(בווידאו: הצצה ל-MKR)
הקוראים המבוגרים יותר, ילידי שנות השמונים והלאה, זוכרים בוודאי את ההתרגשות של לפתוח את עיתון סוף השבוע, לחפש את מוסף התרבות, ולעבור על לוח השידורים השבועי. בעידן של ערוץ וחצי, זה כל מה שהיינו יכולים לצפות לו. לא היו יותר מדי הפתעות, "אלף" שודר ביום מסוים, "מי הבוס" ביום אחר, ו"שושלת" ביום החשוב ביותר. מדי פעם היו הפתעות - איזה טקס מפתיע, תחרות חד פעמית, הקדם אירוויזיון או טקס בחירת מלכת היופי.
מאוחר יותר הגיעו שידורי הכבלים והלווין והפכנו למיני-אמריקה. פנאי פלוס נולד וגם מגזין "רייטינג" המנוח. היה לנו TV Guide משלנו. המון ערוצים, המון תוכן ומעט זמן. אף אחד לא חלם על ממיר מקליט שיכול לזכור במקומנו מתי להקליט את הסדרה האהובה עלינו. היינו צריכים עדיין להסתמך על גיליון מודפס שיגיד לנו באיזו שעה יוקרן הפרק של "סיינפלד", מתי "מלרוז פלייס" חוזרת (קימברלי הספיקה לפוצץ את הקומפלקס או לא?!) ורובנו היינו צריכים ללכת להסביר לסבתא איך לכוון את השעון של מכשיר הווידאו כדי שתוכל להקליט את בובה פראית. וסליחה אם גרמתי לכם לזמזם את שיר הפתיחה כרגע.
הזמנים האלה השתנו ולא יחזרו עוד, וטוב שכך. כמות התוכן שקיימת בפנינו בכל רגע נתון לבחירה מיידית לא יכולים להיתחם במדריך שידורים מודפס. ברגע זה אתם יכולים להתחבר, בלחיצת כפתור, לשידורי הסטרימינג של יס והוט, וכמובן לנטפליקס, אפל טי וי ואמזון פריים. אני כבר לא מדבר על הפשטות והמהירות בה אפשר להוריד סדרות בצורה פיראטית (נו נו נו, אל תעשו את זה, זה לא חוקי, אבל אם אתם עושים את זה תראו את "דייב" תעשו לעצמכם טובה). כל זה בנוסף לתכנים חינמיים איכותיים שאתם יכולים לראות ברשת בכל רגע נתון. בקיצור, אם אתם אוהבים לצפות בטלוויזיה - זה זמן נהדר להיות בו חי.
ואיכשהו, בשני הערוצים המסחריים הגדולים של ישראל, החליטו לא לקחת חלק בחגיגה הזאת. קל לתת לקשת ורשת הנחת קורונה ולהגיד שבתקופה הזאת קשה לבוא בטענות על חוסר השקעה ביצירה מקומית ובכלל, אבל זו ממש לא תופעה שהחלה בזמן האחרון, גם אם נראה שכרגע הגענו לשיא חדש. כל מה ששני הערוצים הגדולים, שאלוהים יודעת למה עדיין נצפים יותר מכל פלטפורמה אחרת, משדרים בימים אלה הם רצף של שידורי אקטואליה (לרבות תכניות תחקירים) ותכניות ריאליטי. בשעות הפריים טיים תוכלו לראות בערוץ 13 את הישרדות, את הישרדות או את הישרדות. בערוץ 12 החזירו מלחמה, וישדרו לכם במקביל את MKR המטבח המנצח, את MKR המטבח המנצח או את MKR המטבח המנצח. איך אמר בגין עם פרוץ מלחמת איראן-עיראק? "אנו מאחלים הצלחה רבה לשני הצדדים".
מדובר בביצה ותרנגולת, הזכייניות התאהבו ברייטינג שמגיע עם תכניות הריאליטי עוד בימי ערוץ 2. אנשי הכסף זיהו גם את ההכנסות הנוספות שניתן לייצר באמצעות פיצ'רים של "מסך שני" שמונעים צפייה בדיליי. אם בהתחלה ניתן היה לשווק את תכניות הריאליטי כעוגן רייטינג והכנסות שמאפשר את האופרציה היצירתית של הערוצים, כעת כבר לא באמת מנסים להסתיר את העובדה שמדובר בחלק הארי של היצירה של הערוצים האלה. ויש עם זה רק בעיה אחת, ריאליטי זה זבל. זו לא התנשאות, זו עובדה. זו גם לא ביקורת על הצופים חלילה. מדובר בגילטי פלז'ר נהדר, בטח כשהוא מבוצע ברמה גבוהה, ולעתים הוא גורר שיח פורה (כמו במקרה "חתונה ממבט ראשון").
ובכל זאת, כמוצר טלוויזיוני, מדובר בתחתית החבית היצירתית - איפשהו בין שעשועונים לתכניות "החדשות" של ערוץ 20. בין אם זה האח הגדול, הישרדות או המירוץ למיליון - את ההשפעה השלילית של התכניות האלה על ילדים ונוער שצופים בכוכבי האינסטנט עמוסי המניירות וחסרי המודעות אנחנו כבר מתחילים לראות. שבוע השידורים של קשת ורשת נבנה סביב התכניות האלה, הן מגששות אצל המתחרה כדי להחליט על השיבוץ הסופי. ונראה שבסוף, בכל פעם שתפתחו את הטלוויזיה על הערוצים האלה תגלו עוד תכנית אקטואליה, או איזה מישהו בלי חולצה שצועק הערות הומופוביות שניתן היה בקלות לערוך החוצה, אבל עדיף לעשות מזה סערת רשת זוטה. לתפארת.
אז מה יעשה מי שסולד מתכניות ריאליטי ומעדיף לשטוף את עיניו באקונומיקה מאשר לראות שוב את הפרצוף המחייך של חיים כהן טועם אוכל? כאמור, כמות התוכן האלטרנטיבי אינסופי. בלחיצת כפתור אפשר לראות את סיפורו של האסיר שגידל נמרים למחייתו ואת המלחמה שלו בלוחמת זכויות בעלי חיים שככל הנראה האכילה את בעלה המת לנמרים. אפשר להשלים את הצפייה בסופרנוס או בסמויה, אם במקרה עדיין לא עשיתם את זה. אפשר לקרוא ספר. העניין הוא שאנחנו אוהבים טלוויזיה ישראלית, ואי אפשר להגיד שהאנשים בקשת ורשת לא יודעים לעשות טלוויזיה טובה. אנחנו צריכים שהם יעשו טלוויזיה טובה, יש אלפי משפחות בישראל שתלויות בכך שהם יעשו טלוויזיה טובה. בסופו של דבר הריאליטי הזה ייצא לכולם מכל החורים, זה באמת רק עניין של זמן. וכשזה יקרה, כולנו נפסיד.
המצב הכלכלי הנוכחי לא מאפשר לבוא בדרישות אבל לכל הפחות אפשר להזכיר שבמגירה של אבי ניר יושבת כרגע "הנערים", אחת מהסדרות הכי טובות שאי פעם הופקו בישראל, בשיתוף פעולה של קשת עם HBO. משום מה, היא עדיין לא שודרה בערוץ שהפיק אותה (וספג קריאות לחרם מראש הממשלה). סביר להניח שבמגירה אחרת מונחת העונה השניה של "משיח", שכבר שודרה במלואה למנויי סלקום tv בלבד. איכשהו, שוב ישדרו בערוץ שידור חוזר של "סברי מרנן". מתישהו אפילו המעריצים הכבדים ביותר יגלו שיש עוד כפתורים בשלט.
בקטנה
בדיווח בחדשות 12, חשפה אדוה דדון חלקים מעדותה של "הנערה השניה" מפרשת הקטינות והכדורגלנים. אחרי כמעט שבוע בו כל הדיווחים סיפקו את ההסברים של הגברים, זה היה קצת מטלטל לשמוע את הגרסה של בת ה-15. לפי העדות שנחשפה, הערב המשותף החל לכאורה ב"משחק שתייה" במהלכו השקו הכדורגלנים את בנות ה-15 בצ'ייסרים של וודקה. לפי טענת הנערה, בהמשך הספורטאים לחצו עליה להתפשט כחלק מהמשחק, ובניגוד לרצונה. עוד עלה בעדותה של בת ה-15 כי עניין הגיל של הקטינות עלה במהלך הערב, כאשר אחד הכדורגלנים אמר לה לכאורה: "אין לך אפילו 16". לטענתה היא לא הכחישה, ונראה שהעניין הטריד את הכדורגלנים, אך הערב המשיך להתנהל כפי שהתנהל. איך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים.
זה היה דיווח קשה לצפייה, ואדוה דדון, שכבר הוכיחה שהיא לא בורחת מסיפורים קשים (להפך, היא זו שבורחים ממנה) הייתה האישה הנכונה במקום הנכון. יכולתי לכתוב פה קלישאה על כך שהאימהות הטרייה שינתה את דדון, אבל האמת היא שהנועם הטבעי שבה היה קיים עוד הרבה לפני שנולדה בתה. אפשר היה גם לציין את גילה הצעיר, אבל זה יהיה סתם צהוב ולא הוגן. דדון היא לא "אמא של" והיא לא "אשתו של", קור הרוח הפליליסטי שלה מציף את המסך בקונטרסט מושלם לדמותה הנעימה, אבל כל אלה זוטות. האמת הרבה יותר פשוטה מכל קלישאה מגדרית - מדובר פשוט בעיתונאית טובה ומקצוענית, כזאת שיודעת לדווח על סיפור מזעזע בצורה ההוגנת והמאוזנת ביותר. מדהים להיווכח כל פעם מחדש כמה שזה לא מובן מאליו בעולם התקשורת שלנו. לשמחתי, אתמול ראיתי את העתיד של חדשות 12, וקוראים לו אדוה דדון.
בקטנה 2
ברוך גזהיי כמעט היה חבר כנסת מטעם סיעת ש"ס בזכות החוק הנורווגי, אך בעקבות רצף של פרסומים על אמירות מיזוגניות, גזעניות ובאופן כללי מטומטמות באופן חריג, הוא "החליט לוותר" על מקומו בבית הנבחרים שלנו - וטוב שכך. רק הערה קטנה לאנשי התקשורת החילוניים שסיקרו את "הסערה": אין שום סיבה לכנות את האיש הזה בתואר מעורר הכבוד "רב".
לא כל מי שכותב שירים הוא משורר ולא כל מי שמלמד תורה הוא רב. אין שום חובה הלכתית לכנות אותו בכינוי הזה, ובטח שהדברים שלו לא מעידים שיש לתת לו איזה כבוד מיוחד. באופן אירוני, בכלי התקשורת החילוניים הקפידו לכנות אותו בתואר "רב", בעוד שחלק מהאתרים הדתיים החלו להשמיט את התואר ככל שהתגלו עוד אמירות בעייתיות של הבחור. עכשיו רק נותר לקוות שלא נשמע יותר את "פניני החוכמה" של האיש הזה.
