1995 הולידה כמה מן הסרטים הגדולים, המשפיעים והאהובים בתולדות הוליווד העכשווית: "צעצוע של סיפור", "שבעה חטאים", "החשוד המיידי", "קלולס" ורבים אחרים. אך בצד זאת, הופק בה גם אחד מן הכישלונות הידועים לשמצה של תעשיית הקולנוע האמריקאית, שהפך למיתולוגיה עוד בזמן אמת. מדובר ב"עולם המים", שהצטרף לאחרונה לקטלוג של נטפליקס, ובשלהי יולי הקרוב ימלאו 25 שנה לצאתו. שני ציוני הדרך הללו הם הזדמנות להיזכר בסיפור העגום מאחוריו.
אומרים שהכישלון הוא יתום, אבל מאחורי זה של "עולם המים" עומדים כמה אבות. הראשון שבהם היה ברד קרבוי, שעבד בשנות השמונים כמנהל בחברת ההפקות של רוג'ר קורמן, אשף הסרטים סוג ב'. באותה תקופה, רבים ביקש לחקות את הצלחת הסרט הפוסט-אפוקליפטי דל התקציב "מקס הזועם", וגם הוא ניסה לקפוץ על העגלה והציע לקולנוען הכושל והנשכח פיטר רדר לכתוב חיקוי שלו.
רדר, למרבה הצער, נענה לאתגר והגה רעיון: סיפור על מציאות עתידנית שבה הקרחונים נמסו, וכיסו את העולם במים. קורמן, שהתמחה בעבודה עם תקציבים מצומצמים ככל האפשר, קרא את התסריט והגיב בנחרצות - "השתגעתם, הסרט הזה יעלה חמישה מיליון דולר!". בדיעבד, אפשר היה רק לחלום שאלה יהיו העלויות שלו, כי תקציבו האמיר ליותר מ-200 מיליון דולר, סכום מקובל בימינו אך חסר תקדים בזמנו.
הסירוב של קורמן היה הזדמנות פז לעצור את האסון, אבל רדר המשיך ואפילו כיוון גבוה יותר: במקום סרט בנפח צנוע, הוא הפך את "עולם המים" לסאגה, במרכזה עומדת מוטציה של אדם ודג הנלחמת באויבים מנוולים כדי להשיג שליטה על מפה שתכוון אותו לעבר מעט היבשה שנותרה בעולם. התסריט נתפס כאטרקטיבי, ובתום מאבק על זכויותיו נמכר תמורת 350 אלף דולר לחברת ההפקה של לורנס גורדון, שחבר לאולפני יוניברסל והפיל אותם יחד עמו למצולות.
כיום, מי שמזוהה יותר מכל עם הסרט הוא קווין קוסטנר, אך הכוכב לא היה שותף לשלבים הראשונים של ההפקה וגם לא אופציית הליהוק הראשונה. טום קרוז, הריסון פורד, ברוס וויליס ומל גיבסון - כל אלה, גדולי הכוכבים ההוליוודיים בשעתו, הוזכרו כאפשרויות לגלם את הגיבור, והבמאי קווין ריינולדס היה מעדיף כל אחד מהם.
אך בסופו של דבר, לוהק דווקא קוסטנר, וזאת למרות ההיסטוריה הבעייתית שלו עם ריינולדס. השניים הסתכסכו כמה שנים קודם לכן בזמן העבודה על "רובין הוד: נסיך הגנבים". חילוקי דעות אמנותיים ומאבקי אגו העבירו ביניהם חתול שחור, אך מפיקי "עולם המים" התיימרו לחשוב שיצליחו להשכין שלום, לפתור את הבעיות ולמקסם את הפוטנציאל של השניים. זו היתה שגגה נוספת בסדרת הטעויות שהפכו את העבודה על הסרט לסיוט.
הבחירה בקוסטנר הובילה לשני שיבושים נוספים. בהתאם למשכורות שהתחילו להשתולל אז בהוליווד, הוא קיבל צ'ק של 14 מיליון דולר. נוסף לכך, לוח הזמנים העמוס שלו הוביל לדחיית הצילומים. בינתיים, התסריט המקורי עבר שלל שכתובים. ג'וס וידון, שמאוחר יותר יתפרסם בזכות "באפי" ו"הנוקמים", הוזעק ברגע האחרון כדי לבצע ליטושים אחרונים, ודרש על כך סכום נכבד. התקציב, שהיה אמור להתיישר סביב רף שלושים מיליון הדולר, התנפח פי שניים. האולפנים ידעו שהוא הולך להתנפח עוד יותר, אבל בשלב הזה כבר היה מאוחר מדי לעצור את הספינה.
ב-27 ביוני 1994, ביום שבו גרמניה ניצחה את דרום קוריאה במשחק דרמטי במסגרת המונדיאל בארצות הברית, יצאו הצילומים לדרך. הצרות, כמובן, לא פסקו. ההפקה הטילה עוגן באזור בהוואי שבו היו תנאי מזג אוויר קשים ולא יציבים. רבים מאנשי הצוות סבלו מחולי ומצריבות מדוזה, וניצבים ספגו פציעות קשות. התפאורות עלו הרבה יותר מן המתכונן, ובשלב מסוים חלק מהן שקעו בים. כתוצאה מן ההתנהלות הכאוטית, הפסקות האוכל היומיות התחילו באיחור, וההפקה נדרשה לשלם קנסות בסך כמעט שלושה מיליון דולרים לאיגודים המקצועיים. קווין קוסטנר לא התרגש מכל התסבוכות הללו והמשיך לדרוש ולקבל תנאים מפליגים, למשל יאכטה פרטית בשווי של כמעט מיליון דולר.
הצילומים היו אמורים להתפרש על פני 96 יום, אבל נמשכו בסופו של דבר 166 ימים מסויטים. במהלכם, שני הקווינים הספיקו להסתכסך שוב, וקוסטנר לקח פיקוד והפך למעשה לבמאי של הסרט. ריינולדס הפליג הרחק ממנו, והצהיר בסרקזם: "להבא, קוסטנר צריך לביים את כל הסרטים שלו. כך יוכל תמיד לעבוד גם עם השחקן האהוב עליו וגם עם הבמאי האהוב עליו". הכוכב, מצידו, היה מודאג בעיקר מקו השיער הנסוג שלו, ודרש מן האולפנים לבצע תיקונים דיגיטליים כדי להסתיר זאת, מה שייקר את העלות הכוללת של הפרויקט שגם כך יצא משליטה.
ועכשיו, חשוב להבהיר: נכון, באמצע שנות התשעים עוד לא היה טוויטר, אבל גם בתקופה הרחוקה והלכאורה קסומה הזו, היה סיקור תקשורתי מסיבי ושוטף סביב עולם הבידור, שדאג לדווח על כל פיפס ולהדביק תוויות שליליות. "עולם המים" היה קורבן של תקשורת שכזו, והגיע לאקרנים כשהוא כבר דג מת.
ועם זאת, ולמרות הביקורות הקטלניות שקיבל, "עולם המים" לא היה כישלון מסחרי אבסולוטי. אמנם, בקופות ארצות הברית הכניס רק 88.2 מיליון דולר, אבל מעבר לים הכניס 167 מיליון דולר. לכך צריך להוסיף תמלוגים על צפיות בפורמט ביתי ועוד כל מיני הכנסות נלוות, כך שלפחות לפי הטענה הרשמית של אולפני יוניברסל, הסרט כיסה את ההשקעה בו.
האם האולפנים שיחקו עם המאזנים כדי למנוע מעצמם מבוכה ציבורית? אולי, אבל יש גבול למידת המניפולציות שאפשר לעשות במספרים, כך שדבר אחד בטוח: מבחינה מסחרית טהורה, "עולם המים" ודאי שלא התגלה כהצלחה, אבל היו בהיסטוריה ההוליוודית כישלונות כלכליים גדולים בהרבה ממנו.
אז למה התקבע מעמדו של "עולם המים" בתור פלופ כל כך איקוני? בגלל הממדים חסרי התקדים של ההסתבכות התקציבית; בגלל ההתרסקות של קוסטנר, עד אז מגדולי הווינרים בהוליווד; בגלל אותו סיקור תקשורתי שקיבע את הכישלון בתודעה; ובגלל שמלכתחילה היה מדובר בסרט המתרחש בזירת אסון, כך שקל היה לחשוב עליו במונחים אפוקליפטיים.
ואחרי כל זה, עולה השאלה - איך "עולם המים" במבחן הזמן? בזמן אמת הוא היה מועמד לשלל פראסי ראזי, המחולקים לתוצרים הקלוקלים של אותה שנה, אך האם בדיעבד מתגלות בו איכויות ומעלות?
הייתי רוצה לומר שכן, אך מבט מחודש בו מגלה שהתשובה שלילית. הסרט משעמם. העלילה שלו מסורבלת וילדותית. האפקטים איומים, בטח בפרספקטיבה של זמן. עלילת המשנה הרומנטית, בכיכובה של הכוכבת העולה דאז ג'יין טריפלהורן, מאולצת. חוץ מדניס הופר, שנהנה להתפרע כארכי-נבל, כל השחקנים נראים סובלים ומיוסרים. הטון לא ברור, ובעצם אין פה כלום - לא מסרים סביבתיים, לא כיף טהור, לא סצינות פעולה סוחפות, לא הומור ולא עניין כלשהו. לאורך הצפייה, עולה רק שאלה אחת: איך ייתכן שבוזבזו כאן 200 מיליון דולר, ועל מה?
לא בטוח גם שיש מסקנות להסיק מן הכישלון הזה. בזמנו, כתבו בווראיטי כי הוליווד צריכה להתרחק להבא מסרטים פוסט-אפוקליפטיים, ומכאלה שמתרחשים במים, אבל במשך השנים שני הכיוונים הללו הולידו לא מעט הצלחות.
ל"עולם המים" היה לכאורה הכל: זירת התרחשות מפוארת, כוכב בשיאו, שילוב בין אקשן לרומנטיקה ומה לא, ובכל זאת הוא הסב רק מבוכה למעורבים בו. הלקח היחיד, אם כך, הוא שאי אפשר לחזות מראש איזה סרט יתרומם ואיזה יתרסק. הוכחה נוספת לכך הגיעה שנתיים לאחר מכן, כשקווין קוסטנר גייס תקציב עצום לפרויקט בומבסטי אחר, "הדוור", והתוצאה היתה קטסטרופה נוספת - אבל לסיפור הזה נחזור כבר ב-2022.
הכתבה מבוססת על "Fiasco: A History of Hollywood's Iconic Flops", ספרו המצוין של ג'יימס רוברט פאריש על הכישלונות הגדולים בתולדות הוליווד.