כולם זוכרים כמובן את נעימת הנושא של הסרט "הטוב, הרע והמכוער" מ-1966, אבל הגרסה המקורית של המאסטרו אניו מוריקונה שהלך לעולמו אתמול היא לא זו שהפכה אותה למפורסמת כל כך. שנתיים לאחר צאת המערבון, היה זה המנצח האמריקני הוגו מונטנגרו, שהחליט ליצור גרסת כיסוי למקור של האיטלקי. הוא קיבץ מספר מוזיקאים וביקש מהם להביא איתם כלי נגינה מהבית. טומי מורגן, כנראה נגן המפוחית המפורסם בהיסטוריה, הופקד על קטע צליל ה"וואה, וואה" המפורסם.
להפתעת כל המוזיקאים שהשתתפו באותו יום הקלטות קצר, הסינגל זכה להצלחה מדהימה. הוא מכר מעל מיליון עותקים בארצות הברית, רק "גברת רובינסון" של סיימון וגרפונקל מנע ממנו את המקום הראשון במצעד הפזמונים.
בעקבות ההצלחה המפתיעה, הסינגל שוחרר כמה חודשים לאחר מכן גם בצד השני של האוקיינוס, ובנובמבר 1968 צעד במשך ארבעה שבועות רצופים בפסגת מצעד הסינגלים הבריטי.
באותם ימים, ישב בביתו שבקינג'ס רואד במנצ'סטר הילד סטיבן פטריק מוריסי, וערך מגזין מוזיקה "ביתי" בחדר שלו. הוא היה בן תשע, וכמו כל בריטי צעיר, התאהב בנעימה של "הטוב, הרע והמכוער". בדומה לרבים אחרים, הוא טעה לחשוב שמדובר ביצירה של הוגו מונטנגרו. לעומק היצירה של אניו מוריקונה ייחשף רק שנים מאוחר יותר, כשיתחיל להתעניין בקולנוע איטלקי.
מוריסי טען שחגג את יום הולדתו ה-22 בבית הוריו בצפייה בתוכנית הטלוויזיה של ה-BBC "חייו של דיוויד לויד ג'ורג'". נעימת הפתיחה של הסדרה הייתה גרסה ערוכה של היצירה "Chi Mai" של מוריקונה. מוריסי חסר הכיוון באותם ימים לא ידע שבעתיד הוא עוד ישתף פעולה עם המלחין הדגול.
זה קרה בסתיו 2005, וכמו הרבה רגעים גדולים, זה קרה ממש במקרה. מוריסי עבד באולפן ההקלטות "פורום וילג'" ברומא על אלבומו "Ringleader of the Tormentors", ומוריקונה הגיע לאולפן יחד עם התזמורת שלו כדי לעבוד על פסקול הסרט האיטלקי "הבלתי מוכרת". מוריסי פנה למפיק האלבום, טוני ויסקונטי, והציג לו את הרעיון שיקליט שיר במשותף עם מוריקונה.
ויסונטי צינן את ההתלהבות, ואמר לו שבימי עבודתו עם דיוויד בואי הם ניסו לשתף פעולה עם מוריקונה ללא הצלחה. גם U2 פנו למאסטרו ונענו בשלילה. "זה הרגיש חסר סיכוי", הסביר מוריסי בריאיון, "מוריקונה הוא אדם די ביישן וסגור, והיה קשה להתקרב אליו כי הוא תמיד התבודד במקומות שלא הייתה אליהם גישה. אבל איכשהו הגענו אליו, ולהפתעתנו הוא הסכים".
זו לא הייתה ההתנסות הראשונה של מוריקונה עם מוזיקת פופ בריטית, לאחר שהיה שותף לכתיבת השיר "It Couldn't Happen Here" של הפט שופ בויז ב-1987. זו לא הייתה חוויה נעימה במיוחד למלחין, שגילה שאת קטעי התזמור שהוא כתב ביצע סינתיסייזר במקום תזמורת כפי שסוכם עם ההרכב מראש (לטענתם, הם פשוט שכחו להזמין את התזמורת ליום ההקלטות). עברו כמעט עשרים שנה עד שהסכים להיכנס לאולפן שוב כדי להקליט מוזיקה עם כוכב פופולרי.
"הוא לא דיבר יותר מדי", נזכר מוריסי, "בהיותו אגדה, הוא לא התייחס יותר מדי אל בני האנוש. הוא עשה את העבודה שלו ואז הלך הביתה… הוא הגן על עצמו מכל הכיוונים, לא היה שום סיכוי שיילך איתי אחרי יום העבודה לפאב כדי לשחק בחצים".
מוריקונה היה בן 77 בזמנו ולדברי ויסקונטי, לא התעניין במילות השיר "Dear God Please Help Me" עליו עבד. זאת, כיוון שהייתה לו תפיסה מאוד בסיסית של השפה האנגלית. וכך, מוריקונה חתום על העיבוד והתזמור של אחד השירים הכי שנויים במחלוקת בקטלוג של מוריסי: השיר בו הוא כביכול יוצא מהארון.
מוריסי, מצידו, מכחיש את העניין: "שיר היציאה שלי? יציאה מאיפה? יציאה לאן? אני מה שאני, סוף הסיפור". למרות ההכחשות הנמרצות, מדובר לכל הפחות בשיר הכי מיני שיצר עד אז. "אני לא חושב שהומוסקסואליות מוזכרת בשיר", היתמם המחבר, "זה פשוט עניין של לקבל קצת יחס ממישהו ובמקרה מדובר ב'הוא', בדרך בה איש לא יכול להימנע, ולכן הוא פונה לאלוהים ושואל אותו: 'זה קרה גם לך?'".
מילות השיר מדברות בעד עצמן. מוריסי מתאר את עצמו הולך ברחובות רומא כשנמאס לו "לעשות את הדבר הנכון". הוא מתאר "חביות נפץ בין הרגליים" כשהוא מקבל סימן מגבר לגשת אליו. בתמונה הבאה הוא מפסק לאותו גבר את הרגליים, ומתאר איך רגליו שלו חודרות אליו, תוך כדי שהוא נלחם במחשבות הכפירה האלוהיות בראשו. השיר נגמר בתחושת דיסוננס בין התחושה הפיזית לתחושה הנפשית ("אין לי מקום לזוז, אבל הלב מרגיש חופשי").
מוריסי צודק כמובן באמירתו שהשיר לא מזכיר באופן מפורש הומוסקסואליות, ולכן אפשר גם לפרש אותו כפנטזיה שאינה בהכרח מינית. אולי זו דרכו של האמן לנסות לזעוק את רצונו לחופש מתוך נפשו המיוסרת, ועוטף אותה בתחפושת אירוטית. אולי. הסאונד העשיר של התזמורת של מוריקונה שהקיף את השיר רק הפך אותו ליותר מסתורי ופתוח לפרשנויות.
בכל מקרה, השיר הנפלא הפך לאחד מהבולטים באלבום המופלא של מוז מ-2006, והיה גם אחד מרגעי השיא של סיבוב ההופעות העולמי שליווה את האלבום. מסיבותיו שלו, מוריסי חדל לבצע את השיר הקשה לביצוע בהופעות מאז. מוריקונה עצמו ביקש לשתף עמו פעולה שוב, והזמין אותו לשיר ולכתוב את המילים ליצירות שהוא כתב לכבוד מופע בקרנגי הול בניו יורק. מוריסי הגיב בפשטות: "אושר, אושר, אושר". אלא שלבסוף שיתוף הפעולה לא יצא לפועל עקב התנגשויות בלוחות הזמנים. מוריקונה, כך התברר בדיעבד, לא מבקש פעמיים, ובעבור חופן דולרים הוא מצא מישהו אחר. יהי זכרו ברוך ומלא במוזיקה שמימית.