(בווידאו למעלה: שר הבריאות אדלשטיין מדבר על ההגבלות החדשות שהוטלו)
בתקופת הקורונה עבודתי נעצרה כמעט לחלוטין. מצאתי את עצמי אחרי שנים של עשייה רציפה ועמוסה ממציאה את עצמי מחדש. לפני הקורונה עמדנו לצאת עם ההצגה "הבן" מאת פלוריאן זלר בקאמרי בבימוי גלעד קמחי. זו יצירה מטלטלת והקאסט מדהים. עברנו חזרות רגשיות בשל נושא ההצגה - התמודדות במשפחה עם ילד הסובל מדיכאון. עצרנו שבוע לפני ההצגה הראשונה. בחזרה הקצרה החודש הספקנו לעשות גנרלית ושוב הגיעו ההגבלות, עולם התרבות נסגר - ושוב חשך עלינו עולמנו. לא לשחק, לא לביים, לא להרצות ולא ללמד.
אין לי מילים לתאר לכם את הייאוש שאנחנו חווים. התחושה היא שהמדינה בגדה באזרחיה, בחברים שלי שקורסים. אין שום רשת ביטחון לכל כך הרבה סקטורים בחברה. חוסר התקצוב וההזנחה של מערכת הבריאות, החינוך והתרבות במשך שנים הביאה אותנו לפי פחת בשעת משבר. הוכנסנו להסגר ראשונים לא מתוך דאגה לבריאותנו אלא מתוך פחד. התפוסה בבתי חולים בארץ היא 110 אחוז מול 80 אחוז במדינות נורמליות, וכך גם בתרבות: באירופה, תרבות מסובסדת בשמונים אחוז ועשרים אחוז ממכירת כרטיסים. פה זה להיפך. עשרים אחוז סבסוד מול שמונים אחוז רווחים עצמאיים. פלא שהמערכת לא יכולה לעמוד בהשתקה של חודשים? וזה עוד בלי שדיברנו על תת תקצוב של שנים במערכת החינוך, על כמות התלמידים הגדולה, על השכר המביך למורים. פלא ששום מערכת אצלנו לא יכולה לעמוד בהשתקה של חודשים? התנהלות מושחתת של שנים הביאה אותנו לעמוד חסרי כלים אל מול המשבר
מה עשיתם למען הרופאים? התקציב היה צריך להגיע אליהם מזמן. וגם אלינו.
השבר הגדול עוד לפנינו ולא רק בעולם התרבות. מנהלי חברות ינסו לשרוד את המשבר ובתום תקופת החל"ת יתחילו הפיטורים. אותו אדם שהאמין שיחזור למקום עבודתו ימצא את עצמו מפוטר, אך דמי האבטלה שלו נוצלו כבר עד תומם בחל"ת. בעמותות מסובסדות, הממשלה עוד יכולה למנוע פיטורים גורפים, אבל חברות פרטיות? חלומות יתנפצו, מפעלי חיים של אנשים יירדו לטמיון. משפחות שלמות יצטרפו למעגל העוני והמנותקים למעלה ימשיכו להעלות לעצמם שכר ולדרוש החזרי מס. הפער בין עשירים לעניים ימשיך לגדול.
אנחנו חיים במדינה בקריסה ערכית וכלכלית.
מצד שני, אני אדם אופטימי ולא רציתי לתת לייאוש לגמור אותי. תמיד יש מוצא, אמרתי לעצמי. כשנכנסנו להסגר הייתי אמורה לביים בגרמניה מונודרמה. בעקבות הרצאה מוצלחת שנתתי בזום השחקן מיכאל ניקס ואני החלטנו לנסות גם לעבוד בזום. הוא בגרמניה ואני בארץ ואחרי חודשיים העמדנו את כל ההצגה. זו הייתה עבודה מאומצת ומרגשת במשך ארבע שעות כל יום. חזרות בהן לימדתי אותו להניח תפילין שהוא יצר מדברים שמצא בבית (הדמות במחזה מניחה תפילין), חזרות שבהן ניתחנו כל מילה והעמדנו את כל המחזה. כלומר חוויתי בתוך כל הכאוס פינה של אושר ויצירתיות. גיליתי שאפשר לעשות את הלא ייאמן. הכול מוכן מלבד תאורה וסאונד כשייפתחו הגבולות אסע - יש דברים שאי אפשר לעשותם ב"זום". בכל זאת, כדי ללדת יצירה צריך בסוף את המגע הפיזי.
כלומר חוויתי מצד אחד ייאוש טוטאלי מההנהגה במדינה, ומנגד - מציאת כוחות לא נודעים ליצירה שכנראה איני יכולה יום בלעדיה.
ומה אאחל לנו? שנמצא כולנו כוחות לעשות את הלא ייאמן. שמדינת ישראל לא תאבד את דרכה כדמוקרטיה. עצוב לי שחברה רב גונית ומרתקת כמו שלנו נופלת לדרך של שנאה ופילוג אותה מובילים מנהיגיה. ממשלה מנופחת-שרים וחסרת עמוד שדרה מובילה אותנו לקצה גבול היכולת. זו מדינה שבה ראש ממשלה מכהן מתחמק מלעמוד למשפט. מדינה בה אמא שלי חוגגת ליל סדר לבדה אך ראשי המדינה יושבים עם משפחתם יחד. אין דוגמא אישית ואין חוק אחד לכולם. אני מאחלת לתיאטרון הבית שלי הקאמרי, לכל מוסדות התרבות ולכל פועלי התרבות על הבמה ומחוצה לה, שנצליח לשרוד את המשבר הנוראי הזה. שנצליח לחלום וליצור. שנצליח - למרות ההסתה מלמעלה - למצוא גשר אחד לשני בתוכנו.
שרה פון שוורצה היא שחקנית, מחזאית ובמאית תאטרון. משחקת בתיאטרון הקאמרי