(בסרטון: הטריילר של "Greyhound")
טום הנקס לא יורד מהכותרות בחצי השנה האחרונה - בינואר הוא התכבד במועמדות ראשונה לאוסקר מזה כשני עשורים, על תפקידו ב"יום יפה בשכונה", שנגנז כאן; במרץ הוא וזוגתו ריטה ווילסון נרשמו כשתיים מן האושיות המפורסמות הראשונות שנמצאו חיוביות לקורונה, בעת צילומים באוסטרליה לסרט ביוגרפי על אלביס פרסלי; וכעת הוא מככב ב"Greyhound", סרט חדש בפרופיל גבוה יחסית לתקופת הבצורת הנוכחית, שלאור המצב דילג על בתי הקולנוע ועלה ישירות בשירות הסטרימינג של אפל בסוף השבוע.
הסרט נקרא כשם הקוד של משחתת אמריקאית בזמן מלחמת העולם השנייה, שהנקס מגלם את מפקדה. לא מפתיע לגלות אותו בתפקיד כזה, שכן הוא מתמחה ביצירות על התקופה הזו, וכבר היה מעורב כשחקן, מפיק, קריין או במאי ב"להציל את טוראי ריאן", "אחים לנשק" ו"הפסיפיק".
נוסף לשלושת אלה, מובן שנעשו עוד אלפי תוצרים על מלחמת העולם השנייה, אבל "Greyhound" בכל זאת מצליח לספר סיפור שטרם סופר - זה של הספינות שתחזקו את קו האספקה בין ארצות הברית לאירופה, ונדרשו לחצות את האוקיינוס האטלנטי ולהתמודד מול צוללות גרמניות משוכללות, כשלעתים לא היה להן כיסוי אווירי. זה אולי נשמע פחות הירואי מהפלישה לנורמנדי, אך מדובר במבצעים שהיו קריטיים לנצחון בעלות הברית, ועלו בחיים של עשרות אלפי חיילים.
הסרט מבוסס על ספר שיצא עוד ב-1955, והנקס לא רק מככב אלא גם כתב את העיבוד הקולנועי שלו. את שרביט הבימוי העניק לאהרון שניידר, שסרטו הארוך היחיד עד כה, "מסיבת ההלוויה שלי", יצא בישראל וזכה כאן להצלחה לפני קצת יותר מעשור. שילוב הכוחות בין השניים הבטיח רבות, אבל "Greyhound" מתקשה לקיים את ההבטחה.
דבר אחד טוב בכל זאת אפשר לומר לזכות הסרט: ניכר שעומד מאחוריו תחקיר מעמיק וקפדני, והתסריט יורד לרזולציות גבוהות - כולל התמקדות תמוהה בכמויות הקפה שהקפטן שותה, שמוגשות לו בידי צמד משרתים (הדמויות השחורות היחידות כאן). בסצינה מעניינת יותר, ולמעשה המעניינת ביותר בסרט, דן הקפטן בדקדקנות יחד עם חבר לנשק בשאלה כיצד יש לנסח אות המצוקה בצורה שתחמוק מתחת לראדר של הנאצים, והדיאלוג הקולנועי הזה בהחלט נשמע כמו משהו שהתרחש במציאות.
אך מעבר לזה, הסרט פשוט לא מעניין משום בחינה. הוא ברכה למי שרוצה לכתוב או לקרוא ביקורות קצרות, שכן גם אם ממש מתאמצים, קשה למצוא מה להגיד עליו. הסיבות לכישלונו פשוטות: אין בו אף דמות של ממש חוץ מהגיבור; סצינות הקרב הימיות נראות כמו משחק מחשב מיושן; הבימוי לא משכיל לייצר אינטנסיביות, מתח או דרמה; ואם לא די בכך, הרי שמדי פעם התוצאה גם גולשת למחוזות הפטריוטיות הקיטשית.
אורך הסרטכ-80 דקות בלבד. זה נשמע כמו צ'ופר, אבל יחסית ליצירה שמתיימרת להביא סיפור אפי, מדובר בנפח דל באופן תמוה, כאילו שארבעים עמודי תסריט הלכו לאיבוד בדואר.
לאורך כל הדרך, לא ברור למה הסרט נעשה דווקא עכשיו, למה הוא נעשה בצורה כזו ומי קהל היעד שלו. האיכות שלו מחווירה עוד יותר אם משווים אותו ליצירות בולטות קודמות בז'אנר. כל הסרטים המקוריים של אפל עד כה היו כישלונות, וגם "Greyhound" נראה כאילו שהם הזמינו את "דנקרק" או את "טוראי ריאן" בעלי אקספרס.