פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זה ממש לא רק הבארבי: המחאה של שאול מזרחי היא השקט שלפני הסערה

      הבעלים של מועדון הבארבי בתל אביב שאול מזרחי החליט לסחוב על הגב את סיר הלחץ של עולם התרבות. רגע לפני שהוא מתפוצץ, עמית סלונים ישב איתו במאהל המחאה מחוץ לבית ראש הממשלה בירושלים רק כדי לגלות שהציבו בפני שובת הרעב מכשול נוסף ומפתיע

      זה ממש לא רק הבארבי: המחאה של שאול מזרחי היא השקט שלפני הסערה
      שגיא בן נון

      לעתים רחוקות משתמש האדם במילה "חמוד" כדי לתאר את עצמו. אלא שבהיעדר מילה מדויקת יותר, אין ברירה אחרת אלא להשתמש במילה המפורשת "חמוד", כדי לתאר את הזוג שהייתי חלק ממנו לפני תשע שנים. יצאנו יחד פחות משנה, היא גרה ולמדה בעמק יזרעאל, אני חייתי ועבדתי בתל אביב. מרחק של שעה וחצי הפרידו בינינו (וזה בלי לחשב את הפקק המעצבן של מחלף אולגה). ובכל זאת, היינו נפגשים כמעט כל יום. הוצאות הדלק שלנו זינקו פלאים, אבל זה היה שווה את זה. לאהבה אין מחיר.

      ערב שישי אחד, ב-3 ביוני 2011 , בדיוק היום לפני תשע שנים, ישבנו בחדר שלה בקיבוץ וחיפשנו משהו לעשות. חיפוש זריז בגוגל חשף בפנינו שיש הופעה של להקת "ג'ירפות" בבארבי בתל אביב בשעה 21:00. הבעיה, השעה הייתה כבר 21:05. אמרתי לה שזאת לא בעיה, אין סיכוי שג'ירפות יעלו לבמה לפני שנספיק לנסוע מעמק יזרעאל ליפו. יצאנו לדרך בזריזות, מצאנו חניה באחת הסמטאות של רחוב הרצל, הגענו למסדרון המרופט שמוביל אל הכניסה למועדון הבארבי. לפי כמות האנשים שעמדו בחוץ, ניתן היה להבין שההופעה עוד לא התחילה. לבארבי חוקים משלו.

      היו שם כל האנשים שאתה מצפה לראות מחוץ לבארבי בשישי בערב. היה שם אייל, שמגיע לכל הופעה של כל אמן בתל אביב. היה שם הדר, זה שתמיד משיג סלפי עם איזה גיטריסט או זמר. הייתה שם ליהי, שבעזרת מצלמה מקצועית תמיד מצליחה להתקרב עד קרבת הבמה (למרות שהיא לא מפרסמת את התמונות בשום מקום) וכמובן שהיה שם מאיר, הבחור הדתי שבהופעות בשישי בערב היה מוריד את הכיפה, בכל זאת מסורת.

      בשולחן מאולתר ישבה גבי, האחראית על הקופה הקטנה (תרתי משמע קופה קטנה, מין קופסת מתכת מלאה בשטרות). היא הכירה אותי ואני הכרתי אותה, אבל אף אחד מאיתנו לא ידע מאיפה אנחנו מכירים, כמו כל האנשים שנראים קצת מוכרים בבארבי. נכנסנו פנימה, התור לבר נראה כאילו יימשך לנצח, אבל אחרי פחות מחמש דקות כבר הייתה לנו כוס בירה בכל יד. התמקמנו במקום טוב באמצע, מתחת לנברשת המיתולוגית. לפתע ראיתי פרצוף מוכר, זה היה אורי סלונים, בן דודי, מוזיקאי מוצלח שטרם הופיע בבארבי בעצמו. הוא סיפר שזאת הפעם הראשונה שלו בהופעה של "ג'ירפות" והתרגשתי בשבילו. הוא הדליק ג'וינט, ותוך 18 שניות פחות או יותר הגיע אליו קול חזק שהתגבר על כל הרעש במקום: "אתה רוצה שיסגרו אותנו? תכבה את הסיגריה". אורי חייך וכיבה את הסיגריה. אמרתי לו שמעולם לא ראיתי אותו מכבה ג'וינט, גם כששוטר ביקש ממנו. "אני לא מתווכח עם שאול", הוא חייך. זוגתי שאלה מי זה שאול והסברתי לה שהוא הבעלים של הבארבי. אורי הוסיף: "שאול זה מוסד תל אביבי". צחקנו. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אורי צוחק, הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן.

      שאול מזרחי הבעלים של מועדון הבארבי בארבי שובת רעב במאהל שהוקם ברחוב בלפור בירושלים מול בית ראש הממשלה (ראובן קסטרו)
      "מוכן לקפל את הפרגולה". שאול מזרחי עם עולים לרגל למאהל (צילום: ראובן קסטרו)

      תשע שנים בדיוק אחרי אותה הופעה בבארבי, אני מגיע לירושלים למאהל המחאה של אותו שאול מזרחי. אני מספר לו את הסיפור הזה והוא מתמלא גאווה. "אתה יודע כמה סיפורים כאלה אני שומע בימים האחרונים?", הוא אומר בהתרגשות, ומספר לי על כל האנשים שמתיישבים לצדו באוהל וחושפים בפניהם את "רגעי הבארבי" שלהם. נראה שהאיש גדול הממדים הזה, שרעמת השיער האסופה שלו משווה לו מראה של אריה מאולף, נזכר בימים האחרונים כמה מקור הפרנסה שלו הוא הרבה יותר מעוד עסק.

      באופן מפתיע, ומעט מקומם, עם הספר הצליח לשכוח את החשיבות של עולם התרבות. בריאות זה הכי חשוב. גם ביטחון, ברור, אי אפשר לחיות בלי ביטחון. ומה עם חינוך? ברור, חייבים לדאוג לדור העתיד. רווחה, עבודה, פרנסה, חקלאות, זהירות בדרכים ומלחמה בסמים. הכל חשוב. תרבות הפכה בישראל למין סרח עודף. מותרות. שם נרדף לנהנתנות. פלא שמירי רגב פרצה בבכי כשהיא הבינה שהיא עומדת להיות שרת התרבות? אנשים כמו שאול מזרחי, כאלה שסוחבים על הכתפיים הרחבות שלהם את עולם התרבות שלנו, עושים את זה בלי שום תמיכה מהמדינה. התרבות שלנו, רוח החיים שנושבת מתחת לכנפי החברה שלנו, תלויה באנשים כמוהו. באופן היפה ביותר, החברה הישראלית הגיעה לחזק אותו.

      "אנשים מגיעים מכל הארץ, היו פה מהצפון ומהדרום", הוא מספר, "כולם באים לחזק ולהעלות זכרונות". יש שיגידו שהאווירה במקום מזכירה קצת שבעה, כאשר אנשים באים לנחם את שאול שיושב במה שמרגיש כמו אוהל אבלים. "חס וחלילה", הוא אומר וממשיך לדבר על המאבק שלו בעיניים נוצצות: "המתווה שמציעים כרגע נותן פתרון חלקי, זה חצי ממה שאנחנו דרשנו. מבחינתי שישחררו את הפעימה השלישית, ואני מקפל פה את הפרגולה וחוזר לעבודה". הוא מתנצל והולך לנוחיות. שתי נשים מתיישבות לצד הכסא הריק של שאול כדי להבטיח שהמקום שלו יישמר.

      שאול מזרחי הבעלים של מועדון הבארבי בארבי שובת רעב במאהל שהוקם ברחוב בלפור בירושלים מול בית ראש הממשלה (ראובן קסטרו)
      "כולם מעלים זכרונות". מאהל המחאה של שאול (צילום: ראובן קסטרו)

      זאת שעת צהריים ברחוב עזה בירושלים, והמאהל הזמני של שובת הרעב שאול מזרחי מלא באנשים ומוזיקה מאולתרת. חלק מהמוזיקה מגיעה מהרמקולים של הדי-ג'יי שהתמקם לצד האוהל עם מיגון קורונה מלא, כולל מסכת בזוקה ג'ו שמסתירה את כל פניו. מוזיקה נוספת מגיעה מכמה נגנים שהחלו לאלתר מנגינות שנשמעו כמו "צמד הפרברים" על ספידים. אני יכול להישבע שזה באמת הייתה מנגינה של הפרברים, ובכל מקרה, זה היה יפה. שאלתי זוג שהגיע מראשון לציון מה הביא אותם ביום יפה שכזה להפגין והם הסבירו לי שהם הכירו בהופעה של שלום חנוך בבארבי, והם באו לחזק את שאול. הם ביחד כבר יותר מעשור, יש להם ילדה משותפת, ולא, הם לא קראו לה בארבי.

      נראה ש"לחזק את שאול" הייתה המנטרה של היום, שהרגישה מעט מפויסת ומאוד מהוססת. אמנים שאיבדו את מטה לחמם במשך חודשים חנקו את הזעם של עצמם והתמסרו במקום לתמיכה באיש שבסופו של דבר מנסה להציל גם את הפרנסה שלהם. בין אם זה פרסום המתווה בין משרד האוצר למשרד התרבות אמש או סתם איזו אווירת פיוס של פוסט-קורונה/פרה-גל שני, האנשים שהגיעו למאהל של שאול נראו שלווים למדי - בסגנון ה"יהיה בסדר" הישראלי הקבוע. ובכל זאת, עצם ההגעה הפיזית למקום הייתה הצהרה. האנשים הגיעו לתמוך במחאת היחיד של האיש עם הקוקו שיצא להילחם בטחנות הרוח של הבירוקרטיה הישראלית. אמנים גדולים כקטנים, משלום חנוך שהגיע אמש, דרך נדב הולנדר ועד חלק מחברי "מוניקה סקס" שהגיעו היום הגיעו כדי לחזק, ויצאו מחוזקים. זו קלישאה, אבל זה בדיוק מה שהיה שם.

      שאול מזרחי הבעלים של מועדון הבארבי בארבי שובת רעב במאהל שהוקם ברחוב בלפור בירושלים מול בית ראש הממשלה (ראובן קסטרו)
      יצאו מחוזקים. שאול מזרחי, פיטר רוט ושחר אבן צור (צילום: ראובן קסטרו)

      "הוא מגניב כמה ביסים מהצד?"

      ככל שהשעות נוקבות, יותר ויותר אנשים מגיעים לאזור. הם מחכים להופעות שהובטחו ומסתפקים במעט הצלילים שעולים ברחוב, אך האווירה בכל מקרה נשארת נינוחה ורגועה. הכלב שלי שהגיע איתי למאהל מביע סימני עייפות ואני הולך לשבת איתו בצל על ספסל ציבורי בפינת רחוב סמולנסקין. מאבטח מבית ראש הממשלה יוצא אליי ואומר לי: "אתה מהמחאה, לא?". אני לא עונה בשלילה ולכן הוא ממשיך: "אז אסור לך לשבת פה". אני מסביר לאיש השב"כ הצעיר שאני לא מחפש צרות, ואני רק רוצה לשבת קצת בצל עם הכלב. "בסדר, אבל לא לשבת פה הרבה זמן". אני נוגס בפיתיון, במקום להגיד לו שהגעתי לסקר את המחאה אני שואל למה אסור לי לשבת על ספסל ציבורי ברחוב אם אני תומך במחאה כלשהי. אין לו תשובה. "זה אזור מאובטח", הוא אומר בסוף. "זה ספסל ציבורי", אני אומר, ומלטף את תעודת העיתונאי בכיס שלי כאילו היא תציל אותי במידה והמאבטח לא יאהב את הטון שלי. אלה הם ימים מוזרים. האיש מהיחידה הממלכתית לאבטחת אישים עושה הכל חוץ מלתת לי תחושה של ביטחון.

      אני חוזר לאזור המחאה. אישה צעירה מחפשת מקום לתלות שלט שהיא הביאה מהבית. "אין מקום מאמי", אומרת לה אחת הנשים באוהל, "תדאגי אבל שאחד הצלמים יצלם אותך מחזיקה את השלט". באוהל כבר רצות בדיחות על כמות המשקל שהשיל מעליו מזרחי בארבעת ימי שביתת הרעב שלו. "אני עוד רגע משקל נוצה", הוא מתבדח, בעוד מוזיקאי אחר מעלה בקול את התהייה אם שאול לא מגניב כמה ביסים כשאף אחד לא מסתכל, וננזף בקולניות על ידי שאר החברים. אני שואל את הצעירה עם השלט מה גרם לה להגיע והיא מסבירה לי שבעיניה זו לא צריכה להיות מחאה רק של האמנים, אלא גם של הקהל. "זה הרבה מעבר למחאה של 'בארבי' מבחינתי", היא אומרת, "האמת היא שאני לא סובלת את הבארבי באופן אישי. אי אפשר לנשום שם ואני ממש לא אוהבת לראות שם הופעות - אבל זה בלתי נתפס בעיניי שאדם שמפעיל מקום כזה יצטרך להתחנן לכסף. המדינה סגרה לו את המקום, מה היא מצפה שהוא יעשה?".

      שאול מזרחי הבעלים של מועדון הבארבי בארבי שובת רעב במאהל שהוקם ברחוב בלפור בירושלים מול בית ראש הממשלה (ראובן קסטרו)
      "מה מצפים שהוא יעשה?". שאול מזרחי במאהל (צילום: ראובן קסטרו)

      ואז הגיעו ניחוחות

      באוהל הצמוד יושבים אנשי מחאת הדרוזים. אתם יודעים, המחאה הזאת שלא ידעתם שקיימת. "אחים לא בוגדים", נכתב בשלט גדול מעל המאהל מחוץ לביתו של ראש הממשלה נתניהו. המילה "בוגד" היא מילה טעונה בימים אלה, ונראה שאנשי המאהל לא בחרו אותה כלאחר יד. ולא, הם לא ניסו לעקוץ את ראש הממשלה עם תזכורת לעבירות הניאוף שנקשרו לשמו בעבר, למרות שזה היה בונוס נחמד.

      אני שואל את אחד מיושבי המאהל הדרוזי על מה הם בדיוק מוחים והוא מסביר לי בקצרה שמאז קום המדינה הדרוזים היו נאמנים למדינת ישראל, ועכשיו הגיע הזמן שהמדינה תגלה נאמנות כלפי הדרוזים. אנשי המחאה מתנגדים כמובן לחוק הלאום, לחוק קמיניץ ולאחרונה גם להפקרות בכל הנוגע לבדיקות הקורונה במגזר. יש הרבה דמיון בין המחאה של הדרוזים למחאה של עולם התרבות, שניהם דורשים חלוקת תקציבים וכסף, אבל לא פחות מזה - הם מבקשים שיכירו בהם.

      בן שיחי הדרוזי מזכיר לי שנתניהו חייב את חייו לרב סרן סלים שופי, הקצין הדרוזי שהציל אותו בגולן. "כל אזרחי המדינה צריכים להיות שווים, גם בחובות וגם בזכויות", הוא מסביר. "אם הם אחים לנשק, הם צריכים להיות גם אחים למשק". ברגע זה אני מבין שהוא בכלל לא דרוזי. מתברר שמכל האנשים באוהל דיברתי דווקא עם יהודי, קצין לשעבר בצה"ל שהגיע להביע הזדהות עם אחיו לנשק. זה היה יפה. הנציגים הדרוזים עצמם הלכו לחתוך לעצמם ארוחת צהריים שמילאה את הרחוב בניחוחות של רחוב המסעדות הראשי בדלית אל-כרמל. ריח האוכל שעלה באוויר הגיע מן הסתם לאוהל הסמוך של שאול מזרחי. כאילו לא מספיק קשה לשבות רעב, הדרוזים (בלי להתכוון) הציבו בפני הבעלים של הבארבי מכשול נוסף.

      שאול מזרחי הבעלים של מועדון הבארבי בארבי שובת רעב במאהל שהוקם ברחוב בלפור בירושלים מול בית ראש הממשלה (ראובן קסטרו)
      מכשול נוסף. שאול מזרחי (צילום: ראובן קסטרו)

      בינתיים, גיבור היום יושב במאהל ומספר כל פעם מחדש למי שמבקש לשמוע על כך שלפי המתווה החדש הבארבי ייפתח במתכונת חדשה לפיה הקהל יישב סביב הבמה בפורמט של 360 מעלות. האווירה נשארת חיובית גם כשבלון ענק של אצבע משולשת מונף מחוץ לאוהל, ולא ברור אם זו מטאפורה למה שהאנשים שיושבים בתוך המעון בבלפור "שמים" על הציבור, או מה שהציבור "שם" עליהם.

      אנשים ממשיכים לשבת על כיסאות פלסטיק סביב שאול ולספר לו על כמה שהבארבי חשוב להם. חלקם לא דיברו עם האיש בעבר. גם הם מבינים שהאמנות תשרוד, התרבות תתאושש, אבל לאנשים כמו שאול מזרחי שמפעל חייהם עומד על סף קריסה המדינה תצטרך בסופו של דבר לעזור כי אין ברירה אחרת. ה"בארבי" הוא רק סמל. זו התרבות שלנו, הזכרונות שלנו. לחלקנו מוזיקה היא טיפול נפשי, לחלקנו זה מפלט מהסבל האנושי, לחלקנו זו הסיבה לקום בבוקר. הפילוסוף ניטשה קבע שללא מוזיקה, החיים היו שגיאה. אסור לשכוח את זה. מקומות כמו הבארבי הם יותר מאוסף של זכרונות, הם עוגן של שפיות. הם החיים עצמם. לעולם לא נוכל להיות בריאים באמת, בטוחים באמת, בלי תעשיית תרבות יציבה.

      האווירה סביב האוהל של שאול ממשיכה להיות שקטה. והתחושה היא שבכל רגע השקט הזה יכול להפוך לכאוס. אנשי תעשיית הבידור לא ימשיכו לשבת בשקט לנצח. אם הממשלה לא תטפל בפצצה המתקתקת הזאת, היא עלולה להתפוצץ להם בפרצוף. רק צריך את הפירומן התורן שידליק את הגפרור.