בשעות הקטנות של הלילה, אחרי שהעיתונים כבר ירדו לדפוס וערוצי הטלוויזיה עברו לשדר שידורים חוזרים, הרחובות שסובבים את מעון ראש הממשלה בירושלים עדיין לא שקטים. המון זעם יצא שם ברחובות, המון פצועים מילאו את הרחובות, המון עצורים נאזקו על ידי המשטרה. כמה זעם יצא שם. זעם צעיר, של אנשים שלא זוכרים תקופה שבראש המדינה שלהם עמד מישהו שאינו נקרא בנימין נתניהו. אנשים שגדלו לתוך מציאות של הסתה, פילוג, שחיתות ובוז. המון בוז שהוליד המון זעם. גם המבוגרים יותר, כאלה שזוכרים ימים אחרים, מבטאים את הייאוש שלהם בזעם. אבל הצעירים, אלה שהמודעות שלהם גדלה לתוך מציאות של יונקי שררה מתוך עטיני השלטון, מבינים שעבדו עליהם כל השנים. לימדו אותם בבית ספר מה זאת דמוקרטיה, הסבירו להם על הפרדת יישויות, חינכו אותם לכבד את שלטון החוק - ועכשיו הם מגלים שכל ספרי האזרחות שלימדו אותם בתיכון הם ספרי מדע בדיוני. סדין שחור ענקי מכסה את הכניסה לבית ראש הממשלה, הוא לא רואה אותם והוא לא סופר אותם, ואתמול הם הגיעו - בתאריך הסמלי של יום הבסטיליה - כדי להכריז שהם לא הולכים להיכנע ללא קרב.
שלושה ימים אחרי שהמוזיקאי אסף אמדורסקי הכריז במפתיע על התקשורת הממוסדת בישראל כמשתפת פעולה עם השלטון, החליטו המהדורות המרכזיות של הערוצים המסחריים להוכיח שהוא ממש, אבל ממש צודק. אלפי אזרחים הגיעו אמש להפגנה חוקית מחוץ למבצר ראש הממשלה בירושלים, חמושים ב"נשק" של שלטי מחאה וקריאות קצובות. חלק, שומו שמיים, הביאו אפילו תופים וזמבורות. היה שם רעש, היה שם צפוף, היה שם מסריח. האזרחים הזועמים נדחסו על ידי כוחות השיטור לתוך אזור צר, דווקא בזמן שריחוק חברתי הוא מצרך הכרחי כל כך. המפגינים דרשו את התפטרותו של ראש הממשלה, הידוע גם כנאשם מספר אחת בתיק הפלילי 67104-01-20, על רקע כישלונו בניהול משבר הקורונה, וכמובן בעקבות העמדתו לדין בגין שחיתות חמורה. ההפגנה הזאת זכתה לסיקור חדשותי תמוה במיוחד בתקשורת המשודרת.
בשעה שהכותרות הראשיות בכל אתרי החדשות סיקרו בהרחבה את ההפגנה החריגה, שגרמה לחסימת כל הרחובות המובילים לכיכר פריז בירושלים והתפתחה לעימותים ברחבי העיר, בערוצי הטלוויזיה המסחריים התייחסו להפגנה הפוליטית כאל איזה אירוע זניח שלא ראוי להבלטה, בדיוק באותה צורה שהתייחסו להפגנה הלא-פוליטית שנערכה בגן צ'ארלס קלור בתל אביב באותה שעה.
בחדשות 13 עברו לירושלים כשחתן השמחה אסף אמדורסקי הגיע לעמדת השידור של ברוך קרא ואבישי בן חיים. ברוכי התייחס לאמדורסקי כ"סמל" של ההפגנה, ואמדורסקי הגיב בחריפות: "צריך איזה פרצוף מפורסם מהטלוויזיה כדי לגרום גם לכם המשת"פים לבוא ולתעד את זה". זו תקופה לא מזהירה, בלשון המעטה, בדברי הימים של חברת החדשות של ערוץ 13, ונראה שהריאיון הקצר הזה די הבהיר את זה. השידור מירושלים הועבר באיכות צילום מזעזעת, כאילו צולמה בטלפון מתחילת העשור הקודם, ובזמן שבתחתית המסך מוצג משפט עילג כ"כותרת" הדיווח. זה עשוי להישמע קטנוני, אבל במצב של חדשות 13 אין להם יותר מדי חסד להפסיד במקומות האלה.
ובעיקר, לא ברור מה עשה במקום אבישי בן חיים, באופן רשמי הכתב לענייני חרדים של חדשות 13, ובאופן לא רשמי הפרשן לענייני תיאוריה חסרת ביסוס על "ישראל השניה". או שבעצם מאוד ברור מה הוא עשה שם. כמו מאמן כדורגל שמגיע עם החילופים מהבית, אבישי תקף את אמדורסקי בלי להקשיב בכלל למה שהוא אומר. בן חיים קטע את דבריו של אמדורסקי שדיבר על כך ש"נאשם בפלילים לא יכול לעבוד כי הוא לא יכול להתרכז בעבודה", ואמר: "אפשר לדבר על סגנון הדיבור? מותר לשאול אותך על סגנון הדיבור שלך כלפי ראש הממשלה? מה זה הסגנון דיבור הזה? אנשים בימין שמדברים ככה הופכים אותם לאני לא יודע מה. זה לא יפה!". באמת לא יפה. גם לא יפה לקטוע אנשים ולא להקשיב למה שהם אומרים, אבל אולי בעצם מותר כי הם מ"ישראל הראשונה".
אלא שחדשות 13 ראויים לפוליצר לעומת סיקור ההפגנה בערוץ המתחרה. בחדשות 12 פתחו את המהדורה עם דיווחים ופרשנויות בנושא הקורונה, החלטה לגיטימית כשלעצמה. אלא שלאור ההתפתחויות, נראה שניתן היה לסטות מהכרוניקה המקורית. המהדורה נסחפה אל תוך ריאיון ארוך של יונית לוי עם פרופסור איתמר גרוטו שמשום מה עדיין לא הבין שאסור לו להופיע מול מצלמות, או בכלל. רמת האמון שיש לציבור בגרוטו כל כך נמוכה, שזה בכלל לא משנה שאף אחד לא מצליח להבין מה הוא מנסה להגיד. תכל'ס עדיף כבר לראות את יונית מראיינת באיטלקית בלי תרגום. מיד אחרי הריאיון עם גרוטו יונית פנתה לפרופסור גבי ברבש שבגדול אמר: "אמאל'ה, שמעתם מה גרוטו אמר עכשיו!?".
אחרי רבע שעה, השידור של חדשות 12 הציג מסך מפוצל מארבעה מוקדי הפגנות ברחבי הארץ. זו הייתה תמונה מעוותת שהוצגה לצופים, לפיה ההפגנה בבלפור שוות ערך להפגנה של חניכי תנועות הנוער נגד סגירת הפעילות בקיץ. יונית פנתה תחילה באופן טבעי למוקד בירושלים, שם העביר דובר המשטרה משה נוסבאום, בכובעו כעיתונאי, את דף המסרים של המשטרה לציבור. הוא דיבר על "יותר מאלפיים מפגינים" והזהיר מפני פעילים אנרכיסטיים שמחפשים פרובוקציה. על מה ההפגנה? מי ארגן? מה הרקע? לנסות לדבר עם אחד מהמארגנים? מה פתאום. הרבה יותר קל לצטט גורמים במשטרה שמזהירים מפני אנרכיסטים, בזמן שמאחוריו, באופן אירוני, אלפי אנשים צועקים בקצב: "ד-מו-קרט-יה".
הפער האמיתי בין חברות החדשות נחשף אחרי תוכניות הפריים טיים (הישרדות ב-13, מטבח מנצח ב-12), שם התחרו ראש בראש "חי בלילה" של נדב בורנשטיין מול "הצינור" של גיא לרר והפערים בין השידורים זעקו לשמיים, דווקא לטובת הערוץ הקטן והמוכה כלכלית. בעוד אצל בורנשטיין הייתה גיחה קצרצרה לסערה ברחובות ירושלים, גיא לרר בערוץ 13 ליווה כמעט לאורך כל המהדורה את המהומות ברחוב יפו עם הכתב יוסי אלי והפרשן אבישי בן חיים, שבעצמו הותקף מילולית על ידי אחד המפגינים (ובאצילות נפש ראויה לציון ביקש שלא להפוך את עצמו לאייטם). מפגינים ניסו להשתלט באלימות על השידור של ערוץ 13, בתמונות שהפכו ליותר ויותר חריפות, בעוד בערוץ 12 ניתן לחבר הכנסת לשעבר איתן כבל ובוגרי האח הגדול אלירז שדה ורות אלבז להציג את "המנותקים" שלהם. זה היה משעשע בעיקר לאור העובדה שהם עצמם הפכו למנותקים כשדיברו על דברים לא רלוונטיים בזמן שבירושלים התרחש אירוע חדשותי מרתק ונדיר.
העיתונאי יוסי אלי מסקר את אזור ירושלים למעלה מעשור, בהתחלה ב"מעריב", אחר כך כאן בוואלה! NEWS ולאחר מכן בחדשות 10 שהתמזגו לתוך חדשות 13. אם הוא טוען שהוא מעולם לא ראה כזאת מהומה בעיר, כדאי להקשיב לו. כשרואים קציני משטרה פונים אליו בשידור חי בזמן שהוא מדווח על האירועים ומזהירים אותו שכדאי לו לעזוב את המקום, מבינים שמדובר בהתרחשות טלוויזיונית נדירה. הצילומים של מפגינים שוכבים על הרצפה ונגררים על ידי שוטרים, פרשים שמפנים את תוואי הרכבת הקלה, זרנוקי המשטרה שיחד עם כוחות היס"מ פשוט טיהרו את כל רחוב יפו על שלל סימטאותיו. אלה תמונות שהזכירו דיווחים ממקומות רחוקים, ממחאות גדולות שכבר נכנסו להיסטוריה. בכל מקרה, אי אפשר היה להוריד את העיניים מהשידור של אלי ובן חיים. באותו זמן ממש, בערוץ 12 כבר פרשו לשידור חוזר של גיא פינס.
תוכנית הלילה של טל ברמן בערוץ 13 המשיכה ללוות את המהומות בירושלים, בשידור שהפך לביזארי ומבדר לפרקים, בעיקר כשמפגיני ימין החלו לתקוף את הדוקטור בן חיים בצעקות "שמאלנים לעזה". זו הייתה תשובה פואטית כמעט לטענה החוזרת של בן חיים לכך שאם המפגינים היו מהימין ("כמו לאון בן עטר") אז המדינה הייתה נסערת. בחור נחמד בן חיים, קשה שלא לאהוב אותו, גם אחרי שמפגינים ניסו לקחת ממנו בכוח את המיקרופון הוא שמר על חיוך וניסה לנצל את המהומה כדי לדחוף את הסדרה הטריה שלו "המרוקאים החדשים" בלי שום קשר למתרחש. זה הגיע לשיא כשהוא החל בדיאלוג של חירשים עם אדם שהתפרץ לשידור בקריאות "אריה דרעי המלך", הזדהה כפעיל לשעבר של "הפנתרים השחורים" ובטוויסט מפתיע התגלה שהוא בעצם בעצם בעד המחאה "השמאלנית". זו הייתה תמונת מצב יפה של התקשורת הישראלית שמעדיפה לדחוף לנו בגרון עוד פרק של הישרדות VIP, ולהתעלם ממלחמת ההישרדות האמיתית שמתחוללת ברחובות המדינה.
בקטנה
חתן פרס ישראל יעקב אחימאיר נתפס באמירה מביכה בתוכנית "חדשות הבוקר" של קשת 12, כשאמר שהדיווח של סיגל גפני חזאית הערוץ על פתיחת בריכות השיחה "עשה חשק לראות את סיגל עם ביקיני". לזכותו של אחימאיר יצויין שזו הייתה אמורה להיות אמירה הומוריסטית, כחלק מאווירה מבודחת באולפן. זה התחיל ממעיין אדם שאמרה לגפני שהיא "יבשה מדי" ובדיווח הבא היא מצפה לראות אותה עם כובע ים בבריכה. גפני עצמה הגיבה ש"זה מפתה" והמנחה ניב רסקין המשיך את ההתלוצצות ואמר שהדיווח "עושה חשק" - מה שהוביל למשפט האומלל של אחימאיר.
כלי התקשורת התמלאו באייטמים שצקצקו על הרגע המביך, והביאו גם את תגובתו העקבית של העיתונאי הוותיק על כך שהוא "לא נמנה עם המחנה של התקינות הפוליטית". באופן עקבי, אף כלי תקשורת לא הביא את תגובתה של גפני עצמה.
אחימאיר יחגוג בשבוע הבא את יום הולדתו ה-82 (מזל טוב!), ולצפות ממנו ליישר קו עם חוקי הפוליטיקלי קורקט של 2020 זה מגוחך, וגם קצת לא הוגן. מצד שני, לעיתונאית כמו לכל אישה אחרת יש את הזכות לא להפוך לאובייקט מיני על ידי עמיתיה לעבודה. לא פחות חשוב, זכותם של הצופים והצופות לא להיחשף לאמירות שמסמנות נשים בצורה מקטינה כל כך. זכותו של אחימאיר להתנגד ל"דיקטטורה הלשונית" של הפוליטיקלי קורקט, כפי שאמר לכתב וואלה! NEWS שגיא בן נון. ועדיין, זו לא זכותו להחפיץ נשים ולפגוע ברגשות הצופים. חמור מכך, העובדה שבאולפן קיבלו בשוויון נפש את האמירה האומללה, וטרם התנצלו עליה, חמורה לא פחות מהאמירה עצמה.
במערכון היסטרי של "היהודים באים" מוצג חיים יבין מדווח בשידור חי באולפן מבט על "מות הרומנטיקה" לאחר שהחוק למניעת הטרדות מניעות במקום העבודה עובר בכנסת. כתבת המשפט של הערוץ מסבירה לחברי הפאנל את המשמעות, והגברים באולפן (ביניהם משה קצב) מזדעזעים מכך שהדברים היומיומיים שהם עושים הפכו לפתע לבלתי חוקיים. אחימאיר הוא שריד לדור ישן, כמו ההורים והסבים שלנו שאנחנו צריכים לכבד את עולם המושגים המיושן שלהם בכל ארוחת חג משפחתית. ההבדל הוא שרוב הדודות הגזעניות לא זוכות לשבת בפאנלים חדשותיים בערוץ הנצפה בטלוויזיה הישראלית. זו לא קריאה חלילה להיפרד מאחימאיר בשל גילו, להפך, דמותו מוסיפה הרבה צבע ועניין לכל אולפן. ועדיין, מהיושבים סביבו, אלה שמבינים שהדברים שלו לא תמיד עוברים מסך, ניתן לצפות לקצת יותר רגישות.