משטרה טיפשה, נעורים גאים והכישרון הגדול של אקוופינה: סקירת סדרות חדשות

אין ספק ש"ברוקלין 99" פתחה לרווחה את הדלת בפני קומדיות שמתרחשות על רקע של זוועות כמו רצח, אלימות וחלקי גופות, ו"קוד 404" מתפרצת לחלל הזה בנוחות רבה. קומדיית המשטרה של רשת סקיי הבריטית בכיכובם של סטיבן גרהאם ("אימפריית הטיילת") ודניאל מייז ("בשורות טובות", "קווים לבנים"), עוקבת אחר שני בלשים בכירים שחייהם משתנים כאשר אחד מהם "משודרג" על ידי אינטליגנציה מלאכותית (לפי שעה הסדרה לא נרכשה לשידור בישראל).

עם כל הכבוד לפן המשטרתי, החינניות והמקוריות של "קוד 404" נובעת דווקא מהאלמנטים המד"ביים ששזורים בה, ומהעובדה שהבלש מייג'ור (מייז) אמנם מלאכותי ב-10% מגופו, אבל לא ממש אינטליגנטי - ההליך הניסיוני שעבר לא בדיוק החזיר את המוח שלו לתפקוד מלא. התוצאה היא סיטואציות קומיות כביכול שגרתיות על חשבונו של הטיפש בחדר, אלא שכאן דווקא ה"רובוט" ה"מתוחכם" הוא הפשלן, היהיר, חמום המוח ותמיד האחרון שנופל לו האסימון.

יכול מאוד להיות שהחלקים הכי מצחיקים בסדרה הן הבדיחות שמוטחות לעברו ("אוקיי סירי, אנחנו נשאל את השאלות", "ניסית לכבות ולהדליק את עצמך?", "תרגיע, קונטרול אלט דיליט"), עדכוני הגרסה שמעניקים לו יכולות מוזרות, וההתעקשות הסתמית שלו לכנות את אחת הקולגות במשרד בשם 'ג'ודי'. והכל בחסות המשחק הנהדר של מייז שמגיש את הבלאגן הזה בחן רב, בעוד שגרהאם נוטל על עצמו בכבוד את תפקיד המתוסכל שמנענע תכופות את ראשו בתוך ידו. יש גם עלילה מתמשכת עם בגידות, סודות וקונספירציה, אבל היא לא ממש מעניינת כשלעצמה, ולעתים אף מכבידה ומעיקה על החדווה הכללית. "Code 404" בכל זאת משעשעת, והעובדה שמדובר בשישה פרקים בני פחות מ-25 דקות רק תורמת רבות ונמרצות לעניין.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

הספין-אוף הטלוויזיוני לסרט "באהבה, סיימון" עוקב כמו בגרסה הקולנועית אחר נער הומו, ויקטור שמו. כאשר הוא עוקר את משפחתו לעיר חדשה ובית ספר חדש, עליו להסתגל גם לכך וגם לזהות המינית המתגבשת שלו. את הגיבור מגלם אחד מייקל צ'ימינו, שמשום מה לא חידד את ההבדל בין שמו לבין הבמאי הנודע באותו שם. מלבדו כולל הקאסט בין היתר את אנה אורטיז ("בטי"), ג'יימס מרטינז ("בית הקלפים") וסופיה בוש ("מגרש ביתי", "שיקגו PD"). הסדרה פותחה במקור עבור שירות דיסני פלוס, אבל הועברה להולו עקב עיסוק בתכנים "בוגרים" (לפי שעה הסדרה לא נרכשה לשידור בישראל).

משהו התפספס כאן. הסרט היה חמוד במפתיע, והתשוקה לחזור לעולם שלו לא בהכרח נובעת ממקום ציני של 'לסחוט את הלימון', כי מדובר בסיפור אחר עם קשר רופף מאוד (ויקטור התיכוניסט מתכתב עם סיימון הסטודנט באינסטגרם ומספר לו על קורותיו בתיכון הישן שלו, זה הכל). למעשה, ויקטור מבהיר כבר בסוף הפרק הראשון כי הסיפור שלו הולך להיות אחרת לגמרי (כלומר, הוא לא הולך להתנשק עם בן באופן פומבי לתשואות כל בית הספר), והמטרה היא כמובן שלא נחשוב שכבר היינו בסרט הזה. אבל כבר היינו בסרט הזה.

התפתחות של זהות מינית זה מן הסתם דבר מורכב, ויש דווקא משהו מרענן בכך שוויקטור לא בהכרח סגור על עצמו, בודק גבולות ומנסה דברים שונים לפני שהוא ממהר לצאת בהכרזות. הסדרה גם מדגישה שהוא מגיע מרקע לטיני דתי-מסורתי כך שיציאה מהארון לא נראית בגדר אופציה, ועדיין חשוב לייצג גם עולמות כאלה למרות שהשנה היא 2020 וכו'. ובכל זאת - מכיוון שבאנו מהעולם המכיל של "סיימון", אנחנו כצופים כבר יודעים שאלה רק מכשולים שבסופו של דבר יובילו אותו לקבלה עצמית כהומו וליציאה מהארון, כל דבר אחר לא באמת יתקבל על הדעת הרי. זה יוצר מצב שבו אנחנו מקדימים את כל הדמויות בשניים או שלושה צעדים לאורך רוב הסדרה, ומייחלים לרגע שבו לפחות ויקטור יגיע כבר למסקנה הסופית והבלתי נמנעת, והתוצאה היא תסכול תמידי שמרגיש כמו מתיחת זמן. שוב, הנושא חשוב ומורכב וראוי מבחינה חברתית, אבל "ויקטור" מחזירה את הגלגל אחורה מדי מבחינה טלוויזיונית, ולפחות עבור קהל בוגר שכבר צפה בסרט, זה מייגע.

ועוד משהו - "ויקטור" היא בסופו של דבר סדרת נוער קלאסית על נערים ונערות בתיכון ומחוצה לו. התכנים הכי "בוגרים" שיש בה הן נשיקות חד מיניות ונערים בלי חולצה. אפרופו הליכה אחורנית, תמוה שבדיסני פלוס מיהרו להתנער מהסדרה הזו ולהעיף אותה להולו. תמוה ואפילו מטריד.

ניסיונות של סלבריטאים לשחזר את עברם על המסך הקטן יכולים להיות מוצלחים יותר ("כולם אוהבים את כריס", "אמת או חובה") או פחות ("Happy Together", "In the Long Run"), וכנראה אין נוסחה אחידה שיכולה להפוך התבגרות בעייתית לצפייה כיפית מלבד זו: זה פשוט צריך להיות מצחיק. לכן זה בעיקר עובד דרך זווית הראייה של קומיקאים, שמסוגלים לתרגם את ההתרחשויות האמיתיות שקרו להם לכדי שֹחוק, אירוניה ואבסורד. וככל שהם יותר מעורבים בזה, יותר טוב לכולם.

הפעם זוהי הקומיקאית אקוופינה ("עשיר בהפתעה") שיצרה סדרה עבור קומדי סנטרל בהתבסס בחופשיות על חייה, וגם מככבת כגרסה של עצמה. נורה לין, צעירה אמריקאית ממוצא אסייתי, עדיין מנסה למצוא את דרכה בעולם וגרה עם המשפחה בפלאשינג, קווינס, למרות שהיא נושקת לגיל 30. גם עם ב"ד וונג ("מר רובוט"), לורי טאן צ'ין ("כתום זה השחור החדש"), בואן יאנג ("סאטרדיי נייט לייב") וג'ניפר אספוזיטו, משום מה (לפי שעה הסדרה לא נרכשה לשידור בישראל).

אקוופינה מתגלה (שוב) ככישרון אדיר, עם טיימינג קומי נהדר ויכולת להחליף הילוכים מרובים תוך שברירי שניה ובלי מאמץ בכלל. אבל מה שכן מפתיע הוא סגנון ההומור שלה כתסריטאית ויוצרת, שמתיישב במדויק על התפר שבין צעירה מילניאלית וחסרת חשק לכלום לבין מישהי שרוצה, ובעיקר מוכרחה, להתבגר ולעשות משהו מעצמה. נורה (שמה האמיתי של אקוופינה) היא ככל הנראה גרסה שלה לפני שהתפרסמה, או במציאות אלטרנטיבית שבה כלל לא התפרסמה, ובהחלט ניכר שאקוופינה כתבה את הסדרה מדם לבה. היא גם השכילה להבין ש"הטוויסט האסייתי" כבר לא ממש מחזיק בעידן של "חמוץ מתוק" ו"עשיר בהפתעה", והעובדה שהמסך מלא באסייתים לא אומרת שאפשר להתרשל בבניית העלילות. להפך, אפשר לרתום את זה כדי להקצין עוד יותר את הסיטואציות ולהשחיז את סכיני הבדיחות.

לוקח לסדרה קצת זמן להתניע ולעבור את שלב ה"יש כוונות טובות ואז הכל מסתבך", אבל ככל שהעונה מתקדמת הספציפיות הנונסנסית שלה הופכת להיות חדה יותר, מופרעת יותר ומענגת הרבה יותר. הפרק שבו נורה מנסה לזייף את תעודת הזהות של עצמה כי אין לה כוח לחפש את מספר הביטוח הלאומי שלה ואז מסתבכת בתרמית של השתתפות בקבוצות מיקוד, למשל, מסמן עליית מדרון תלולה שמובילה להברקות כמו פרקים על נפיחות מאיבר המין, חווית הרילוקיישן למדינה זרה ופרק מופתי למהדרין שכולו פארודיה על סדרות קוריאניות. נוכחות של שחקנים אדירים כמו ב"ד וונג ובואן יאנג עוטפת את הסדרה כולה במצוינות מקצה לקצה, והופכת אותה לאחת ההפתעות הכי כיפיות של 2020.