יום אחד, בוב דילן וניל יאנג, שני אלבומים מושלמים, עשרה כוכבים

ביום שישי האחרון יצאו לאוויר העולם אלבומים חדשים של בוב דילן וניל יאנג. בעוד דילן מנסה להלביש את ההיסטוריה על העולם בו אנחנו חיים, יאנג פשוט שלף מהארכיון שלו אלבום גנוז מאמצע שנות השבעים. התוצאה בשני המקרים לא פחות ממושלמת

  • בוב דילן
  • ניל יאנג
רויטרס

(בסרטון: בוב דילן מופיע בסין. אל תדאגו, זה היה לפני הקורונה)

באוגוסט 1963 נשא מרטין לותר קינג את אחד הנאומים המפורסמים בהיסטוריה. אתם יודעים, זה שהוא מספר שיש בו חלום. כלי התקשורת הכריזו שרבע מיליון בני אדם הגיעו באותו יום לצעדה בוושינגטון, אחרים, כאלה שהיו שם בזמן אמת, טוענים שהמספר גדול בהרבה. גם בוב דילן היה שם על הבמה לצד האנדרטה של לינקולן. הוא היה ילד בן 22. היו לו כבר כמה שירי מחאה שהפכו ללהיטים לכל דבר, והוא יכול היה לבצע אותם שם. שירים של אופטימיות, של תקווה. הוא בחר לבצע שיר מחאה אחר, כזה שמעורר מחשבה. כזה שמעורר מחלוקת.

השיר שדילן ביצע באותו יום נקרא "רק פיון במשחק שלהם", והוא מתאר מקרה רצח שהתרחש רק חודשיים קודם לכן במיסיסיפי, בו חבר ב-KKK התנקש במדגר אוורס, פעיל זכויות אדם אפרו-אמריקני. מעבר להיותו מופת של כתיבה וחריזה, הוא מהווה את הביקורת הכי ישירה שאי פעם נכתבה על המחיר שהאזרחים הפשוטים עלולים לשלם על הפילוג וההסתה המושרשים בהם על ידי השלטון.

לשיטתו של דילן, הרוצח, שירה למדגר אוורס בגב, הוא לא האשם הבלעדי ברצח, והאחריות מוטלת בין השאר גם על האליטה השלטונית העשירה שהפכה אותו לכלי משחק בתוך אסטרטגיה שלמה מבוססת שנאה, שתמשוך את תשומת הלב מהבעיות האמיתיות של האזרחים. מזכיר לכם משהו? השיר שנכתב לפני 57 שנים עדיין מצליח להעביר צמרמורת ברלוונטיות שלו, בטח בארה"ב של טראמפ, של ג'ורג' פלויד, של הקורונה.

עוד בוואלה! NEWS

יותר מ-70 שירים ב-17 דקות: סיפורה של יצירת המופת החדשה של בוב דילן

לכתבה המלאה

האלבום החדש של דילן, Rough and Rowdy Ways, שיצא ביום שישי האחרון לחנויות התקליטים ורשתות הסטרימינג, הוא אחד הארוכים שהוציא אי פעם. 70 דקות ו-33 שניות אורכו. לצורך השוואה, "בלונד און בלונד", יצירת המופת הכפולה של דילן מ-1966, נמשכת סך הכל 73 דקות. האורך נובע בין השאר מהכללתה של הפואמה הארוכה Murder Most Foul שנמתחת לאורך 17 דקות, ותופסת את כל התקליט השני. ניתחנו את השיר הארוך כשהוא יצא כסינגל בסוף מרץ. בין השאר כתבנו שדילן "מבקש מאיתנו להכניס את השיר האחרון שלו (לבינתיים) לתוך רשימה כל כך מכובדת של אמנים שהשפיעו עליו. אולי זו הדרך של דילן להזכיר לנו שהוא תמיד היה שם, מתחיל הסיקסטיז ועד היום, נשאר איתנו כמו דיבוק אמנותי. אולי הוא מנסה לרמוז לנו משהו מבין כל האפלה הזאת. אולי אנחנו לא רוצים להבין. אנחנו לא מוכנים".

המונוטוניות של הקטע הארוך היא תמה חוזרת באלבום עצמו, כל שיר עשוי להישמע רפטטיבי למאזין האקראי, בטח כזה שלא יודע אנגלית. השירים באלבום ארוכים, מתישים לעתים, אבל לרגע לא משעממים. הם מלאים בעוצמה שהייתה כל כך חסרה באלבומים האחרונים של דילן, אלה שבהם ביצע קלאסיקות של פרנק סינטרה וחברים. לראשונה מאז 2012 הוא חוזר עם חומר מקורי, והוא נשמע חד מתמיד.

אלה לא שירי המחאה של דילן מהסיקסטיז, וגם לא שירי האהבה הייחודיים שלו או שירי התוכחה. דילן שר מתוך ערפול חושי, המלים שלו נורות מתוכו כמו תותח שפולט הזיות חום. הוא תמיד כתב ככה, אבל הוא מעולם לא נשמע נחוש יותר. חלק מהביקורות כבר מהללות את האלבום כטוב ביותר שלו במאה ה-21, אבל עוד מוקדם לקבוע (מה גם שקשה להתעלות על השלמות של Love and Theft מ-2001). זה לא אלבום קל לעיכול, ויש בכל שיר עוד כל כך הרבה רבדים לנתח ולקלוט. אבל כן, כבר משמיעה ראשונה אפשר להבין שמדובר ביצירה שנדיר לשמוע בימינו. קנבס מלא צבעים שיוצרים תמונה גדולה מהחיים. צריך רק לעצור ולהאזין.

לרגע אפשר לטעות ולחשוב שהוא מאלתר את המילים תוך כדי תנועה, אבל כמעט מאחורי כל משפט אפשר למצוא משמעות עמוקה. זה לא אלבום שנכתב בחטף. אם לחזור למפגש הלא-מקרי של דילן ומרטין לותר קינג שתואר בפתיח, קשה להתעלם מהאזכור של האחרון בשיר "אם המוזות". דילן מחפש השראה אצל הגיבורים "שנלחמו בכאב בשביל שהעולם יעמוד חופשי". הוא מבקש מהמוזות שישירו למען חמישה מצביאים מפורסמים (הגנרלים שרמן, מונטגומורי, סקוט, פאטון וגם ז'וקוב הסובייטי) לא בגלל שהוא הפך לאוהד של מחרחרי מלחמה לפתע, אלא מכיוון שהוא מבין שבלעדיהם לא הייתה מגיעה תקופת אלביס פרסלי, ובלי פרסלי לא היה מרטין לותר קינג. אלה שני המלכים שהוא "יכול היה לספר את הסיפור שלהם כל היום". זה כל כך פשוט, כל כך יפה. כל כך ראוי להאזנה מעמיקה. ובכלל, כמה גאוני זה לחרוז את אלביס פרסלי למילה האנגלית "קינג" בלי לכנות אותו "המלך"?

עוד בוואלה! NEWS

עסק הביש: "טהרן" נכשלת היכן ש"פאודה" הצליחה בענק

לכתבה המלאה

דילן מלהטט עם שורות משירים של וולט וויטמן, מחזות של שייקספיר, שירים של אל גרין, פסוקים מהתנ"ך ואילוזיות מפרנקנשטיין. לא תמיד מזהים אותם בהאזנה הראשונה, אבל בעידן בו אפשר לבדוק כל שורה בגוגל, דילן לא באמת יכול "להחביא" משמעויות נסתרות בשיר. אבל גם אם נבין את המקור של כל שורה, את המשמעות האמיתית של השירה של דילן אפשר להבין רק בלב. מוקדם לנבא איפה יתברג האלבום החדש של דילן בתוך הקאנון המוזיקלי שלו, אבל הוא עומד בפני עצמו כאלבום של חמישה כוכבים. מושלם מתחילתו ועד סופו, ומגלה נבכים והפתעות בכל האזנה.

מעט מאוד אמנים הצליחו לשמור על רלוונטיות לתקופה כל כך ארוכה כמו בוב דילן. מעטים עוד יותר הצליחו לשמור על רמה כל כך גבוהה לאורך השנים, כולל בשנות הקריירה המאוחרות. שמות כמו פיקאסו וצ'ארלי צ'אפלין עולים לראש. כל אלבום חדש של בוב דילן הוא בשורה, הוא אירוע. זה היה נכון בשנות השישים כפי שזה נכון בעשור השלישי של שנות האלפיים. המילים שלו, שנשזרות כמו חלום מתוך מוח פורה שממשיך להדהים גם בגיל 79, הן בין המתנות הכי גדולות שניתנו לאנושות. אלבום הסטודיו החדש, ה-39 למניינם, הוא עוד אחד ברצף של אלבומים שהעולם צריך לעצור ולהקשיב לו. אין לנו דילן אחר. גם לא יהיה.

מה יותר טוב ממושלם? ניל יאנג

36,928 נקודות רשם בקריירה המפוארת שלו קרל מלון, והן הפכו אותו לקלע השני בכל הזמנים של ה-NBA (סגנו של קארים עבדול ג'באר). הוא היה חלק מאחד הצמדים הכי קטלניים בהיסטוריה של המשחק, והוא נשלח לקו העונשין וקלע משם יותר מכל אחד, בפער ענק. ובכל זאת, למרות אינספור הישגים אישיים, הוא סיים את הקריירה בלי לזכות בתואר האליפות הנחשק. זו הטרגדיה שלו. הסיבה: הוא נולד בשנת 1963, אותה שנה בה נולד בחור בשם מייקל ג'ורדן.

במידה מסוימת, ניל יאנג הוא הקארל מלון של בוב דילן. למרות שהוא אוצר לאומי קנדי, יאנג הצליח לשרטט את פניה של אמריקה לא פחות טוב מאף אמן יליד ארה"ב. הוא הושפע מדילן לא מעט, אבל הפך לאמן לא פחות פורה (באוקטובר האחרון הוציא את אלבום הסולו ה-39 שלו) ולעתים נראה שהוא מורכב ומתעתע לא פחות מהמקור ממנו שאב השראה.

ביום שישי האחרון, בדיוק באותו יום בו דילן הוציא את אלבומו החדש, ניל יאנג שחרר לאוויר העולם את Homegrown - אלבום גנוז משנת 1975. מדובר בבשורה של ממש, אלבום לא פחות ממושלם מהתקופה אולי הכי שופעת של הדוד ניל. הבעיה היא שקשה באמת להתרגש מאלבום "חדש" כשלפחות חצי מהשירים באלבום כבר יצאו באלבומים קודמים של יאנג, לעתים בגרסאות קצת שונות, אך כאלה שלא נופלות מהמקור.

האזנה רצופה מההתחלה ועד הסוף לאלבום מהווה תזכורת לכמה גדולה ועמוקה היצירה של ניל יאנג. העובדה שהוא יכול היה להרשות לעצמו לגנוז אלבום שבקלות יכול היה להפוך להצלחה מסחרית ואמנותית מסחררת באמצע שנות השבעים היא רק בגלל שהיו לו עוד כל כך הרבה חומרים מקוריים לשחרר באותם ימים. נראה כאילו הוא לא היה מסוגל לכתוב שיר רע באותם ימים. בשיאו הוא לא נפל מדילן, ולמעשה לא נפל מאף אחד - ניל יאנג הוא רמה בפני עצמו כשהוא רוצה. נותר רק לתהות למה הוא החליט לשים על המדף את יצירת המופת המרשימה הזאת במשך עשרות שנים.

אם מתייחסים לאלבום החדש כיצירה גנוזה, מדובר באלבום מושלם, כזה שראוי בקלות לחמישה כוכבים מכל מבקר שפוי. אבל יש איתו בעיה. זו "בעיה" שחוזרת בשנים האחרונות עם יאנג, שהחליט לפתוח את הארכיון הפרטי שלו ולעשות בו סדר, וגילה שם המון חומרים מדהימים. המעריצים האדוקים כבר מכירים את השירים "החדשים" האלה. השאר יכולים ליהנות מהשפע העצום, וגם ללכת בו לאיבוד. בסופו של דבר השירים הטובים ביותר ב-Homegrown כבר יצאו בעבר באלבומים הקלאסיים של יאנג. למאזינים סקרנים שטרם נחשפו לשפע היצירה של יאנג כדאי לבדוק קודם את הקלאסיקות, לפני שהם נסחפים אל החפירות הארכיאולוגיות שניל מתחיל להוציא לציבור.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully