"מלחמת שלום האזרח", כך כינה שר הבריאות יולי אדלשטיין את ההתמודדות של מדינת ישראל עם נגיף הקורונה במסיבת עיתונאים חמורת סבר ביום חמישי האחרון. מיליוני ישראלים האזינו להנחיות החדשות שלו בחרדה. נאומו התארך למעבר לשמונה דקות, והוא שידר רצינות ואחריות. כשהוא דיבר על "שעת חירום" חלקנו דמיינו את הורינו המבוגרים ששוב יאלצו להסתגר בבתים, מי יודע לכמה זמן. אחרים חשבו על העסק שלהם, שלא ישרוד עוד שורת מגבלות. מאות אלפי שכירים נזכרו שהם כבר ניצלו את דמי האבטלה שלהם, והם פשוט לא יודעים איך הם עומדים לפרנס את המשפחות שלהם, כמוהם גם העצמאים כמובן, שעדיין מחכים לקיום ההבטחות שהם קיבלו.
מעמד הביניים נשחק, תעשיית התרבות קרסה, ועולם הספורט בדרך לאותו חור שחור. בהיעדר כל יציבות, אפשר היה להבין את השר, אנחנו אכן נמצאים בשעת חירום. בתוך כך, כשהכריז ראש הממשלה באותה מסיבת עיתונאים על איסור התקהלויות של מעל 20 אנשים בבתים, המחשבה שעברה בראש היא "למי בכלל יש ראש למסיבות במצב הזה?". זו מחשבה פשוטה, של אדם פשוט שלא סוגר את החודש וחרד לעתידו. זו כנראה לא הייתה המחשבה של אדלשטיין, השר לענייני פגיעה באמון הציבור, שנסע ישר מאותה מסיבת עיתונאים בירושלים למסיבת יום ההולדת של רעייתו בהרצליה, אליה הגיעו במזל טוב עשרות חוגגים.
"מדובר ברכילות זולה", הגיבו אנשי לשכת שר הבריאות לתחקיר של רועי ינובסקי. השר עצמו כינה בטוויטר את העיתונאי המצטיין של כאן 11 בתואר "כתב פייק ניוז". מדהים לראות איך אחרי שנים בהם ניסה לשוות לעצמו מראה ממלכתי, אדלשטיין הצליח בתוך זמן קצר לאמץ את כל הרטוריקה הביביסטית ממנה הוא תמיד ניסה להתרחק. זה לא רק הניתוק המדאיג מאזרחי ישראל בכלל וממצביעי הליכוד בפרט, שחיים בחשש אמיתי מהמשמעות הכלכלית של ההתנהלות הבזיונית של "ממשלת הקורונה" הכושלת - זו בעיקר ההתנהלות התקשורתית המגוחכת שמנסה להסיט את האש אל העיתונאים שעושים את עבודתם. על הדרך, אדלשטיין הציג לציבור רמות ניתוק וחוסר מודעות מופרעות.
בסוף התגובה של לשכת אדלשטיין נמסר כי "מדובר בניסיון אומלל לגרום לפגיעה באמון הציבור במערכת הבריאות. אנחנו בטוחים שהציבור חכם מכך". בהחלט, ניתן לקוות שהציבור חכם מכדי לאכול את ערימות גללי השור שהטיל כבוד השר בתגובה שלו לכתבה. אם היה לציבור אמון במערכת הבריאות, כנראה שהיה צריך יותר מכתבה של "רכילות זולה" בערוץ עם רייטינג חד ספרתי כדי לערער את האמון הזה.
לפי לשכת השר, אדלשטיין לא עבר על ההנחיות, ובזה מסתכם הסיפור ולכן לא ברור בכלל בכלל למה הנון-אייטם הזה פתח את המהדורה המרכזית של ערוץ הטלוויזיה הציבורי שלנו. אלא שבשום שלב בכתבה ינובסקי לא טען שאדלשטיין עבר על ההנחיות. להפך. הסוגיה החוקית בכלל לא הייתה בלב הכתבה של ינובסקי, שהדגיש מספר פעמים שנכון לשעה בה נערכה המסיבה - ההנחיות עדיין לא נכנסו לתוקפן. המילה "עדיין" היא קריטית, מכיוון שההנחיות נכנסו לתוקפן בשמונה בבוקר שאחרי, כלומר: שעות ספורות לאחר תחילת המסיבה. אפשר לטעון שכל הסיפור נופל להגדרה הבנאלית של "כשר אבל מסריח". מאוד מאוד מסריח.
מסלול הקריירה של אדלשטיין היה אמור להמשיך מלשכת יו"ר הכנסת אל עבר תפקידים גדולים. רבים ראו בו כמועמד טבעי להחליף את נתניהו כיו"ר הליכוד, או לחילופין המועמד הבא של המפלגה לתפקיד נשיא המדינה. אלא שאז הגיעה ההחלטה החצופה להתחמק מהחלטת בג"ץ, אל מול עיני אומה המומה שלא מבינה איך ראש הרשות המחוקקת דורס בגסות הנחיה של הרשות השופטת. זו הייתה תחילת ההידרדרות הציבורית של אדלשטיין, שגילה שהעם אולי לא מעריץ גדול של מערכת המשפט, אבל הוא עדיין בקטע של דמוקרטיה. בעקבות דרישת כחול-לבן אדלשטיין לא חזר לתפקידו הממלכתי, אלא נזרק ללב המערכה הבריאותית הגדולה בתולדות ישראל. איכשהו, וזה דבר די מרשים, הוא הצליח לפגוע באמון הציבור במערכת הבריאות אפילו יותר מקודמו בתפקיד, השר יעקב ליצמן. השר אדלשטיין שכלל את רמות הניתוק וחוסר המודעות של "ממשלת הקורונה" לרמת אומנות של ממש.
באופן אירוני, ההדלפה לתקשורת על קיומה של המסיבה הגיעה בזמן מצוין עבור השר אדלשטיין. עם איך שמערכת הבריאות מתנהלת בימים האחרונים, עדיף לשר שידברו על ההתנהגות שלו, ולא על התפקוד שלו. זה התחיל כמובן עם ההתפטרות מלאת הפאתוס של הפרופסור סיגל סדצקי, והמשיך עם החריגה מהשורה של פרופסור עידית מטות מאיכילוב שחשפה כיצד משרד הבריאות "מנפח" את מספר החולים הקשים. אם זה לא הספיק הגיעה התמרדות של ממש מצד מנהלי בתי החולים שזועמים על כך שמנחיתים עליהם הוראות בלי להתייעץ עמם, ופשוט מסרבים לקבל את ההנחיות החדשות. בנוסף, דווח כי קופות החולים החלו ליישם החלטות עצמאיות משלהן בניגוד להנחיות המשרד. מדובר בכאוס שמתחולל בזמן בו "הארץ כולה בוערת", כפי שהגדירה זאת סדצקי. או אולי זה היה שאול מזרחי הבעלים של "הבארבי", ביומיים האחרונים הם נשמעים די דומה.
בחזרה למסיבה של רעייתו של אדלשטיין, אירינה נבזלין. לפי הדיווח בכאן 11, המוזמנים למסיבה חתמו על הסכם סודיות ולכן לא יכלו לשתף חוויות מהאירוע עצמו. אתם בוודאי מכירים את זה מהחיים האישיים שלכם, אתם סוגרים אירוע בווילה יוקרתית בהרצליה פיתוח, מזמינים חברת הפקה יוקרתית כדי להרים אירוע מתוקתק ומנקר עיניים בזמן שחצי מהמדינה לא יודעת איך היא תסגור את החודש (או ליתר דיוק, יודעת שהיא לא תסגור את החודש) ואז מרימים טלפון לכמה עשרות חברים ודורשים מהם לשמור על דיסקרטיות כאילו מדובר במבצע של המוסד בטהראן.
לפי תגובת לשכת השר, המשתתפים באירוע עטו מסכות ושמרו על ריחוק והגיינה "באופן המחמיר ביותר". אמין בסך הכל. מצד שני, אם אכן כולם היו כל הזמן עם מסכות ושמרו על ריחוק, אז למה בעצם צריך הסכם סודיות? למה לא להוציא תמונות יפות מהאירוע בו אפשר לראות את כל החוגגים כולל כלת השמחה ובן זוגה המיניסטריאלי עם מסכות על הפנים? מוזר, הרי תמונה כזאת הייתה מוציאה את כל האוויר מהתחקיר של כאן 11. נבזלין עצמה כתבה בפוסט בעמוד הפייסבוק שלה שמדובר בפרסום דיבתי ואף אורח לא התבקש לחתום על הצהרת סודיות. השכל הישר באמת רוצה להאמין שהיא דוברת אמת, ולכן העובדה שאין תיעוד מהאירוע קצת תמוה.
בשורה התחתונה, הכתבה של ינובסקי הייתה הוגנת, והבחירה לפתוח איתה את המהדורה - למרות שלל אירועים משמעותיים לא פחות - הייתה נכונה. בימים בהם הדמוקרטיה נמצאת תחת מתקפה, טוב שמה שנשאר מ"הרשות הרביעית" עדיין מצליח להרים את הראש ולחשוף שיניים. הגיע הזמן שנציגי הציבור יבינו שיש מי שלא מפחד לבקר אותם כשצריך. נראה שהימים בהם הציבור הישראלי קיבל בהבנה את זה שבכנסת יושבים 120 אנשים ששוכחים מהם ביום שאחרי הבחירות נגמרו. אז כן, כמו שבמהדורה של דוריה למפל חזרו ואמרו - האירוע היה "חוקי לשעתו". אלא שזה בכלל לא משנה. ההתעקשות הזאת על החוק היבש במקום על חוקי ההיגיון, תוך כדי הצגת דוגמה אישית נוראית, פשוט לא מתקבלת יותר. אם משהו טוב ייצא מכל השנה הנוראית הזאת, היא שנפסיק לתת לאנשים האלה להשתין עלינו.
בקטנה
בציטוט מדהים בכתבה, אירינה שואלת את ינובסקי בתמימות כעוסה: "אתה מתכוון לבטל את היום הולדת שלי?". לפי ויקיפדיה, אירינה נבזלין חגגה באותו יום את יום הולדתה ה-42. בנימה אישית אציין שנראה לי שאם הגעת לגיל שמסמל את התשובה לחיים, היקום וכל השאר, אתה כנראה מספיק מבוגר בשביל להבין שיש דברים קצת יותר חשובים בחיים מאשר לחגוג את העובדה שכדור הארץ השלים הקפה סביב השמש. זה זרק אותי לאפריל האחרון, ליום בו בתי הבכורה הייתה אמורה לחגוג יום הולדת 4. ניסינו לדחות את זה, אבל בסופו של דבר נאלצנו להסביר לה שבגלל הקורונה לא נוכל לחגוג לה עם כל החברים והמשפחה כפי שהיא ציפתה במשך שנה שלמה. היא הבינה. נראה לי שגם אישה מרשימה (בלי ציניות) כמו יושבת ראש דירקטוריון בית התפוצות יכולה להבין את זה.