ניב סולטן זה אחלה, אבל עדיין הדבר הכי טוב ב"טהרן" זה מה שמגיע בסוף הפרק

(בסרטון: פרומו הפרק השישי של "טהרן")

בשבועות האחרונים הרבה אנשים פונים אלי כדי לדבר על "טהרן". חלק מסכימים עם הדברים שנכתבו כאן בפרקים הקודמים של הבלוג, וחלק באופן טבעי רוצים להתווכח. זה כיף גדול, בעיקר בגלל שבתקופת הקורונה רוב הוויכוחים שלנו עברו לתחומים מדכאים למדי, וזו זכות גדולה לברוח מהמציאות המדכדכת הזאת לקצת אסקפיזם על ימים עברו. מי היה מאמין עד לפני כמה חודשים שהאיום האיראני יהפוך למחשבה נוסטלגית על תקופה פשוטה יותר.

בין אם אתם מחובבי הסדרה או ממקטרגיה, שווה לצפות בפרקים של "טהרן" עד הסוף, בעיקר כי שם מוחבאת הטלוויזיה הכי טובה בישראל. אני מתכוון כמובן ל"היהודים באים" שמשודרת מיד אחרי הכתוביות של "טהרן". כאן 11 הפכו את הלילות של יום שני ל"מאסט סי טי.וי" עם תוכנית המתח המקומית המדוברת של התקופה, ובעיקר בזכות תוכנית הסאטירה הטובה ביותר על המסך, ואחת הטובות שהיו כאן בכלל. המערכון ששודר אתמול של אוסקר שינדלר בתור מייקל סקוט מ"המשרד" גרם לי להעיר את השכנים מרוב צחוק.

אבל בחזרה לסיבה שבגללה התכנסנו כאן: תמר רביניאן. אתם יודעים, ההאקרית היפהפיה שאת התפקיד שלה ניתן לבצע ממרחק בטוח מאיראן, אך משום מה היא מסתובבת ברחובות טהראן יחד עם חברי קומונה מחתרתית מסוכנת ופרנואידית, בזמן שהשלטונות מחפשים אותה ומנסים לפגוע בה ובמשפחתה. קו העלילה המתיש מרוב חוסר אמינות בהובלת ניב סולטן קיבל טוויסט מוזר בפרק הזה, כשניתן לראות כיצד ראש המוסד (מנשה נוי) מסרב לבצע פעולות מבצעיות בשטח בלי שהוא בטוח במאה אחוז שהן בטוחות. הוא מריץ את אנשיו בין תכנית לתכנית, מסרב לקחת החלטה בלי לקבל דו"ח מפורט, מתעקש על ניואנסים קטנים - כפי שאכן אנחנו מצפים מאנשי קהיליית המודיעין להתנהל. במקביל, "פלאן בי" שלו היא בחורה שפונה לעובדים בכירים בחברות ממשלתיות, נותנת להם להסניף קוק פרסי ואז מבקשת מהם לשתף איתה פעולה נגד המשטר כי "הלב שלהם במקום הנכון".

בפרק הזה ניב סולטן הצליחה להציג את עצמה כמרגלת הוורסטילית בהיסטוריה של הז'אנר. מצד אחד, האקרית מוכשרת שיכולה להפיל את החשמל בעיר של כתשעה מיליון תושבים. מצד שני, נערת פיתוי שיכולה לגרום לאנשים רציונליים להתעלם מכל סימני האזהרה ולשתף איתה פעולה, ולעשות את זה בשתי שפות זרות ובלבוש מרושל שנראה כאילו נגנב מתוך הארון של דייב גרוהל (שבעצמו גנב אותו מהארון של ניל יאנג). מצד שלישי, סוג של שילוב מבלבל בין ג'ון מקליין ללארה קרופט ששולחת מכות קטלניות ובעיטות מדויקות לפרצוף של גברים חזקים ממנה בהרבה (אבל לא חראם על האורז הכי מגרה שנראה על המסך מאז העונה השנייה של מאסטר שף?). לזכותה של סולטן היא עושה את התפקיד המבלבל הזה עם הרבה חן, ונראה שהלב שלה במקום הנכון. ובכל זאת, מדובר בדמות שכתובה רע, והנוכחות של סולטן על המסך לא מצליחה להציל אותה.

בצד החיובי, זה ככל הנראה יהיה הפרק האחרון שיכלול סצנות אהבה מרוחות וקלישאתיות בין "שאקירה" ל"סיקבוי". וואו, סוכנת זרה שמתאהבת במקור שלה? איזה קו עלילה רענן ומפתיע למותחן משנת 1954. לא ברור אם אין דרכים אלגנטיות יותר להציג לנו את סיפור האהבה מאשר סקס לוהט במסיבה מיוזעת בפרק אחד, ובפרק שאחריו גבר תמים שנותן לאישה שהוא מכיר כמה ימים תכשיט יקר של אמו, למרות שהוא יודע שהיא עומדת לצאת מחייו. ובכל מקרה, ניתן רק לקוות שבשני הפרקים שנשארו היוצרים לא ינסו לגמור את הרומן הזה עם "סוף טוב".

החדשות הטובות באמת הן שכל שאר קווי העלילה התחילו להתחבר בצורה מרתקת ומפתיעה. כבר לא חשבנו שנראה שוב את אהובת המדור אסתי ירושלמי, אבל הנה ארזו שלנו (קולוצ'ה!) משתפת פעולה באיומי אקדח עם פראז כמאלי (שון טאוב). לא שכאן היה יותר מדי היגיון, נראה שהמאבטחים במעצר המנהלי של טהארן יכולים ללמוד משהו מהמאבטחים של בני סלע בכל הנוגע לשלומיאליות, אבל להבדיל ממקרים אחרים בסדרה, טאוב מצליח לסחוב על עצמו גם את הרגעים החלשים יותר שנכתבים עבורו.

ירושלמי הלכה בפרק הזה בכל הכוח על פרס שחקנית המשנה באיזה טקס פרסי טלוויזיה שמי יודע אם אי פעם יחולקו שוב. שיחת הטלפון שלה עם גיסה מרדכי הייתה קורעת לב ומצמררת. מרדכי, שמגולם על ידי השחקן אלכס נאקי (כמו ירושלמי, גם הוא יליד איראן), יחזור שוב לכבוד הקליף-האנגר שחתם את הפרק. הסוף אמנם לא היה מפתיע, אבל בהחלט עשה חשק אמיתי לקפוץ כבר לפרק הבא, אולי לראשונה מאז פרק הבכורה. אז כן, באסה שאי אפשר לצפות בבינג', אבל מצד שני, "היהודים באים" ואחרי זה "סליחה על השאלה" הם פיצוי לא רע.

ברצינות, פנו לעצמכם חמש דקות וצפו במערכון על המפעל של שינדלר (אם יש לכם עוד כמה דקות אל תפספסו גם את המערכון על הליהוק ל"סלאח שבתי" של קישון ואת הרב כהנא מסביר את הבדיחה הקלאסית על "איך מצטרפים לכהנא חי").