לא ברור אם זו הייתה הכוריאוגרפיה הפרובוקטיבית או המוזיקה הברוטלית, אבל משהו על הבמה בתיאטרון השאנז אליזה בפריז גרם לקהל לאבד את זה. התאריך היה ה-29 במאי 1913 והאולם היה מלא עד אפס מקום, כולל אנשים שהצטופפו במעברים ועל המדרגות כדי לחזות ביצירה החדשה והמדוברת של המלחין הרוסי איגור סטרווינסקי, "פולחן האביב". חלק מהצופים נהנו ממופע הבלט המהפכני שהציג במרכזו טקס פגאני, אבל אחרים חשבו שמדובר בחילול השם, והחלו לזרוק חפצים לכיוון הבמה בניסיון לעצור את ההופעה. המשטרה נאלצה להתערב ולפחות 40 צופים הוצאו בכוח מן האולם. "זה היה ניסיון להרוס מוזיקה בצורה אמנותית", כתב אחד ממבקרי המוזיקה של פריז בבוקר שאחרי. יותר ממאה שנים עברו וסטרווינסקי נחשב לאחד מגדולי האמנים של המאה ה-20, ומה שנחשבה אז ליצירה שנויה במחלוקת, מוכרת היום כיצירת מופת פורצת דרך בז'אנר.
יש רגעים אמנותיים כאלה שאנחנו יכולים להעריך רק בדיעבד, כשאנחנו מבינים את ההשפעות המתמשכות שלהם על התרבות שלנו. המעבר של בוב דילן למוזיקה חשמלית ב-1965 היה רגע כזה. ההופעה החשמלית של המשורר היהודי בפסטיבל הפולק של ניופורט כמעט הופסקה באלימות (לפי האגדה זמר הפולק פיט סיגר ניסה לנתק את הכבלים החשמליים באמצעות גרזן) אך בדיעבד מדובר באחד הרגעים המכוננים בתולדות מוזיקת הרוק. דילן אתגר את עולם המוזיקה הפופולרית בצורה שאף אמן אחר לא עשה לפניו, וכמעט כל מוזיקאי מאז - מהביטלס ועד ביונסה - חייב חלק מההצלחה שלו לתעוזה של דילן באותם ימים. בזמן אמת הוא זכה לקריאות בוז ו"בוגד" מהקהל שלו.
נדיר לראות יצירת אמנות מהפכנית שזוכה להכרה מיידית. הנפש האנושית זקוקה לזמן כדי לעכל מורכבות, חברה תרבותית זקוקה לזמן כדי להתעמק בדקויות, ולא פחות חשוב - קשה לאמוד השפעה אמיתית בפרק זמן קצר. המחזמר "המילטון", שגרסתו הקולנועית עלתה לאוויר בסוף השבוע ברשת הסטרימינג "דיסני פלוס", הוא היוצא מן הכלל המובהק. מדובר בקלאסיקה מיידית. מי שחשש שהמדיום הטלוויזיוני יפגע ביצירת המופת הבימתית של לין מנואל מירנדה הופתע לטובה.
בזמן שכולנו גם ככה יכולים רק לפנטז על לשבת באולם קולנוע או תיאטרון בתקופה הקרובה, הנגשת האירוע הבימתי הגדול של המאה למי-יודע-כמה-מיליונים ברחבי העולם באמצעות האינטרנט היא אחת המתנות הגדולות ביותר של תקופת הקורונה. העובדה שמדובר בסרט מפעים שמעביר בצורה מושלמת את תופעת התרבות הגדולה של המאה, בהרבה מובנים, היא רק בונוס.
קשה להאמין, אבל עברו פחות מחמש שנים מאז הפרמיירה החגיגית של "המילטון" בתיאטרון ריצ'רד רוג'רס בניו יורק. זו עובדה שהופכת את סיפור ההצלחה המטורף הזה לנתפס אפילו פחות. מגזין פורבס דיווח לפני כשבוע שבעקבות העסקה עם דיסני ההפקה של "המילטון" חצתה את רף המיליארד דולר ברווחים, מה שהופך אותו למחזמר שהגיע הכי מהר בהיסטוריה למספר הזה - אבל הסיפור של "המילטון" הוא לא ההצלחה המסחרית שלו, אלא המהפכה שהוא כובש בתוכו.
למעשה, "המילטון" הוא סיפור על שתי מהפכות. הראשונה היא המהפכה האמריקנית, זו שלין מנואל מירנדה מפיח בה חיים חדשים בליברטו שלו, במה שאפשר להגדיר כ"שיעור ההיסטוריה הכיפי בהיסטוריה". המהפכה השנייה היא המחזמר עצמו. "המילטון" שינה את הסאונד המסורתי של ברודווי, הכניס צבע להיסטוריה האמריקנית הכל כך חד-גונית, הפגיש קהלים מקצוות שונים ובעיקר, הזכיר שזה לא תמיד הסיפור, אלא מי שמספר אותו. הבחירה של מירנדה להפקיד את סיפור המהפכה האמריקנית בידיהם של שחקנים לא-לבנים היא תזכורת לכך שאמריקה היא ארצם של החופשיים, ולאו דווקא ארצם של הלבנים.
פחות משלושה חודשים אחרי שההצגה עלתה בברודווי, כבר היה בלתי אפשרי להשיג אליה כרטיסים. כמה בלתי אפשרי? בחור צעיר בשם ברק אובמה, שנכנס בדיוק לשנתו השמינית כנשיא ארה"ב, לא הצליח לארגן כרטיסים לו ולאשתו. לבקשתו, בכירי המפלגה הדמוקרטית פנו ללין כדי לארגן מופע התרמה מיוחד של "המילטון", שיסתיים עם נאום מיוחד של אובמה שיסקור את תקופת נשיאותו. "אחרי שהנשיא הראשון השחור יירד מהבמה, יעלה עליה הנשיא השחור הראשון" , התבדח על כך מירנדה עם הקהל, בהתייחסו לאובמה שעלה לבמה אחרי כריס ג'קסון, שמגלם בהצגה את וושינגטון.
אם הייתם שואלים חוקרי תרבות והיסטוריה לפני חמש שנים מאיפה יגיע אירוע התרבות האמריקני הכי מהפכני של המאה ה-21, סביר להניח שהחשודה המיידית הייתה הטלוויזיה. מלומדים שמרנים יותר בוודאי היו עדיין שומרים כבוד לקולנוע, או אולי אפילו לאיזו יצירה מעוררת מחלוקת מעולמות הספרות והאמנות הפלסטית. סביר להניח שאף אחד לא היה חושב שהמהפכה תגיע דווקא בצורה של מחזמר שמבוסס על ביוגרפיה היסטורית. זה העניין עם ההיסטוריה, היא ממזרה נחושה שכזאת.
"המילטון" הגיח בברוודווי אחרי עשרות שנים שבהן "מחזמר" נחשבה למילה מגונה בתוך עולם הבמה. מבקרי הז'אנר נהגו להתייחס אל התופעה כאחות החורגת והקלילה של התיאטרון, זו שמנהלי תיאטראות משתמשים בה כדי למלא את כיסם מדי עונה. בעוד הווסט-אנד וברודווי המשיכו לשמר מסורת של תיירות מחזות-זמר ענפה, שמבוססת בעיקרה על יצירות ותיקות לצד עיבודים ללהיטים קולנועיים או מוזיקה פופולרית, אף אחד לא ציפה לכך שיצירת האמנות הקלאסית הראשונה של המאה ה-21 תגיח דווקא בצורה של "אופרת היפ-הופ" מתוך התיאטרון הוותיק בעל 1,319 מקומות הישיבה ברחוב 46 במנהטן.
ההכרה בגאונות של מירנדה - שכתב, הלחין וכיכב בתפקיד הראשי - הייתה מיידית. זו לא רק ההצלחה המסחרית שהפכה אותו למחזמר הכי מבוקש בניו יורק, עם מחירי כרטיסים שהאמירו לאלפי דולרים אצל הספסרים. זו גם לא רק ההכרה האמנותית שזיכתה אותו במספר שיא של מועמדויות לפרסי טוני, פרס גראמי על פסקול המחזמר והפיכתו לאחד השמות החמים ביותר בהוליווד. ההצלחה של מירנדה ו"המילטון" הייתה שהיא ניפצה סטיגמה אחרי סטיגמה.
לבנים מבוגרים גילו שאין להם מה לפחד מהיפ-הופ, שחורים ולטינים צעירים גילו שהם יכולים למצוא יופי והשראה בסיפור של אחד מהאבות המייסדים, ליברלים גילו את היופי שבפטריוטיות ושמרנים הבינו כמה הם חייבים את החיים שלהם לחלק מאותם ליברלים קדומים. ממקום שמזוהה עם שירים קיטשיים וקאמפיים, ברודווי הפך להיות כור ההיתוך האמריקני המושלם.
דיסני רכשה את הזכויות על הסרט בסכום שיא של 75 מיליון דולר והוסיפה עוד 30 מיליון דולר ללין מנואל מירנדה כדי "לדלג" על בתי הקולנוע ולהפיצו ישירות ברשת הסטרימינג החדשה שלה. ספק שמאחורי הרכישה עמדה איזו מחשבה פילנתרופית, אבל בכל מקרה התוצאה היא מתנה גדולה למיליונים ברחבי העולם שלא הספיקו לראות את המחזמר עם הקאסט המקורי שלו, ובכלל. המחזמר מוצג לראשונה במלואו, כולל סצנה שהושמטה אפילו מהפסקול זוכה הגראמי שלו. ההפסקה הקצרה שמפרידה בין שתי המערכות שמרכיבות את המחזה מוסיפה לתחושת האותנטיות ממילא שמתלווה לצפייה.
הסרט מורכב מעריכה של שתי הופעות חיות שצולמו ביוני 2016 עם "הרכב האול-סטאר" של הפרנצ'ייז, אבל גם אם לא מדובר בסרט במובן ההוליוודי הקלאסי, זו עדיין הרבה יותר מ"הופעה מצולמת". עבודת המצלמה והעריכה מביאה את הצופה הכי קרוב שאפשר אל המתרחש על הבמה, ונותנת תחושת רעננות ובתוליות גם למי שראה את המחזמר בגרסתו המקורית על הבמה. כך למשל הקלוז אפ על פניו של המלך ג'ורג' השלישי (ג'ונתן גרוף) חושף את כל הבעות הפנים המשעשעות של הדמות בזמן השיר ההומוריסטי "You'll Be Back" בצורה שאפילו יושבי השורות הראשונות והיקרות לא יכלו לראות בהופעה. זה הופך לכמעט מוגזם כאשר גרוף מבצע את אחת השורות בצורה אגרסיבית, וטיפת רוק שמשתובבת לו אל מחוץ לפה, נדבקת לו לשפה התחתונה. סביר להניח שמאות הצופים ביציעים לא שמו לב לטיפה הזאת שהפכה לכוכבת הסצנה בגרסה הקולנועית (עובדת טריוויה קטנה למיטיבי לכת: את הרעיון לשיר הציע ללין מנואל מירנדה השחקן הבריטי יו לורי, בזמן שמירנדה השתתף כאורח בפרק בסדרה "האוס").
במאי המחזמר תומאס קייל אחראי גם על עיבודה למסך, וההיכרות העמוקה שלו עם ההפקה באה לידי ביטוי כמעט בכל פריים. אלה דברים קטנים שהופכים את הצפייה למהפנטת. אפשר לציין את המעקב אחרי הקפיצה של הרקולס מוליגן (אוקייריאטה אונודואן) באפוס "My Shot", התבהלה על פניו של ג'ורג' וושינגטון (כריסטופר ג'קסון) בזמן שהמילטון נוזף בו, והבחירה המהממת ללוות את המלך ג'ורג' לבמה דווקא מהגב (זווית שהקהל, טכנית, לא יכול לראות) - אבל "המילטון" הוא לא מחזמר של הרבה רגעים יפים שמשתלבים יחד, הוא רגע אחד גדול ומופלא, וקייל מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולהנציח את הכל בצורה מושלמת.
הגרסה הקולנועית/טלוויזיונית של "המילטון" היא קודם כל אירוע חובה למעריצי המחזמר. בין אם אתם חלק מבני המזל שצפו בו בלייב, ובטח אם עד עתה הסתפקתם רק בלשמוע בריפיט (כאילו שיש אפשרות אחרת) את הפסקול, אסור לכם לפספס את הסרט הזה. וכן, אני יודע שאין דרך חוקית למהדרין לצפות בסרט בישראל כרגע, אבל אני בטוח שתסתדרו. גם אם טרם נחשפתם לתופעה, מדובר בצפיית חובה. מדובר לא רק באבן דרך תרבותית שמשמעותית להיסטוריה האמריקנית בימינו לא פחות מהאבות המייסדים שעליהם המחזמר מבוסס, אלא גם פשוט בסיפור מעולה, שמסופר עם טוויסט רענן, בעטיפה של מוזיקה מופלאה.
וזה לא רק המוזיקה, זה גם - ואולי, בעיקר - המשחק. בעידן שלא ברור בכלל מה עומד לקרות בתעשיית הקולנוע, וכל פסטיבלי הפרסים ממילא יידחו עד להודעה חדשה, מוזר בכלל לדבר על זה, אבל בכל מצב אחר קשה היה שלא לראות בחלק מהמשתתפים בסרט הלא-קולנועי הזה מועמדים מובילים לחלק מקטגוריות המשחק. בעוד מירנדה עצמו מהפנט לרוב את הקהל בתפקיד המרכזי, מי שגונבות את ההצגה הם דמויות המשנה. רנה אליז גולדסברי בתפקיד קורע הלב של אנג'ליקה סקיילר, אנתוני ראמוס בתפקיד הכפול של פיליפ המילטון וג'ון לורנס (שכולל כמה רמיזות הומוסקסואליות עדינות, שתואמות לשמועות ההיסטוריות) ומעל כולם זוכה הטוני דויד דיגס שכאילו נולד לשחק את התפקיד הכפול של תומאס ג'פרסון והמרקיז דה לה פאייט. רק תנסו לשיר איתו את "Guns and Ships". נסו באמבטיה, נסו במכונית, נסו מול המראה - עכשיו תדמיינו אותו עושה את זה שבע פעמים בשבוע מול תיאטרון מלא באנשים ששילמו מאות דולרים. רק על זה מגיע לו אוסקר, או פרס נובל.
העבר של אמריקה מלא בפיסות אפלות ולא מעוררות גאווה, והאמת היא שגם ההווה לא משהו, והסרט של "המילטון" יוצא בדיוק בזמן המושלם כדי ללוות את אירועי השעה. קשה למשל שלא לחשוב על האמריקנים הלא-לבנים שמוחים כיום למען שוויון הזדמנויות בזמן שארון בר (זוכה הטוני, לסלי אודום ג'וניור המדהים) שר יחד עם אנסמבל שחור שהוא "רוצה להיות בחדר בו הדברים קורים". זו אחת מהקריצות הקטנות של לין מנואל מירנדה לקהל הליברלי בקהל שיקלוט את הקריצה שלו, והיא אקטואלית מתמיד.
מירנדה אתגר את התפיסה המקובלת לפיה "המנצחים כותבים את ההיסטוריה" כשליהק שחקנים שחורים כדי לגלם בעלי עבדים. זה נשמע מוזר רק למי שפספס את הפואנטה של המחזמר כולו. אין לנו שליטה במי שמספר את הסיפור שלנו, בטח שלא בצבע שלו, בדיוק כפי שאין לנו שליטה במי שחי או מת. הבנתם? יופי. לא הבנתם? צפו שוב, השלוש שעות האלה רק משתפרות מצפייה לצפייה, באחריות.
חמש קטנות
1.
הגנרל ג'ורג' וושינגטון ידע שהוא צריך להרים את המוראל של החיילים שלו. זו לא הייתה משימה פשוטה. החיילים חסרי הניסיון שלו עמדו מול צבא האימפריה הבריטית, שהכריע אותם בקרבות בברוקלין ופנסילבניה והבריח את הקונגרס מפילדלפיה. מתוך 12 אלף החיילים שחנו איתו בואלי פורג', אלפים מתו כבר בחודשים הראשונים של 1778 מדיזינטריה וטיפוס הבטן. רבים אחרים מתו מקור. בהיעדר אספקה (החקלאים המקומיים סירבו לקבל שטרות כסף אמריקני), החליט וושינגטון להעלות הצגות תיאטרון חובבניות בתוך המחנה הצבאי, בניגוד להוראה מפורשת של הקונגרס כי "מחזות עלולים להוות השפעה רעה".
"התיאטרון הנודד של וושינגטון" הציג את המחזה "קאטו" של ג'וזף אדיסון, ככל הנראה לפי פקודתו של מי שיהפוך להיות הנשיא הראשון של ארה"ב. ביומנים ומכתבים של חלק מחיילי הצבא הקונטיננטלי הוזכרו ההצגות האלה לחיוב. אחד החיילים כתב ביומן שלו כי למרות שהיו לו ולחבריו כרטיסים להצגה, הוא לא הצליח למצוא מקום פנוי בתיאטרון המאולתר. הבחירה במחזה האהוב על וושינגטון לא הייתה מקרית. המחזה עוסק בדמותו של "קאטו הצעיר", אריסטוקרט רומי שהיה יריבו הפוליטי של יוליוס קיסר וזכור בעיקר בזכות היותו "בלתי ניתן להשחתה". כשקאטו מגלה שבנו נהרג בקרב, הוא פולט את המשפט המפורסם: "כמה עצוב שאנחנו יכולים למות עבור המדינה שלנו רק פעם אחת". בסוף המחזה, כשהוא מבין שהוא עומד להפסיד את המערכה, קאטו בוחר ליטול את חייו, כשהוא מכריז: "תנו לי חירות, או תנו לי מוות". וושינגטון הבין את הכוח של התיאטרון, והוא הבין שמה שלא יעשו אלף נאומים שלו יכול לעשות מחזה אחד. ההיסטוריה הוכיחה שהוא לא טעה. סביר להניח שהוא היה שמח לדעת ש-220 שנה אחרי מותו דמותו תהיה מונצחת במחזה הכי גדול של המאה ה-21. מעניין היה לדעת איך היה מגיב וושינגטון, שהיו בבעלותו 317 עבדים אפריקנים, אם היה יודע שהשחקן שנבחר לגלם אותו היה אפרו-אמריקני, צאצא למשפחת עבדים. מעניין איך היה מגיב אם הוא היה מגלה שהמחזה הזה יצא לאוויר העולם בזמן שבחדר הסגלגל ישב נשיא חצי-קנייתי.
2.
זו לא הפעם הראשונה שג'ונתן גרוף משחק בן מלוכה בסרט של דיסני, לאחר שגילם את דמותו של כריסטוף, בעלה של המלכה אנה, בסרטי "לשבור את הקרח" (וסליחה על הספוילר לסרט השני).
3.
נהוג להתייחס ל"המילטון" כמחזה על אמריקה של פעם שמסופר בדרך של אמריקה של היום. זה נכון, אבל גם מפספס את המסר האוניברסלי של המחזמר למנהיגי השעה. הנשיא ברק אובמה נהג להתלוצץ שהפעם הראשונה שהוא מצא את עצמו מסכים עם דיק צ'ייני היה באהבתם המשותפת ל"המילטון". גם סגן הנשיא הנוכחי של ארה"ב מייק פנס הגיע לצפות במופע בניו יורק, וכמובן גם הזוג שרה ובנימין נתניהו לא פספסו את המופע החם ביותר של העשור האחרון. מדובר באנשים שעובדים בצורה יומיומית על המורשת שלהם, על ה"לגסי". מעניין מה עבר לנתניהו בראש כשהוא צפה בנאמבר הסיום של אלייזה המילטון (פליפה סו המופלאה). האם הוא התרגש כמו כולם, או שמא ראה בדמעות של האנשים מסביבו תמרור אזהרה על היום שאחריו.
4
שימו לב לאישה בעלת השיער המתולתל הייחודי שלוקחת חלק בצוות הרקדנים על הבמה. ניתן בקלות להתעלם ממנה כעוד אחת מהניצבות שמפזזות על הבמה מדי פעם, אבל יש לה תפקיד ייחודי, שקשה לזהות בצפייה הראשונה, אבל הוא הופך לברור יותר אחרי מספר צפיות.
5
"המילטון" עלה לשירות הסטרימינג של דיסני בסוף השבוע של יום העצמאות האמריקני. באותו ערב, הנשיא טראמפ ציין את החג בנאום לאומה מתחת לפסלי הראש הענקיים של הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תאודור רוזוולט ואברהם לינקולן בהר ראשמור. "אל תטעו", אמר הנשיא לאומה, "המהפכה השמאלנית רוצה למחוק מדפי ההיסטוריה את המהפכה האמריקנית". בהמשך הבהיר כי הליברלים מבקשים "לפגוע בגיבורים של 1776, ובכך לנתק את קשרי האהבה והנאמנות שאנחנו מרגישים כלפי המדינה הזאת". במשך יותר מ-40 דקות טראמפ לא הפסיק לתקוף את "השמאל" בכך שהוא מבקש לפגוע בקדושת ההיסטוריה האמריקנית. השמאל לא התרגש, הוא היה עסוק באותו זמן בצפייה במחזמר על החייל האמיץ ממלחמת העצמאות האמריקנית שהפך לשר האוצר הראשון של ארה"ב.