה.
המשדרים דווקא היו מלאים בסיפורים אנושיים אחרים, כאלה שבהם התלוו למשפחות שהתמודדו עם מחלה או אסון או פגיעה מסוכנת שאירעה לילדיהם או להם - טביעה, קורונה, פשיטת רגל. לפני כן, כאמור, הייתה זאת הכשת נחש. יש באייטמים האלה מעין חיבוק קולקטיבי: כולנו מקשיבים לסיפור של משפחה רגילה, בדיוק כמונו, שביום בהיר אחד עולמה השתנה - ואנחנו משתתפים בצער. אבל כשמול אלה נעלם סיפורה החריג של רפיף בת הארבע, הערוצים משדרים לנו שיש מתמטיקה של אבל וטרגדיה, ושיש מי שהערך שלו לא מספיק גבוה כדי להתאבל עליו, שיש מי שאין לו מקום בתוך החיבוק הזה.
ובימים שהמהדורות מתארכות ליותר משעה וחצי ומשדרי האקטואליה ממלאים כמעט את כל לוח השידורים, העיוורון לסיפור הזה, בהמשך לעיסוק הרפה במוות של איאד אל-חלאק, מלמד שזאת לא בעיה של זמן ומקום. זאת בעיה של הדרה, דחיקה והכחשה של ציבור שלם, שמתגבשות לכדי סדר יום מעוות.