לאחר כמעט ארבעה חודשי בצורת, סוף כל סוף עולה היום לאקרנים שלנו סרט שטרם הופץ פה. מדובר ב"הכפר של ברברה", שיוקרן בינתיים בסינמטק תל אביב שפתח השבוע את דלתותיו, בשעה שבתי הקולנוע המסחריים עדיין סגורים.
כמה קהל יבוא לראות את הסרט? האם הסינמטק יישאר פתוח למרות העלייה בתחלואה? והאם בקרוב נזכה להתענג גם על סרטים חדשים נוספים? אין לדעת, כך שבינתיים צריך להסתפק במה שיש. ומה יש? לא נעים לגלות, אבל "הכפר של ברברה" מגיע אלינו לא פחות משלוש שנים לאחר שעלה בצרפת, בה לא הותיר רושם מיוחד. מצד אחר, הוא מציג מפגש פסגה של ממש: מככבים בו ז'ארד דפרדייה וקתרין דנב.
דפרדייה מגלם מוסכניק טוב לב, אולי אפילו נחמד מדי לעולמנו, שמואס בחייו, שורף את כל הגשרים ומרחיק לכפר קטנטן במרכז צרפת. שם, הוא פוגש מנהלת מלון דרכים בגילומה של דנב, וכיאה לימים שלפני הקורונה, כולם מתהלכים בלי מסיכות, לא שומרים על ריחוק חברתי ואפילו מתחבקים.
מאחורי הסרט עומדת פלורנס קנטן, אשת קולנוע ותיקה שמאחוריה רזומה עשיר כתסריטאית, עוזרת בימוי ובמאית. "זה הסרט הראשון שיוצא בישראל אחרי התפרצות הקורונה? אני מאוד שמחה לשמוע", היא אומרת בריאיון לוואלה תרבות לרגל עליית "הכפר של ברברה" לאקרנים. "עצם העובדה שהסרט עולה בישראל מרגשת אותי, כי ביקרתי בה בעבר במסגרת העבודה ואני מאוד אוהבת אותה, וכמובן שגם החזרה של בתי הקולנוע משמחת, כי עם כל הכבוד לצפייה טלוויזיונית, תמיד כיף יותר באולמות. לא יכולתי לחזות שדווקא הסרט שלי יזכה להיות הסנונית הראשונה, אבל אני מאמינה בגורל, והוא מזמן לנו הפתעות נחמדות בחיים".
קנטן מספרת כי נקודת המוצא התסריטאית היתה לכתוב תפקידים שיתאימו לדפרדייה ולדנב - "שני השחקנים עליהם גדלתי, שגרמו לי לאהוב קולנוע", כדבריה. "כתבתי את הסרט במחשבה עליהם. כשעובדים בצורה כזו, ויש לך את השחקנים בראש, הכתיבה הולכת מהר יותר".
קנטן כבר עבדה בעבר עם דפרדייה. "היה לנו קליק מיידי. הוא אחד האנשים המדהימים שפגשתי. הוא מתעניין בהכל, למשל באמנות, וכיוון שבן הזוג שלי אמן, זה תרם לחיבור בינינו. בזמן הצילומים, הוא מגן עליי כמו דב. אף אחד לא יכול לעשות לי בעיות כשהוא בסביבה".
לעומת זאת, עם קתרין דנב לא עבדת בעבר. איך היה המפגש איתה?
"גם היא מסוג הנשים שהכל מעניין אותן - מוזיקה, פוליטיקה, מה לא. כמו ז'ראר, גם היא מדברת בגובה העיניים, ונתנה לי את הרושם שאנחנו חברות ותיקות. היא סופר מקצועית ושואלת המון שאלות. יש הרבה נקודות דימיון בינה לז'ראר, אבל גם הבדל משמעותי אחד: הוא לא צריך שום הכנות לפני צילומים של סצינה מסוימת וקופץ ישר למים הקרים, והיא תמיד צריכה קצת זמן לעצמה".
בישראל קוראים לסרט "הכפר של ברברה". למה בחרת שיתרחש בכפר?
"רציתי לעשות סרט על צרפת של פעם, שהולכת ונעלמת - צרפת הכפרית, צרפת של העיירות הקטנות, שבה חיים חיים יומיומיים בלי טיפה של רוע. רציתי שהתסריט יהיה מלא רוך ונטול אלימות, בניגוד למה שבדרך כלל רואים על המסכים בימינו.
"תסלח לי, אבל אני לא זוכרת את שם הכפר בו צילמנו. אני זוכרת רק שקיבלו אותו מאוד יפה, והתושבים המקומיים התרגשו שדנב ודפרדייה באים למקום. כולם התנדבו להיות ניצבים. לא היה לנו הרבה כסף, ובכל זאת הצילומים היו כיפים".
במקור, נקרא הסרט "Bonne Pomme". מילולית, הכוונה ל"תפוח טוב", ולא מילולית - מדובר במושג שאין לו ממש מקבילה בעברית. "מדובר באדם נדיב, טוב לב, אבל לא פראייר ולא טמבל; לא מאצ'ו, כזה שאם תיפול ברחוב הוא ייתן לך יד", אומרת התסריטאית-במאית. "'הכפר של ברברה' זה לא התרגום שאני הייתי בוחרת, אבל המפיץ הישראלי יודע טוב ממני מה יביא אנשים לאולמות. בעבר עוד הייתי נלחמת על התרגומים הבינלאומיים לשמות סרטיי, עד שהבנתי שאין מה לעשות בנידון".
הקריירה הקולנועית של קנטן החלה עוד בשנות השמונים. היא כוללת בין השאר את כתיבת הקומדיות "החיים הם נהר שקט וארוך" ו"טאטי דניאל", להיטי ענק שהפכו לפולחן בצרפת והופצו גם בישראל. נוסף לכך, הקולנוענית גם שימשה עוזרת למוריס פיאלה המנוח ("לחיי אהבותינו"), שעם השנים רק מחזק את מעמדו כאחד הבמאים המוערכים והמשפיעים של הקולנוע הצרפתי העכשווי.
לפיאלה היתה תדמית של אדם שבלתי אפשרי לעבוד עמו, אבל קנטן מספרת סיפור אחר. "הסתדרנו מעולה, ולא היתה לי איתו שום בעיה. יש לי רק זיכרונות טובים ממנו", היא אומרת. "הערצתי אותו כשוחרת קולנוע ואמרתי למישהי שהכירה אותו שאני רוצה לעבוד עמו. היא אמרה לי שלא אחזיק עשר דקות, אבל התעקשתי, ואז רצה הגורל והיא פגשה אותו במקרה ברחוב וסיפרה לו עליי, והוא מיד התקשר. חשבתי שעובדים עלי, אבל זה באמת היה הוא. ההפקה היתה מלאה בצירופי מקרים. לתפקיד הראשי לוהקה בחורה צעירה בשם סנדרין בונר, שבכלל ליוותה לאודישנים את אחותה, אבל בסופו של דבר נבחרה לשחק בסרט בעצמה והפכה מאז לכוכבת גדולה".
מה את זוכרת מהביקור שלך בישראל?
"הייתי בצוות שצילם פרסומת באילת, ולאחר שסיימנו טיילנו לאורך המדינה. זו ארץ מאוד יפה, אם כי לא יצא לי ללכת בה לקולנוע. הזיכרון הכי חזק שלי זה שעם הירידה מהמטוס, היו אנשים שנישקו את האדמה. לא ראיתי את זה קורה בשום מקום אחר".