הרחובות בוערים, החנויות נבזזות, הנשיא מחמם את הגזרה עוד יותר וארצות הברית נראית כמי שעומדת על סף מלחמת אזרחים. זה מה שקורה עכשיו באמריקה, וזה מה שתואר כבר לפני שנתיים ב"הטיהור הראשון" - סרט שעם צאתו ב-2018 לא הותיר חותם מיוחד, אבל כעת צץ מחדש בנטפליקס וטיפס לראש טבלאות הצפייה. ואכן, זה אולי ה-סרט לראות עכשיו, בגלל הדרך בה הוא מתכתב עם המציאות.
נלך רגע אחורה: למרות שמו, "הטיהור הראשון" הוא הפרק הרביעי בסדרת סרטי "הטיהור", שכשלעצמה היא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של ניסיונות קולנועיים להתמודד עם האלימות בחברה האמריקאית. הפרק הראשון יצא ב-2013, והקדים את זמנו כשתיאר כיצד מפלגה בשם "האבות המייסדים", המזכירה תנועות פופוליסטיות שיעלו לשלטון בהמשך העשור, לוקחת את הפיקוד בארצות הברית.
המהלך החשוב ביותר של מפלגת השלטון החדשה היה קביעת ריטואל בשם "הטיהור". פעם בשנה, במשך תריסר שעות בלבד, כל נתין רשאי לבצע כל פשע, כולל רצח. הרציונל הוא שהאזרחים יוכלו לפרוק את כל הזעם והאנרגיות שלהם במשך חצי היממה הזו, ובשאר 364 ימות השנה יותירו את הרחובות שקטים. אבל מה לגבי מי שמקפדים את חייהם במהלך ההתנקות הרצחנית? התשובה של השלטונות: כשחוטבים עצים, עפים שבבים.
הביקורת החברתית והפוליטית היתה קיימת בסדרת הסרטים מלכתחילה, אבל היא הלכה והתעצמה מפרק לפרק ומגיעה לשיא ב"הטיהור הראשון", שהוא מה שנקרא בעגה ההוליוודית "פריקוול". כלומר, סרט המתאר את האירועים שקדמו למה שראינו בשלושת הפרקים הקודמים.
הפרק המקדים הזה מוסיף פרט חשוב - "האבות המייסדים", מתברר, עלו לשלטון בשל תמיכת איגוד הרובאים הלאומי, שהיה מזוהה עם הרפובליקאים, עד שהחליט כי הם לא ימנים מספיק בשבילו. זו מפלגה פיקטיבית, אך במראה וברטוריקה, המנהיגים שלה מזכירים את טראמפ. המדינאים המפוקפקים הללו מתחברים לסוציולוגית מפוקפקת לא פחות, בגילומה של מריסה טומיי, ומוציאים יחדיו ניסוי חברתי שמתגלה כטיהור הראשון.
בשלב הראשוני, הטיהור לא מתבצע ברחבי ארצות הברית כולה אלא בסטטן איילנד, רובע ניו יורקי שרוב תושביו אינם לבנים. אותם תושבים מקבלים תמריצים מיוחדים: מענק של חמשת אלפים דולר למי שלא יברח מן האזור, אלא יישאר בו במהלך הרולטה הרוסית הזו, ותשלום נוסף למי שייקח חלק פעיל בטיהור. כיוון שרבים מהם זקוקים נואשות לכסף, הם מסכימים לעסקה השטנית.
בכך, "הטיהור הראשון" שם בקונטקסט לא רק את אירועי הסרט, אלא גם את המתחולל כרגע בארצות הברית. גיבוריו סובלים מאלימות שלטונית לא בגלל שהם שחורים, אלא בגלל שהם עניים - והם עניים כי הם שחורים, ומדוכאים באופן שיטתי ומתמשך בידי הפריבילגיה הלבנה. זה מעגל האימים שצריך להכיר בו כדי להבין גם את מה שמתרחש בימים האחרונים בארצות הברית (וכדי לא לקשקש שטויות בטוויטר).
יש בסרט אלמנטים נוספים שהופכים אותו לאקטואלי. המשטור בו נוקטים השלטונות מהדהד את מדיניות העוצר, שהתחילה בארצות הברית בגלל הקורונה ומתעצמת בעקבות המהומות העכשוויות. האלימות שמוצגת בו ברוטלית, מעל הממוצע בקולנוע האמריקאי, ובהתאמה לתמונות שאנו רואים כרגע מן השטח. נוסף לכך וחשוב מכל, יש בו טוויסט שלא נוכל כמובן לחשוף את טיבו, אך הוא מצביע על הקשר המסוכן בין השלטונות לתנועות העליונות הלבנה, ומקרב עוד יותר בין "הטיהור הראשון" להתרחשויות הנוכחיות.
כמעט כל הדמויות בסרט שחורות, דבר שעדיין אינו מובן מאליו בהוליווד, והוא מאמץ את נקודת המבט שלהן ומתאר כיצד הן מחליטות להניף את נס המרד - לא רק נגד ניסויים מסוגו של הטיהור הראשון, אלא נגד מי שעומד מאחוריהם ונגד כל מה שקדם להם. ברגע השיא של העלילה אף מתנגן לו "Alright" של קנדריק לאמאר, שיר המחאה השחורה החשוב של דורנו, ואחת הדמויות השחורות משגרת במהלכו הבטחה שהן ימשיכו להילחם, עד הסוף.
מלבד מריסה טומיי, שהתצוגה שלה סתמית עד תמוהה, אין שחקנים בעלי שם בסרט. אפשר למצוא בו את איאן נואל, שהופיע גם ב"לא בטוחה", ואת לקס סקוט דיוויס, שהספיקה מאז לככב ב"ישנן בנות: דור Q". את התסריט כתב ג'יימס דה-מונאקו, שהיה חתום גם על הפרקים הקודמים, ומאחורי המצלמה עמד ג'רארד מקמאווי, שב-2013 היה אחד המפיקים של "תחנת פרוטווייל", אחד הסרטים העלילתיים המוערכים והחשובים ביותר שנעשו על אלימות משטרתית כלפי שחורים בארצות הברית. חשוב לציין גם את חברת ההפקה של "הטיהור הראשון" - בלומהאוס, של המפיק היהודי-אמריקאי ג'ייסון בלום, המתמחה בסרטי אימה בתקציב לא גבוה, שיש בהם ממד חברתי ופוליטי מובהק. למשל, "תברח".
בניגוד לקלאסיקה המודרנית ההיא, "הטיהור הראשון" לא מצטיין מבחינה אמנותית. המסרים שלו חריפים, אך הביצוע לוקה בחסר. הוא גס, לא מאוזן ולא מלוטש מהרגע הראשון, בו מוצג לנו תקריב על סוחר סמים המשתולל בגרוטסקיות. בהמשך מגיעים שלל רגעים צורמים אחרים, כולל אתנחתא קומית בזמן הכי לא מתאים, שבמרכזה בדיחות על הפרשות ואי שליטה בסוגרים. תצוגות המשחק בינוניות מינוס, סצינות הפעולה לא מרשימות וערכי ההפקה לא גבוהים.
אך בדיעבד, חוסר הליטוש תורם לעוצמה של הסרט. בזכותה הוא לא נראה כמו מוצר שמונע מתוך אופורטוניזם מסחרי, אלא כהפקת גרילה שבוער בה זעם אותנטי. לרגעים אפילו אפשר להתבלבל ולחשוב כי "הטיהור הראשון" הוא אחד מן הסרטים האפוקליפטים הרבים שנעשו בשנות השמונים, והציגו איכות עשייה לא אחידה, אך חזון מצמרר ובלתי נשכח.
בהקשר זה, ראוי לציין את העובדה שהסרט נעשה רק לפני שנתיים, ולא קודם לכן. פעם, לנבואות זעם קולנועיות היה לוקח קצת זמן להתממש. אך באמריקה של טראמפ, הכל מהר יותר וקיצוני יותר - וכפי ש"הטיהור הראשון" מזהיר, זו רק ההתחלה.