(בסרטון: דיון בכנסת על העלאת הקנס ל"עברייני המסכות")
הקורונה ממשיכה לתעתע במהדורות החדשות שלנו. זו עובדה, וזה גם בסדר. נראה שהתרגלנו לחיות לצד הקורונה במין שגרה מוזרה שכוללת תחושת אפסיות קיומית אל מול נגיף שגם אחרי כל הזמן הזה עדיין ממשיך לשבש לנו את החיים, בלי שאנחנו יודעים עליו יותר מדי. נראה שאחרי תקופה בה פלרטטו עם מכחישי הנגיף שמתרוצצים ברשת, המהדורות חזרו לדווח עובדות, גם אם אלה מבלבלות לא פעם וסותרות אחת את השניה. ככה זה.
מנהיג כת "זה רק שפעת", הפרופסור יורם לס, כבר לא מוזמן לאולפנים, וכמוהו גם הקולות הנחרצים יותר של משרד הבריאות מודרים מהאולפנים, וכך נותר יותר זמן להתחבט בצורה מושכלת מול העובדות ולנסות לעשות בהם סדר. יש יותר בדיקות, זו עובדה. יש גם יותר נדבקים, זו גם עובדה. אחוז הנדבקים עולה מיום ליום, זו גם עובדה. מצד שני, זו גם עובדה שמספר המונשמים והמתים נשאר פעוט יחסית וכמעט שלא משתנה. יש המון סיבות והסברים לכל הנתונים האלה, וניתן למלא שעה של מהדורה איתם, אבל את הצופים מעניינות התשובות לשאלות בוערות יותר: האם כל זה מצדיק את החמרת ההגבלות המתוכננת? האם "הגל השני" מצדיק את הקריסה הכלכלית שמרגישים כמעט כל אזרחי המדינה? ואם כן, איך הממשלה מתכוונת לעזור לאזרחים הקורסים? כל אלה שאלות טובות, וחשובות, ולמרבה הצער קשה למצוא להן תשובות אובייקטיביות.
החיוך של עמית סגל
אפשר לחלוטין להבין את חסידיו של פרופסור לס. הם בסך הכל רוצים את החיים שלהם בחזרה, עד כדי כך שהם מתעלמים מכך שמדובר ככל הנראה במשיח שקר. הם מוכנים להתעלם מההטעיות והשקרים כי זה נותן להם תקווה, ובתקופה כזאת תקווה זה מצרך נדיר. כולנו מתגעגעים לשגרה, לאפשרות להתפרנס בכבוד, לפנטז על עתיד טוב יותר, או לפחות על חופשת בטן-גב באי ליד ספרד שהחברה מהעבודה אמרה שלא שומעים בו עברית בכלל. כולנו רוצים להיות כבר ביום שאחרי הקורונה, ונראה שחלקנו לא יכולים כבר לחכות והחליטו פשוט לחיות במציאות אלטרנטיבית שבה הנגיף כבר לא איתנו, ממשיך להתפשט מדי יום.
ההתעסקות החדשותית סביב ההתפשטות המואצת של הקורונה יצרה מצב מדהים בו עמית סגל ישב במשך 20 דקות באולפן לצדה של יונית לוי ושתק, עד שזכה לדבר סוף סוף על הסיפוח שלא יצא לפועל. מה שאמור היה להיות יום היסטורי (לטוב או לרע) פשוט התבטל בלי הסברים, ולמרות ההסברים המלומדים של סגל המציאות די ברורה: לאף אחד בארה"ב לא אכפת כרגע משטחי יו"ש בזמן שהקורונה משתוללת בארה"ב, ורף המתים האמריקני עבר את ה-130 אלף - וזה לפני שדיברנו על המחאות נגד אלימות השוטרים והבחירות המתקרבות. מה שבכל תקופה אחרת היה הופך לסיפור המרכזי של היום וממלא עשרות דקות של מהדורה, הפך לאזכור שולי, וכל מה שנשאר מאותו "הישג היסטורי" הוא החיוך של סגל כשהוא מדבר על החלת ריבונות ביהודה ושומרון. רק היה חסר שנתניהו יעלה מול עמית סגל ויגיד לו: "אתה משעמם אותנו".
סיפור קטן-גדול
גם בתוך שגרת הקורונה, יש סיפורים חשובים יותר וחשובים פחות. בכל המהדורות דיברו על המצב הכלכלי ועל התוכנית של שר האוצר ישראל כץ לקצץ במגזר הציבורי. דיברו על הקריסה הטראגית של ענף התעופה, סקרו את ההתפתחויות מעבר לים, על ההתקדמות בהפקת החיסון למחלה, ודיווחו על "האזורים החמים" בבני ברק, אשדוד ולוד.
אחרי 35 דקות של המהדורה המרכזית של חדשות 12 הגיע סיפור קטן יחסית מתוך עולמות הקורונה, אבל מסוג הסיפורים הקטנים שעיתונאים אמורים להביא לקדמת הבמה, לפתוח איתם מהדורות ולשנות את המציאות בשטח. בדיווח של כתב הדרום תמיר סטיינמן סופר על נער עם צרכים מיוחדים מדימונה, שנעצר באלימות על ידי שוטרים - בגלל שלא חבש מסכה.
בתיעוד של המעצר האגרסיבי ניתן לראות את אמו של הנער מתחננת בפני השוטרים שיפסיקו. "תראו מה עשיתם לו, פירקתם אותו במכות", היא צורחת בזמן שהשוטרים מרתקים אותו לכביש כשהוא נאנק מכאבים. האמא מתחננת לדבר עם בנה והשוטרים צורחים עליה: "זוזי מפה!". מדובר בנער שלומד בחינוך מיוחד, שיצא מהבית שלו והגיע לתחנת משטרה כשפניו מלאות בדם. לטענת משפחתו, שתיים משיניו נשברו.
לא אמורים לפחד משוטרים
אפשר להתווכח על הקורונה מהבוקר ועד הערב. האם ההגבלות מוגזמות או מוצדקות? האם הטלת קנס של מאות שקלים על מובטלים בגין אי ציות להנחיות זו הגזמה או כורח המציאות? האם החובה על עטיית מסכה בשטח פתוח בכלל הגיונית? על דבר אחד צריכה להיות הסכמה רחבה: שוטרים לא אמורים לפוצץ במכות ילד בן 17 (או אף אחד) בגלל שלא לבש מסכה. כן, טוקבקיסטים יקרים, אני יודע שאתם תגידו שהוא חטף מכות בגלל שסירב להזדהות ולא בגלל שלא עטה מסכה, זאת למרות שלטענת המשפחה, השוטר שעצר את הנער מכיר אותם באופן אישי ולכן הבקשה "להזדהות" קצת תמוהה. ובכל מקרה, בשורה התחתונה, לא משנה מה הסיבה - ילד בן 17, בטח עם צרכים מיוחדים, לא אמור לאבד שתי שיניים רק בגלל שיצא מהבית ופגש בשוטרים.
זה סיפור קטן כאמור, אבל התעלמות ממנו מסוכנת יותר מאלף מקרי הדבקה של קורונה. זה סיפור קטן שמצטרף לסיפור גדול יותר על ההרג של איאד אל-חלאק, שנורה בדרכו למוסד לבעלי צרכים מיוחדים בעיר העתיקה בירושלים. זה סיפור קטן שמצטרף לתנועה עולמית אדירה נגד אלימות שוטרים, שהשתלטה על כל סדר היום הציבורי בארה"ב גם בזמן שהקורונה קוטלת מאות אמריקנים מדי יום. זה סיפור קטן שאמור לזעזע כל ישראלי. זה סיפור שאמור לגרום לך לשאול: האם המשטרה באמת פועלת למען הציבור? האם הסדר והבריאות באמת מעניינים את כחולי המדים? האם הכוח שניתן לשוטרים מוגזם? האם זה הגיוני שנער בן 17 עובר על עבירה שהעונש המירבי עליה הוא קנס של 500 שקל אבל השוטרים באזור לא מהססים למנות את עצמם לשופטים ולמוציאים לפועל של גזר הדין המוגזם והאלים, כל זאת בזמן שתושבים עומדים סביבם ומתעדים את האירוע?
במציאות הישראלית שוטרים הפכו להיות גורם מרתיע, במקום גורם שמעורר ביטחון. זה לא אמור להיות ככה, זה לא צריך להיות ככה, ומשהו צריך להשתנות. זו חבית נפץ שתתפוצץ בסוף. אין בטענה הזאת כוונה להטיל דופי בשוטרי תחנת דימונה בפרט או בשוטרי משטרת ישראל בכלל. בטוח שיש שוטרים טובים, כאלה שהתגייסו כדי "לשרת ולהגן", כפי שטוענת הקלישאה, אבל הקלות שבה סיפור כזה יורד בגרון לצרכן החדשות הישראלי הממוצע, כפי שהוא נבלע בתוך מהדורה עמוסה על ידי עורכי חדשות מנוסים, צריכה להדליק נורה אדומה.
ואולי מה שהכי מרתיח זו השרירותיות המלאכותית. בתי הקפה בתל אביב מפוצצים באזרחים שומרי חוק שאוכלים ושותים ללא שום ריחוק חברתי, והכל בחסות החוק. אם תלך ברחוב בלי מסכה אבל עם קרטיב ביד, כנראה שאף אחד לא יגיד לך כלום. בטח שאף אחד לא יגיד לך שום דבר אם תעשה את זה באחד מחופי הים שמלאים במתרחצים. בתוך המציאות הזאת, נער בן 17 שיצא לרחוב בלי מסכה וחזר הביתה בלי שתי שיניים היא ידיעה שפשוט אסור לקבל.
בקטנה
המהדורות היו עמוסות אתמול בכל טוב. סדרת הכתבות "המהפכה הפסיכדלית" של אלון שרביט במהדורת כאן 11 מרתקת למסך, החזרה של חדשות 13 להורים מהפעוטון של כרמל מעודה הייתה נוגעת ללב ובחדשות 12 אדוה דדון שלפה מהארכיון האישי כתבת אדוה דדון ארוכה (כ-20 דקות) בה היא מתנהלת בצורה הכי אדוה דדונית שאפשר מול נאשם בפלילים שמצליח לברוח מרשויות החוק אבל לא הצליח לברוח ממנה, למרות הבטן ההריונית שסחבה מתחת לג'קט של האיומים. תאהבו את הסגנון שלה או לא, זו חתיכת השראה לראות אישה בהיריון מתקדם גורמת לנוכל ערמומי לגמגם ולברוח ממנה עם הזנב בין הרגליים, ועל הדרך גם מעמידה במקום איזה בחור שנקלע לסיטואציה ועשה את הטעות של לכנות אותה "חמודה". ברור שהיא מרתיעה את העבריינים הקטנים האלה יותר מכל שוטר.
כן נרשמה נקודת שפל בדרך בה סוקרה במהדורות תופעת ההידבקות בקורונה בקרב סלבריטאי ישראל. "תעשיית הבידוד", כינתה אותה בחיבה תמר איש שלום בחדשות 13, בזמן שיונית לוי התפנתה לדבר על האנשים שמשום מה קיבלו פטור מההנחיות שחלות על כולנו רק בשלהי המהדורה. למען הסר ספק, זה לא סיפור שולי. נינט טייב, ליאור כלפון, נטע צ'רנר, שקד קוממי וטיטי איינאו כבר נדבקו. עדן פינס, עדן בן זקן, ליאור סושרד, דביר בנדק, ליאור רז, מייקל לואיס וציפי שביט נשלחו לבידוד לאחר שהתקהלו באירועים עם נשאי קורונה.
הסיפור הזה נדחק לשולי החדשות, כאילו מדובר בדיווח של גיא פינס ולא בצורה בוטה וחצופה של איפה ואיפה בכל הנוגע לאכיפת ההגבלות. בחדשות 12 פתחו את המהדורה עם סיפור על ישיבה בבני ברק שנסגרה בגלל מספר גדול של נדבקים, ורק אחרי 40 דקות הגיע הסיפור על הסלבס המורמים מעם שנדבקו בדיוק באותו נגיף, שמשום מה לא מתחשב במספר העוקבים באינסטוש. לא בטוח בכלל שזה לא היה צריך להיות הפוך.