בימים האחרונים ניסיתי להבין מה הפך דווקא את רותי ברודו לקראש הטלוויזיוני שלי לקיץ 2020 (במהדורת קורונה מיוחדת). כאילו, קראשים טלוויזיונים הם שגרה עבורי, המסך הישראלי כבר גרם לי להידלק על דמויות שונות ומשונות: מגיבורה של תחקיר ב"המתחזים" (לורין מיכאלי/שי בנבנישתי) ועד גיבור קומי-טראגי בסאטירה (יוסף המקראי ב"היהודים באים"). ובכל זאת, הידלקות (אינטלקטואלית, תירגעו) כמו זו שיש לי על גברת ברודו, לא זכורה לי.
אין ספק, לרותי ברודו יש המון (המון) זמן מסך בימים אלה. "המטבח המנצח", אותה היא מובילה לצד חיים כהן, משודרת כמעט מדי ערב בקשת 12 וברודו מביאה בה לידי ביטוי עשרות שנים של ידע בבישול וניהול מסעדות (היא הבעלים של קבוצת R2M לצד הגרוש שלה מתי). אבל זה לא הזמן הרב על המסך שגרם לי להתאהב. אם זה היה העניין הייתי נדלק על גיא זו-ארץ או קובי מחט. דמותה של ברודו היא בריאה מחדש של דמות הצבר הישראלית, מחוספסת מבחוץ ומאוד מתוקה מבפנים. ובהתאם לרוח התקופה, כמה הגיוני שהצבר הגברי, זה שהיה בעבר בוגר יחידה מובחרת, הוא היום אישה שמנהלת עשרות שפים וטבחים. למרות שהיא עושה הכל כדי שלא נשים לב למגדר שלה, חשוב לדבר על הנושא כשבאים לנתח את הפרסונה הטלוויזיונית של ברודו.
שיער שחור קצר משוך בג'ל לאחור, משקפיים עם מסגרת שחורה עבה, חליפות עסקים ואיפור מועט, חיצונית רותי ברודו נראית כמו גרסת הנגטיב של מקבילתה מ"מאסטר שף" מיכל אנסקי. ברור, השוואה בין שתי נשים מכל תחום עלולה להישמע מיזוגנית (ולא פעם היא כזאת) אבל כאן מדובר בשתי אושיות קולינריה שיושבות על אותה המשבצת ולכן מעניין לדבר על השוני ביניהם. בעוד אנסקי תמיד הייתה תוספת של חינניות, בלונד וחיוך רחב לצוות השופטים הכרסתני של "מאסטר שף" (בתוספת לימודי גסטרונומיה כלליים למדי), אצל ברודו המגדר כמעט ולא משחק תפקיד. היא ממלאת תפקיד מקצועי שווה לזה של כהן ב"המטבח המנצח", אף אחד לא מצפה ממנה להיות שם כדי לנגב את הדמעות של המתמודדים או להציע חיבוק.
בגלל שהחזות שלה צועקת "ביג בוס", כזאת שאי אפשר לערבב, מפתיע לגלות עד כמה רכה היא בכל הנוגע לביקורת מקצועית. להבדיל ממיכל אנסקי, שאמרה באחת העונות האחרונות של "מאסטר שף" לאחת המתמודדות שלמנה שלה יש "טעמים של דיר" (ועוד הוסיפה חיוך), ברודו משתמשת בניסיון שלה כדי להרים את המתמודדים. היא נותנת להם פרספקטיבה נכונה על תחום המסעדנות ומזכירה שגם לה הייתה התחלה צנועה, ביסטרו בסגנון צרפתי בשם "קופי בר" שהפך בהמשך לאימפריה מצליחה. כמו שאומרים ברחוב - קל לראות שעדיין לא עלה לה (השתן לראש).
בריאיון שהעניקה לאחרונה ל"אינטימי עם רפי רשף" ורץ ברשתות, העידה ברודו כי אין לה חוש הומור. זאת הצטנעות של ממש. לא ברור אם היא מעדיפה את ההומור שלה בריטי יבש או שהיא בכלל מעריצה מושבעת של הומור סיטקומי סטייל "חברים", אבל בכל מה שנוגע למודעות העצמית שלה, ניתן לראות שהיא ניחנה בכמויות של הומור. למנחים בטלוויזיה יש נטייה לקחת את הפרסונה שלהם נורא ברצינות, לא במקרה זכה גיא זו-ארץ לחיקוי רובוטי ב"ארץ נהדרת", אבל ברודו לא מפסיקה להיות מודעת ל"חסרונות" שלה. יש בזה משהו כל כך אנושי, כאילו הייתה מתמודדת צעירה בתכנית שחולמת לפתוח מסעדה של אוכל טוניסאי ביחד עם אמא, ולא אחת המסעדניות היחידות בישראל שהצליחה לצלוח את משבר הקורונה.
כן, היא יודעת שהיא אדם גבוה ורחב, היא מדברת בכנות על הגינונים שסיגלה לעצמה כחלק מהכניסה לעולם העסקים הגברי, ונדמה שאפילו טפיחת השכם הסחבקית שלה נעשית בצורה מכנית. אבל לא ההומור לבדו הוא זה שמשך אותי אל רותי ברודו, אלא הרגישות העמוקה שמסתתרת תחתיו. אל הפנים החתומות שלה והקול המחוספס משנים של עישון, מתלווים כמעט בכל ערב גילויים אישיים מפתיעים על דברים כמו הבית הצנוע שגדלה בו, היציאה שלה בשאלה, וכמובן המורכב מכולם - העובדה שבחרה לא להביא ילדים. בפני עצמו, כל גילוי כזה היה יכול להיות נושא לפרק בסדרת דוקו-ריאליטי. אבל גם הם עדיין לא התשובה לסוד הקסם הברודואי.
תכניות הריאליטי, הקולינריות ובכלל, הרגילו אותנו להתמודד עם הצפה רגשית, הרי ידוע שכל מתכון לחריימה הוא הזדמנות לדבר על ילדות הרוסה. התשובה היא ככל הנראה שכוחה של רותי ברודו נמצא בגוונים הרבים והשונים שבה. בזמן שאנחנו מוצפים בריגושים, מידת האותנטיות הולכת לאיבוד, אם ניקח את אייל שני לדוגמה, האם מדובר בגאון מטורף ואקסצנטרי או באיש עסקים שמינף את האקסצנטריות לטובת זמן מסך?
רותי ברודו לא מזייפת, היא ניחנה ביכולת המאוד נדירה של נוכחות טבעית ונינוחה על המסך, כזאת שלא מתלווה למאמץ לייצור תדמית. ייתכן שזה קשור לגיל ולניסיון, היא הופיעה לראשונה על המסך שלנו אחרי גיל 50, תקופה בחייו של כל אדם שבה הניסיונות להרשים יורדים למינימום האפשרי. אנשים שמכירים את ברודו מעולם המסעדנות נשבעים שרותי של הטלוויזיה היא בדיוק אותו האדם שהם מכירים מהמסעדות. אין פה פייק או בולשיט. וזאת אולי הסיבה לקראש שלי על רותי ברודו, אני אוהב אותה כל כך כי היא בכלל לא רוצה שאוהב אותה.