אם הייתה אי פעם אצולה אמנותית לישראל, ואם ל"ישראל הראשונה" הייתה אי פעם אליטה מובהקת, שני הצדדים נפגשו פנים אל מול פנים בהיכל התרבות בתל אביב בשנת 1985, בערב של אמ"י (איגוד אמני ישראל) בשם "כל העולם במה". בקהל ישבו נשיא המדינה, ראש הממשלה וסגנו, יו"ר הכנסת, הרמטכ"ל, שרים, חברי כנסת ושאר מכובדים. מולם עלו אל הבמה בזה אחר זה אילי גורליצקי (יו"ר אמ"י דאז), הגשש החיוור, גילה אלמגור, מוני ובראבא, יונה עטרי, מתי כספי, דובי גל, ירדנה ארזי, יזהר כהן, מני פאר, טוביה צפיר, דודו דותן, ציפי שביט ועוד רשימה ארוכה של אמנים. חלק נתנו קטע הומור, חלק שרו שיר, מאחורי כולם נצצה לה תזמורת צה"ל בניצוחו של זיקו גרציאני (שהוצג על ידי דמותו של מוני מושונוב כרמטכ"ל, בזמן שיצחק רבין ומשה וחצי נקרעים מצחוק בקהל). זה היה ערב תרבותי עשיר שהציג את עולם התרבות הישראלי במיטבו. ואז עלה ג'ו עמר לבמה, והזכיר לכולם שיש "אצולת תרבות" אחרת, שהממסד מעדיף להתעלם ממנה.
ג'ו עמר עלה על במת היכל התרבות בחיוך גדול. עצם הנוכחות שלו שם כבר הספיקה, זה היה ניצחון על אותם אנשים שגרמו לו לעזוב את ישראל בטריקת דלת רק 15 שנים קודם לכן. המוזיקאי הדגול הזה, שעלה לישראל ממרוקו רק כדי לחוות על בשרו את ההתעלמות מהיצירה שלו בתחנות הרדיו, החליט לקחת את הכישרון שלו לסאות' ביץ', וגם לניו יורק ולוס אנג'לס. אמריקה הייתה טובה אליו, הוא הפך לאחד החזנים והפייטנים המבוקשים בצפון אמריקה, והופיע גם באולמות ענק כמו הקרנגי הול במנהטן. כעת הוא חוזר לבמה "הצנועה" של היכל התרבות, המכה של התרבות הישראלית, כשמולו האנשים החזקים ביותר במדינה.
הקטע מהיכל התרבות
במרכז השורה הראשונה ישבו שמעון פרס ויצחק שמיר. זו הייתה תקופת ממשלת הרוטציה, פרס היה ראש הממשלה ויצחק שמיר היה ממלא מקומו (או כפי שהיינו קוראים לו היום: ראש הממשלה החליפי). ביניהם ישב נשיא המדינה חיים הרצוג. אף אחד מהם לא מחא כפיים כשג'ו עמר עלה לבמה. לעמר זה כמובן לא הפריע, הוא החל לשיר את הפזמון של "שיר השיכור", אחד מלהיטיו הגדולים. "כוסית אחת שתיתי, ועוד כוסית קטנה טעמתי, ועוד כוסית קטנה לגמתי, עד כי דאגותי שכחתי" הוא שר בקצב, ואפילו יצחק נבון, שר החינוך שישב משמאלו של פרס, התחיל לתת קצב עם הידיים. ואז, ברגע אחד, החיוך של עמר נמחק מהפנים. הוא היה פרפורמר ענק. הפרצוף שלו הרצין, והוא עצם את העיניים כשהוא ירה את המילים: "הוי, חברים, תיירים, הקשיבו נא לי. אומלל כמוני - עד אנה אסבול".
הפאוזה השקטה והקצרה העלתה את החיוך בחזרה על פניו. זו הייתה טעימה של בדיוק דקה מהשיר, הוא לא ביצע את המילים (הכל כך אקטואליות לאירועי השעה): "הוי, שומרים, שוטרים, כילאו נא אותי. חיים כאלה - עד אנה אסבול", זה היה קל מדי לשיר את זה מול שר המשטרה.
הניגון התמשך, והחיוך של עמר לא יכול היה להיות גדול יותר כשהוא התחיל לסלסל את הפתיחה של השיר הבא שלו. המצלמה של יוסי צמח, במאי המופע מטעם רשות השידור, התמקדה בזוג יצחק ושולמית שמיר. שמיר ישבה בתוך האולם, קרוב לזרקורי הבמה, עם מעיל פרווה. ממול, עמר כבר נמצא בטראנס, ולקח אותנו אל "לשכת העבודה" שלו. הקאט מהלבוש הנהנתני הזה חזרה אל פניו של עמר, שהתחיל לשיר את שיר המחאה הכי בועט של העשור הראשון של המדינה, פשוט מושלם.
עמר הפך את סדר הבתים המוכר של השיר, והתחיל מהצד "החיובי", על האיש שהגיע מפולניה ונותנים לו להיכנס בנימוס אל לשכת העבודה. אחר כך, עם חיוך של מנצח מלא חדווה, הוא שר על האיש שהגיע ממרוקו, ובלשכת העבודה דרשו ממנו לצאת החוצה. עמר שר את השיר הזה במשך עשרות שנים, והיה רגיל שהקהל שלו מריע בזמן השורות האלה, הפעם לא רק שהיה שקט באולם, רבים בקהל החזיקו את הראש שלהם בתדהמה. מאחוריו ניתן לראות את נגני תזמורת צה"ל המומים.
המצלמה של צמח מתמקדת בנציגים המזרחיים של ממשלת ישראל. דוד לוי, שהיה סגן ראש הממשלה, ששמר על פרצוף פוקר לאורך כל השיר, וגם משה קצב, שהיה באותם ימים שר העבודה. דווקא האנשים שלא צולמו, כל שאר האלפים בקהל, סיפרו את הסיפור האמיתי. הם הרגישו תחת מתקפה. השקט באולם היה מקפיא, מכיוון שהבדרן על הבמה נראה כאילו הוא מנסה לעודד אותם למחוא כפיים ולשמוח - בעוד המילים שלו הביעו זעם ומחאה. זה כאילו שבוב דילן יגיע להופיע בפנטגון, וישיר בפניהם את "Masters Of War". או לחילופין, דמיינו את אביב גפן שר "נכבוש את השלום ולא את השטחים" בהתנחלות אלקנה. בעצם, עזבו, דוגמה רעה.
ג'ו עמר דחס לתוך שלוש דקות של מופע שני שירי מופת בתולדות הזמר העברי, כאלה שלא משנה כמה הם זכו לפופולריות ציבורית, לא היה סיכוי לשמוע אותם באיזו רשת שידור ישראלית. "לשכת עבודה" של ג'ו עמר הפך ללהיט בזכות גרסאות הכיסוי שעשו לו זמרים כמו זוהר ארגוב ואייל גולן, אבל אלה הצליחו למחוק את המסר האמיתי שלו, ונשארו רק עם העקיצה על הגזענות של הממסד.
השיר שנכתב והולחן על ידי עמר יצא בשנת 1959 והיה באורך נדיר לאותם ימים (וגם לימינו האמת) בן שבע דקות וחצי. רוב השיר הושר במרוקאית, כאשר עמר הוסיף שני בתים בעברית. זו הייתה בחירה מכוונת. המילים במרוקאית הופנו כלפי הקהל "המגרבי" שלו (במובן, יוצאי צפון מערב אפריקה), בעוד המילים בעברית הופנו אל הממסד, לאו דווקא בבוז או בכעס, אלא בצורה פשוטה ונהירה. השיר של עמר לא נכתב מנקודת מבט כועסת, אלא מפוכחת. כאילו הוא מציע לצד השני לראות איך האפליה נראית מהצד שלו.
העברית של עמר הייתה ברמה גבוהה ביותר, זיכרון לימיו כמורה לעברית במרוקו. בין אם הוא התכוון לכך או לא, השימוש שלו בעברית צחה בתוך שירי "מהגרים" נדמתה להתנשאות על הישראלים הוותיקים. השיר נכתב על רקע המהומות בשכונת ואדי סאליב בחיפה של 1959. "הפער החברתי היה עמוק, והאפליה העדתית העמוקה איימה לפלג את העם", כתב עמר עצמו באוטוביוגרפיה שלו, "באופן אישי לא יכולתי להתלונן על קיפוח: שיריי הפכו נכס צאן ברזל בכל בית; אבל אין לי ספק כי לא ניתנה הזדמנות שווה ליוצאי מרוקו. שיגורם לעיירות הפיתוח ולמושבים, בהם לא היתה תמיד רמה חינוכית גבוהה, הביאו לאותה נחשלות וצעידה לאחור".
השיר ביטא בדיוק את היחס האמביוולנטי של עמר לסוגיה. השיר לא היה "מתבכיין", אבל הוא ביטא את הכאב של יוצאי צפון אפריקה מימי הקמת המדינה בצורה הכי ישירה שיש. "לשכת עבודה" נכתב מנקודת מבט של יהודי שורשי ומסורתי שחוזר למולדתו הנצחית, אך מגלה שם אנשים אחרים שמתייחסים אליו כאבק אדם ("הגענו ולא מצאנו את מה שחשבנו"). הוא מופרד מהוריו ("אלוהים ירחם עלינו"), מגויס לצבא ("לימדו אותי ללכת ימין שמאל... באוהל זרקו אותי"), ולבסוף נלקח לעבוד בקיבוץ בלי תמורה כספית ("מאז שהגענו צחקו עלינו").
לא הייתה שיפוטיות בשיר, האשמים היו ברורים לפחות כמו הקורבנות - אבל הייתה גם הכלה של המצב, כמין ניסיון לפיוס ומניעת מלחמת אחים. בספרו "אני ושירי" הרחיב עמר וכתב: "ההשקפה שלי היום לגבי אותן שנים איננה יבבנית או בכיינית. אני יודע שגם עולים מבני עדות אחרות ומזרח אירופה סבלו ולא קיבלו תנאים טובים מאחיי המרוקאים". ובכל זאת, כשעזב את הארץ בשנת 1970 הוא עשה את זה מהבנה שלא משנה כמה אהבה הוא יקבל מהקהל שלו, הממסד לעולם לא יקבל אותו.
האגדה מספרת על הפעם שדוד בן גוריון הגיע להופעה של עמר בתיאטרון "הבימה" הישן בתל אביב, ובסיום השיר הקהל פנה לראש הממשלה הזקן והחל לצעוק כלפיו: "לחם, עבודה!". זו הייתה שירת המחאה הטהורה ביותר, הכואבת ביותר והמדויקת ביותר שנכתבה אי פעם.
עמר נולד השבוע לפני 90 שנה במרוקו. הוא הלך לעולמו ביוני 2009, במזרח ארה"ב. המוזיקה "המזרחית" שהוא יצר (עוד לפני שקראו לה ככה) הייתה היפה ביותר שנכתבה פה, והיא ממשיכה לעורר השראה ביוצרים ישראליים, בלי הבדלי דת, גזע ומין. יותר מעשור ללכתו וזכרונו טרם הונצח בצורה ראויה. רחובות נקראו על שמו במספר ערים, אך נפיל כמו עמר ראוי היה לזכות להנצחה קצת יותר רצינית. הנה הצעה: אפשר להציב פסל ענק של ג'ו עמר מחייך מחוץ להיכל התרבות בתל אביב, וממול להציב פסלים של שמיר ופרס מביטים בו בהלם, לתפארת מדינת ישראל.