סרטים רבים עסקו בחיי נצח, אבל לא זכו לחיים כאלה בעצמם. "מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס", "המוות נאה לה", "הסיפור של אדליין", "המעיין" וכמה מן הגלגולים של "איש הנצח" המקורי הם רק חופן דוגמאות ליצירות שתוחלת החיים שלהן היתה קצרה בהרבה משל גיבוריהן. כעת, לרשימה הזו מצטרף הסרט "משמר האלמוות", שעולה בסוף השבוע בנטפליקס.
פנטזיית הפעולה הזו, "The Old Guard" בשמה המקורי, מבוססת על סדרת נובלות גרפיות בשם זהה, שיצאה לפני שלוש שנים בלבד. ככה זה: בעבר, חומרי גלם שכאלה היו ממתינים כמה עשורים לפני שהפכו אותם לסרטים, אבל כיום זה קורה מיד לאחר הדפסתם הראשונה.
גרג רוקה, שכתב את הנובלות, היה אמון גם על כתיבת העיבוד הקולנועי. בדומה למקור, הסרט עוסק בחבורה של שכירי ושכירות חרב שמסתובבים בעולם מזה עידן ועידנים, נלחמים למען הצדק ולמעשה אחראים לרוב הדברים הטובים שקרו בעולמנו, מבלי שאנו מודעים לכך. יש להם שני יתרונות שהופכים אותם לכל כך עוצמתיים. ראשית, כישורי לחימה יוצאי דופן. חשוב מכך: הם חסינים מפני המוות, ובכל פעם שהורגים אותם, קמים לתחייה וממשיכים לנופף בחרבות ובשאר כלי הנשק שלהם.
הנובלות הגרפיות בהן כל זה סופר לראשונה זכו להערכה רבה, אך למרבה הצער, העיבוד הקולנועי מוצלח פחות. זאת, למרות השמות המבטיחים שעומדים מאחוריו. את מנהיגת החבורה מגלמת שרליז ת'רון, שכיכבה בפנטזיית האקשן המהוללת של העשור הקודם, "מקס הזועם: כביש הזעם". גם הצוות שבצידה נוצץ וכולל כמה מן השמות החמים בתעשייה: קיקי ליין האמריקאית, שהתגלתה ב"סיפורו של רחוב ביל"; מרוואן קנזארי הטוניסאי-הולנדי, שגילם את אשרף מרוואן ב"המלאך" ואת ג'אפר ב"אלאדין" (ויהיה ליהוק מעולה לתפקיד הראשי בסרט ביוגרפי על מוחמד סאלח); מתיאס שונארטס הבלגי, הזכור בין היתר מ"חלודה ועצם"; ולוקה מארינלי האיטלקי שפרץ בשנה שעברה כשזכה בפרס השחקן הראשי בפסטיבל ונציה על עבודתו ב"מרטין עדן".
לא פחות חשוב מכך, בשרביט הבימוי אחזה ג'ינה פרינס-בייתווד, שהתפרסמה בתחילת שנות האלפיים הודות ל"מכדררים: סיפור אהבה". מדובר במקרה נדיר שבו אישה לא לבנה זוכה לביים סרט קומיקס בפרופיל גבוה, כך שהצלחתה-הצלחתנו. אך למרבה הצער, היא לא הצליחה.
קצרה היריעה מלמנות את הפגמים של הסרט, אז נתחיל דווקא בחלק הקל: המעט שטוב בו. לזכותו ייאמר, שבשר לא חסר כן. "משמר האלמוות" מתפקע מרוב קווי העלילה. סיפור המסגרת מתאר כיצד יוצאים הגיבורים למשימה בסודאן, רק כדי לגלות כי סוכן CIA לשעבר (צ'יווטל אגיופור) טמן להם פח יחד עם מנהל תאגיד ענק, מסיבות שיתבררו בהמשך. בצד זאת, אנו גם חוזים בהם מפתחים קשר טלפתי עם חיילת אמריקאית שמתברר כי גם לה יש את כוחות העל שלהם, ולומדים דרך פלאשבק על סיפורה הטרגי של חברתם לשעבר שעקבותיה נאבדו. אם כל זה לא מספיק, מתברר כי רוב הדמויות משתייכות לקהילה הגאה, ובין שניים מהלוחמים יש רומן חד-מיני, ארוך שנים ומלא תשוקה, מהסוג שבדרך כלל לא ראינו עד כה בהפקות הוליוודיות. מעל כל אלה, עומדת המלנכוליה של הגיבורים, שמתברר כי חיי הנצח הם לעתים מטרד מבחינתם יותר מאשר פריבילגיה, ונאלצים להתמודד עם מועקה קיומית בלתי נגמרת.
בזכות כל האלמנטים הללו, "משמר האלמוות" מצליח לעורר סקרנות ולפחות במערכה הראשונה שלו, טמונה בו הבטחה - אך היא לא מתממשת. בשום שלב, התוצאה לא מתעלה מעל רמה של פיילוט בינוני לסדרת טלוויזיה זניחה, וככל שהסרט הולך ומתקדם, במקום להשתפר הוא רק מידרדר.
הדיאלוגים בסרט נלעגים, קטעי הפעולה סתמיים וערכי ההפקה לא מרשימים. פנטזיית הפעולה הזו מתיימרת לעסוק בסודות ההיסטוריה האנושית, בקרב על השליטה בעולם ובמלחמה הנצחית בין טוב לרע, אבל נראה כאילו היא מתרחשת על רקע מאבקים ותככים בתוך מפעל לייצור קופסאות שימורים. גם הקצב לא ברור: לפעמים "משמר האלמוות" הולך מהר מדי ולפעמים דווקא לאט מדי, והטון שלו מבולבל ומבולגן באותה מידה.
גרוע מכל הוא הארכי-נבל, מנכ"ל חברת תרופות צעיר ושמנוני בגילומו של הארי מלינג, הזכור כדדלי מסדרת סרטי "הארי פוטר". תוצרים עכשוויים רבים מסוג זה התקשו לעצב רשעים מוצלחים, ו"משמר האלמוות" שובר את השיאים השליליים שלהם. מזמן לא ראינו על המסכים בן בליעל כל כך ילדותי ולא משכנע.
גם הניסיון של הסרט לפרוץ דרך בכל הקשור לייצוג אינו משכנע. באחד מרגעי השיא כאן, שני הלוחמים הנאהבים מספקים דיאלוג רומנטי שמסתיים בנשיקה לוהטת בין הגברברים המסוקסים. זה יפה מאוד, כמובן, אבל מאולץ ומנותק לחלוטין מכל מה שקרה קודם לכן ויקרה אחר כך, כאילו שההפקה שתלה את הקטע הזה כדי ליהנות מכותרות בפיד כמו "הסצינה הלהט"בית של נטפליקס שכולם מדברים עליה". מעבר לכך, למערכת היחסים הזו אין שום נוכחות אמיתית בעלילה והיא גם לא מתפתחת, כמו הרבה אלמנטים עלילתיים אחרים.
לאורך כל דרכו וכמובן גם בסופו, נראה שהסרט מנסה להניח את הקרקע להמשכון, שהוא אולי בלתי נמנע, אבל לא נראה כרגע כאופציה מעוררת תיאבון. "משמר האלמוות" הוא תוצר סתמי למדי, שהשם שלו מזמין משחקי מילים על היותו נשכח לחלוטין.
אם לחזור לנקודת ההתחלה, הכישלון של "משמר האלמות" מצטרף לא רק למועדון מכובד של סרטים נשכחים על חיי נצח, אלא גם לשורה ארוכה של כישלונות אמנותיים מבית היוצר של נטפליקס.
שירות הסטרימינג עדיין נמצא בשלב שבו הוא מנסה לסמן טריטוריה בהוליווד, ולשם כך אוגר כמה שיותר תכנים וכמה שיותר מהר, ולא ממש מקפיד על בקרת איכות, כל עוד הם מביאים לו חבילה שבתוכה שמות ומותגים. עיבוד לנובלה גרפית מהוללת בכיכובה של שרליז ת'רון, למשל, נתפס כסלסלת שי אטרקטיבית מספיק גם בלי שיהיה צורך לבדוק לה בציציות או סתם ללטש אותה. נו מילא, זה לא שיש משהו טוב יותר לראות בקולנוע עכשיו.
וכך, למרות הציפיות והפוטנציאל, התגלה "משמר האלמוות" כמפח נפש נוסף. לגל הראשון היו את סרטי הנטפליקס המאכזבים שלו - וגם לגל השני מגיע.