כשהמגיש מדגיש שזו לא מחאה פוליטית הוא נופל לבור שממנו ניסה לברוח

(בסרטון למעלה: מחאות לאחר הפגנת העצמאים אתמול בכיכר רבין)

הערוצים המסחריים, הנזהרים שלא להיתפס כביקורתיים מדי על השלטון, אהבו מאוד להדגיש שהפגנת העצמאים הגדולה שהתקיימה אמש (מוצאי שבת) בתל אביב אינה פוליטית, כאילו שמדיניות כלכלית אינה שאלה פוליטית וכאילו יש אחראים להתנהלות המשבר שאינם הפוליטיקאים המאוד פוליטיים שנמצאים בפוליטיקה ממש כרגע.

הצורך להדגיש שוב ושוב שלא מדובר במחאה פוליטית - כלומר, לא קשורה בראש הממשלה בנימין נתניהו - כי אז המשחק מתחלק מחדש לכל המחנות המוכרים - מעידה יותר על המצב העגום של השיח הציבורי מאשר על המציאות כפי שהשתקפה על המסך, שממנו בקעו הרבה קריאות ברוח "ביבי הביתה".

אלא שמרוב שאומרים לאנשים לא לחשוב על הצבע השחור, יש רק צבע אחד שעולה בראש. כששדרנים מדגישים פעם ועוד פעם שהמחאה היא "לא פוליטית", הם נופלים בדיוק לשיח שממנו הם רוצים לברוח. יש זכות למחאה גם אם היא מגדירה את עצמה פוליטית. דעה אינה פשע, מימין או משמאל. ואם זה לא אישיו במחאה לפי הבנתכם, אין צורך לדון בכך כל כך הרבה.

אבל מעבר לכך, העיסוק החוזר בזה מאפיל על העניין האמיתי. הנושא שעל הפרק אינו אם המחאה היא פוליטית כפי שהוא גם אינו האם איש מחאת השולמנים אכן מסתמס עם שר האוצר או לא, כפי שהתגלה לכאורה אצל אופירה וברקוביץ' - אלא מאות אלפי אזרחים שאיבדו את מקור הפרנסה שלהם, שוקעים בחובות ומרגישים שהמדינה שלהם נטשה אותם.

צריך להיות אדם חסר לב כדי לחשוב שהמחאה של עשרות אלפי האנשים שהגיעו לכיכר - אנשים שחוששים ממש לפרנסתם - אינה אותנטית. כשהפוקוס התקשורתי עובר מהמחאה הכי מוצדקת בעולם לשאלה אילו "כוחות עלומים" עומדים כביכול מאחוריה, זה המקום שבו הדיון הענייני מסתיים ומתחילה המגננה והמתקפה שכנגד. זה רעש רקע שולי שהולך ומתנפח, ומשרת אך ורק את מושאי המחאה. וזה עוול עצום, בראש ובראשונה כלפי אנשים שצועקים מדם ליבם, ושנית כלפי האינטליגנציה של הציבור.

הסיקור מהשטח של גלעד שלמור בחדשות 12 היה ענייני, והוא הקפיד לראיין בעלי עסקים מכל מיני סוגים שיספרו את סיפורם - כרוח ההפגנה והנואמים בה. ב-13 החליטו נגה ניר נאמן וליאור קינן לספר סיפור אחר, והתמקדו בידוענים - דמויות כמו ג'ודי ניר מוזס שלום, רשף לוי ואסף אמדורסקי. כבודם של אלו במקומם מונח: לכל אחד מהם יש מה לסכן במדינת כל פחדניה. אלא שהתוצאה היא הייתה עיסוק הרבה יותר צהוב, כמו השאלה החטטנית לעבר מצבו הכלכלי של לוי, או השאלה הממש לא בוערת של הרגע: באיזו מסגרת פוליטית תרוץ ג'ודי מוזס, אם וכאשר.

להוציא כותרת ממרואיין מפורסם זו מטרה עיקרית והגיונית עבור כל מראיין, זה ברור, אבל בהפגנה שכל הוויתה הייתה דרישה של אנשים מהשורה שישמעו אותם, רצוי היה לשמוע גם יותר קולות "רגילים" מהשטח גם אם הם לא סלבס.

מעל כל זאת מרחף בשמיים דבר מה אחר. עם כל הכבוד לסיקור המחאה, את מכת המחץ שהדגישה את רמות הניתוק של השלטון הגישה כתבת הסיום של אבי עמית, על מאות המיליונים שסופחו לפרויקט מטוס ראשי המדינה. עמית נפרד במונולוג נוקב ממהדורת השבת ומחדשות 13, והבטיח שאת העיתונות החוקרת איש לא ישתיק. זה היה עוד רגע מדכדך בערב שכולו קריאת "נמאס".

אפשר להבין למה נציג של המשטרה ישמח לשבת באולפנים בימים כאלה ולדברר את עמדתה על התיעודים המחרידים של אכיפה אלימה שנחשפו במסגרת מפגש יומיומי של שוטרים ואזרחים. אלא שמהדורת חדשות אינה משדר תעמולה, ואם הילה קורח לא מנסה אפילו לאתגר אותו בשאלות על כך, לא ברור לי איזו תועלת עיתונאית צומחת מכל העניין.