גם בשיר הכי טוב שלה, נועה קירל רק רוצה שתשפכו כסף על בגדים

נועה קירל היא מוצר הפופ הכי מהונדס שהיה בישראל במשך שנים. לאורך כל הדהירה שלה מהיוטיוב, דרך הבקו"ם, ועד לביצוע של "פאוץ'" בהר הרצל, היא הוכיחה שהיא לא מתכוונת להפוך לרגע חולף, ובינתיים רק מתעצמת. קירל אמנם נחשבת עדיין לזמרת של ילדים ונוער, אבל כל צעד בדרך שלה מחושב היטב, והוא נועד להרחיב את ההצלחה שלה ולהפוך אותה, יום אחד, לסופרסטארית כל-ישראלית. האם יש לה את מה שצריך כדי להגיע לשם?

"מיליון דולר", השיר החדש שלה שהפיק ג'ורדי, ממחיש את האמביוולנטיות שבתשובה לשאלה הזאת. מצד אחד, יכול להיות שזה השיר הכי טוב שלה עד כה. קירל, שעד כה לא הדגימה קול יוצא דופן בשירים שלה, עוברת כאן ללחשוש-דיבור, וחוסר המאמץ דווקא מחמיא לה. הפזמון מדבק, ומקהלת הילדים החוזרת ברקע היא בעצם מה שעושה את השיר והופכת אותו לאחד שמזדמזם במהירות. הוורס של שחר סאול, הראפר שמתארח בשיר, גנרי וטיפשי אמנם (השיר כולו לא מתוחכם מדי מבחינה טקסטואלית, וזה בלשון המעטה), אבל יש לו קול נהדר ונוכחות מרשימה. זה אחלה שיר פופ, חייבים להודות.

אבל יש כאן "אבל" רציני, עמוק יותר, שמעיב על השיר ומפריע לו - גם אם הוא נמצא בשוליו. קירל מנסה להתהדר כאן באיזו יומרה חברתית, מסר אישי. אולי זו הביקורת על הפרסומת שעשתה לחברת yes שעוררה סערה, ואולי היא רואה מה עושות כרגע הקולגות מעבר לים, ובכל מקרה: היא רוצה לשמש קול עבור עולם טוב יותר, אבל בלי לשלם מחיר כבד מדי. "זכרו, לא משנה מי אתם/ן, אתם/ן נראים כמו מיליון דולר", מסכם הקליפ (באנגלית כמובן), אה-לה כריסטינה אגילרה. אלא שזו במקרה הטוב בדיחה: על פי ההודעה לעיתונות, מדובר בשיר שהוא "שיתוף פעולה" (שזו דרך מעודנת להגיד פרסומת) עם אתר האופנה "טרמינל X", שהלוגו שלו גם מופיע בקליפ. כל הטרמינולוגיה - הדימויים של הכסף, "חותמת על הצ'ק", "סטייל משוגע", "לא קונה ביחידים, הכל אצלך סט" - לא מקדמת איזה מודל אינקלוסיבי ופתוח של יופי, אלא בסופו של דבר משרת רכישה של מותגים. כלומר: אתם לא יפים כמו שאתם, אלא תהיו אולי אם תקנו בגדים יפים.

לקירל יש זכות מלאה לשתף פעולה עם מותגים. זה ממש לגיטימי, ובהחלט לא חריג בעידן שבו להיטים נולדים בפרסומות ("קומסי קומסה" של סטפן, למשל), אבל אנא, בואו לא נעמיד פנים שיש כאן משהו מעבר לזה, ושיש כאן איזו אמירה ערכית בעלת משמעות. זאת גם הסיבה שקירל עדיין לא יכולה להפוך לאמנית משמעותית באמת, לא כל עוד דעות ומסרים שהיא מעבירה הלאה הם לא יותר מאשר אקססוריז.

המלכה האם של המוזיקה בישראל, שזה העשור השביעי (!) שבו היא משחררת שירים לאוויר העולם, ממשיכה להפתיע ולהתחדש. אחרי שבעשור האחרון שיתפה פעולה עם המפיק תמיר מוסקט ועם שלומי שבן, היא פונה פעם נוספת למוזיקאי צעיר, והפעם אלון עדר.

כשחושבים על זה - זה לא שילוב מופרך. עדר, כמו שבן, גדל ומושפע עמוקות משירים שנעשו כאן בשנות ה-70 וה-80, תור הזהב הראשון בקריירה של אלברשטיין. גם כזמרת לא נוסטלגית בהכרח, מוזיקאים כאלה מציעים רגל באלמנט שלה, ורגל מרעננת ונמרצת בהווה.

הזמרת הענקית כתבה כאן מילים יומיומיות על קבלתה של הזיקנה, עדר שהלחין, ויחד עם ערן ויץ, המפיק המוזיקלי הקבוע של אלברשטיין, רקחו השלושה בלדה איטית שנשמעת כמו שיר ערש רכטרי (כנראה בגלל הקלידים של עדר). נדמה, עם זאת, שלא השירה ולא המילים או הנגינה הן אלה שעושות כאן את השיר, כי אם האנחה המשותפת של שלושתם בין הבתים. יש באנחה הקולקטיבית הזאת משהו מרגיע ומנחם, שמחבק את השיר מכל צדדיו.

טיפקס אמנם הודיעה שלא תוציא עוד אלבומים (אני מקווה שהם יחזרו בהם), אבל הדרייב שלהם לא הפסיק לעבוד לרגע. עם זאת, "דחלילים" קצת שונה ברפרטואר של הלהקה מהתקופה האחרונה - בנימה ובעיקר בסגנון. ביחס לסאונד המקסימליסטי של הלהקה מאז הקאמבק, זה שיר כמעט מינורי. גם שחקנית החיזוק דניאל קריאף, שכיכבה באלבום האחרון של הלהקה, נעדרת הפעם, ובכלל אין כמעט אלמנטים של מוזיקה מזרחית, שמזוהים עם הלהקה.

במקום זאת, המסר הוא שמכתיב את ההפקה מסביב. זאת לא מסיבת המחאה המוכרת של טיפקס, זה מונולוג זועם שיצא מהבטן של אוז, וקשה להתעלם מההקשר האקטואלי שבו הוא נוחת - זמן של משבר כלכלי חמור, עבור תעשיית התרבות בפרט, תחת ממשלה מנופחת ובתיווך של תקשורת היסטרית. אוז תמיד היה אחד הדוברים הכי אמיצים והכי עקביים מבין המוזיקאים בישראל, ובשיר הזה הוא מבקר בעוצמה מה שהוא תופס כמנגנוני שליטה ציניים ואדישים שעושים הכל כדי להסיח את דעתנו בעוד הם גורפים רווח פוליטי וכלכלי על גבם של אנשים שמגולגלים בתוך נייר עיתון.

כאמור, העיבוד הצנוע יחסית מתכתב כאן עם המסר הפוליטי, ומשתדל לא להפריע לזעם לצאת החוצה. כרגיל אצל טיפקס, השיר קליט להדהים. יש לקוות שגם המסר ייקלט בהתאם.